חפש בבלוג זה

יום שני, 30 בספטמבר 2013

the commitments 2.0

קודם כל, הפסקול האולטימטיבי לפוסט שכזה:


אני חושבת שאין מישהו שלא התחיל בילדותו את שנת הלימודים כשהוא נודר שלל נדרים ומבטיח לעצמו הבטחות מהבטחות שונות - אתם יודעים, מז'אנר ה"השנה אשמור תמיד על שוליים במחברת", "השנה לא אדחה עבודות להגשה לדקה ה-90", "השנה אחזיר לפרחות שיורדות עליי".. דברים כאלו.

האמת שגיבוש הרשימה הדמיונית הזאת (ריטואל שנעשה בילדותי בדרך כלל על רקע ניחוח עז של גויאבות וקלמנטינות) היה אחד הדברים האהובים עליי בפתיחת השנה. הוא נתן לי תחושה של עתיד ורוד ומבטיח וריכך את הבאסה שבחזרה לשגרה.

בעוד שבועיים בדיוק אני חוזרת לאוניברסיטה. לא חשבתי שאתבאס מזה, כי השנה באמת הייתה מעניינת, אבל החופש היה מוצלח ומשכר וממש לא בא לי שייגמר. לכן, כדי לדרבן את עצמי החלטתי לעשות רשימת הבטחות לשנה החדשה הבאה עליי לטובה:

1. השנה אתמרח בקרמי גוף ולא אשאיר את אוסף הקרמים שלי להעלות אבק כשהוא זנוח לעייפה
היי, יש פה פחות משחשבתי. אתגר מתקבל על הדעת בהחלט
2. השנה אקנה פחות איפור (ואקנה פחות בכלל) אבל אנצל אותו יותר
3. השנה אכין לעצמי אוכל ולא אתפתה לקפיטריות, לא משנה עד כמה הסנדביצ'ים שלהן מפנקים
4. השנה אקפיד ללכת לחדר כושר (האמת שבשנה שעברה התמדתי די יפה. אז רק להמשיך ככה)
5. השנה אקפיד לנקות את הבית לעתים תכופות יותר

ומן הצד השני - 
6. השנה אהיה סלחנית ולא אחרפן את עצמי בכל פעם שאני לא מצליחה להיות מושלמת בכל תחומי החיים

ממשיכים בהבטחות - 
7. השנה אתלבש יפה ולא אדרדר לכלמיני סחבות-ענק שנראות לי מטשטשות ירכיים (ובעצם משמינות להחריד)
8. השנה אשתדל למיין ניירת ולא אכנע להררי המכתבים הביורוקרטים
9. השנה אשמע יותר מוזיקה, בפרט דברים חדשים, ולא אתקע על אותם זפלינים-בואיים-טירקסים נושנים וחרושים
10. החופש הזה היה נורא כיף וספונטני - נסיעות לטיז-א-לוך, פגישות עם חברים, ביקורים משפחתיים, סרטים, פסטיבלים, מוזיקה... השנה אנסה לעשות גם כיף, לא רק לחרוש, ואשתדל לנפץ את הקו הדמיוני הזה שמתחתי בין החופש - שבו נהנים מהחיים, לבין הלימודים - שבהם מתחפרים בספרים ומשחקים אותה קדושים מעונים.
11. השנה אהיה אופטימית ואפסיק לפחד מהעתיד הלא ידוע
12. השנה אסתובב באופן קבוע עם מחברת לתיעוד רעיונות

>> לפוסט הקודם - הקומיטמנטס 1.0

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

מסעות מרג'ורי בארץ טיפוח החן

הערה: הפוסט הזה ישב אצלי מלא-מלא זמן בטיוטות. בערך חודשיים. לא יודעת למה (אולי בגלל העלאת הזכרונות הנושנים) התקשיתי קצת לכתוב אותו ואני עדיין מרגישה שהוא עמוס, גדוש ולא מושלם בעליל. 

לפני כמה חודשים הלכתי עם חברה לערב כיף של בנות: סדנת איפור אצל גורואית יוטיוב מובילה למדי, שאמנם נערצת בעיקר על בנות 12 אבל מהווה גילטי פלז'ר עבור שתינו (חברה שלי ממש צופה אדוקה, אני קצת פחות). 

הייתי בטוחה שאפגוש באותו ערב כל בלוגרית איפור שקיימת בארץ, אבל הנוכחות שם הייתה דלה עד מאוד וכללה בעיקר את המתבגרות האמורות, אליהן התלוו כמה אמהות מוזרות ומטרידות למדי. חוץ מהן היו כמובן שלוש מארגנות האירוע - המאפרת עצמה, אשת יחסי ציבור ותיקה וידועה ועוד מישהי שמייבאת ארצה מוצרי איפור של איזה מותג חדש.

הגעתי למקום אחרי הליכה דביקה למדי (אוגוסט, שדרות רוטשילד) ובפנים נטולות איפור, מתוך מחשבה שבטח נתנסה בכל מיני טכניקות ייפוי-עצמי ואצא משם כמו ונוס העולה מן הרחצה. להפתעתי הרבה גיליתי שכל הנוכחות במקום (כולל בנות ה-12) היו מטויחות ללא דופי וטכניקות האיפור בכלל הוצגו על דוגמניות. את יתר הערב ביליתי בתחושה הפרנואידית שעשרה זוגות עיניים בוחנים את החצ'קון הסורר שצמח לי על הסנטר.

חוץ מזה, התברר לי שמדובר באירוע יח"צ למהדרין שחלק ניכר ממנו נועד להציג בפנינו את אותם מוצרי איפור חדשים שמגיעים עכשיו לארץ. הייתי בלא מעט השקות בחיי, אבל כבר מזמן לא הרגשתי שמתייחסים אליי כמו סתומה. אלוהים. היחצ"נית הזאת דיברה כל כך ל-א-ט והשתמשה במונחים עאלק-מדעיים כל כך מופרכים, שדרוויניזם חברתי נראה לידם כמו תורה מדעית מנומקת היטב.

חוץ מזה, הבקיאות שהילדות בנות ה-12 הפגינו שם בכל הנוגע לאיפור, טיפוח ושופינג ממש הפחידה אותי. אני יודעת שילדות היום צורכות יוטיוב (ובפרט - את ערוצי היוטיוב של גורואיות איפור) כמו שחברותיי ואני היינו צורכות את ערוץ הילדים (אז למדו ספרדית מ"קטנטנות", היום לומדים מה זה פריימר ממישל פאן), אבל יש משהו מפלצתי בעיניי בילדה קטנה שמתמצאת בסוגי מייק-אפים ומקפידה לטייח את עצמה לפני כל יציאה מן הבית. מזכיר לי את תחרויות היופי האמריקאיות לילדות.

המפגש עם חבורת הדיוות המאופרות (כולן) ומתוחות הפנים (בעיקר היחצ"נית) העלה מהאוב של זכרוני תקופה לא שמחה במיוחד בחיי, שבה נהגתי ללכת על בסיס שבועי, פחות או יותר, להשקות מוצרי צריכה. לא במסגרת איזה תחביב תמוה, זה פשוט היה תחום העיסוק שלי באותן שנים (זה לפחות מה שחשבתי אז. אח"כ הבנתי שאותו עיסוק לא באמת הצריך את בזבוז הזמן היח"צני הזה).


סתם דוגמה שמצאתי במייל שלי מאותם ימים. סיריאסלי, אמברגו על פרסומת לגלידות?

הייתה לי גישה מאוד אמביוולנטית להשקות הללו. מצד אחד בזתי לכל מי שהיה שם - ליח"צניות, שנראו לי כמו הסטודנטיות לא הכי מבריקות מהחוג לתקשורת של המכללה למנהל, לגווארדיית כתבות הצרכנות והלייפסטייל, שכללה חבורת נשים כבודות ומטופחות במובן הרע של המילה (חוץ משושנה חן המיתולוגית מידיעות. היא אפילו לא מטופחת), עוטות הבעת חשיבות עצמית תהומית, לשורת המזדנבות שסיקרו את האירועים בשביל כלמיני אתרים תמוהים וזניחים ולסמנכ"ליות השיווק מטעם החברות המפרסמות - נשים חשובות ורציניות בעיני עצמן, לרוב בעלות שם משפחה ממוקף (גולדמן-בנבנישתי, נגיד), שהציגו את קולקציית הטעמים החדשה של מסטיקי צ'ופה צו'פס כאילו היא הפתרון האולטימטיבי לבעיית הרעב העולמי.

אבל מן הצד השני, גם קצת קינאתי בכל החבורה. לא במי שהן, יותר ביכולת שלהן להישאב אל תוך ה-SUSPENSION OF DISBELIEF, להניח את הסרקזם בצד, להשקיע בטיפוח-עצמי במלוא הרצינות ולהציב את פתיחת עונת הגלידות כנושא החשוב ביותר על סדר יומן. חוץ מזה, באותן שנים הייתי מוזנחת, לחוצה וטרוטת-עיניים באופן מיוחד, כך שהרגשתי כמו הברווזון המכוער והמוזר בכל פעם שנקלעתי לאירוע שכזה.

פחות או יותר באותה התקופה התחלתי לכתוב את הבלוג, כמפלט מהשגרה הדפוקה למדי שהייתה לי אז (החיים שלי לא היו אז דבש וממש לא התעסקתי רק בהשקות אצל רני רהב). להפתעתי הרבה, תוך מספר חודשים גיליתי שביצת הבלוגינג סוערת ורותחת סביב עניין ההשקות ותשומת הלב היחצ"נית. בחיי שאני לא מצליחה להבין את זה. מי רוצה שאדווה מגיתם/מיכל מרני רהב/פשקוביצי משלמור תקרא לה/לו "מאמי", תפציץ אותה/ו במיילים כבדים עתירי תמונות ותנסה לדחוף לה/ו פרסומת לביסלי בטעם מי ורדים?


עוד מנפלאות ארכיון המייל שלי. תאכל מרק, תהיה משולש
---------------------------------------------------------------------------------------------------

לסיום, אני מצרפת כמה מילות חוכמה שאולי הייתי צריכה לשנן לקראת יציאה לכל אירוע יח"צ, כמו ברכת הדרך:

"...לטיפוח עצמי ובכלל זה לאיפור ישנה חשיבות רבה בחיי היום יום. 
המראה שלנו  משמעותי ומשפיע על איכות חיינו והצלחתנו ביומיום.
אנשים יעדיפו לקבל לעבודה גברת נאה, אסטטית, לבושה בבגדים מותאמים ונקיים ומאופרת עם איפור לפי הסגנון האישי שלה, מאשר לקבל גברת מוזנחת. 
בחורה שמגיעה לעבודה בלבוש מרושל, לא מותאם ומדיפה ריח רע סביר להניח שתידחה..."

אין לי ממש פאנץ' פה, סתם הצחיקה/הגעילה אותי העובדה שהפנינים הנ"ל אינן לקוחות מתוך "מ-12 עד 16" המיתולוגי והארכאי, גם לא מההקדמה לספר מתכונים של נשות ויצ"ו מסוף הפיפטיז, אלא מתוך אתר האינטרנט (!) של מגמת טיפוח בבית ספר (!!) ממלכתי-דתי כלשהו, אי-שם בשנות האלפיימ'ז.

יום שישי, 27 בספטמבר 2013

מחשבה

לפעמים קורות לי כל מיני אפיזודות מעצבנות עם חברים שממש בא לי לכתוב עליהן בבלוג. גם כי בא לי לחלוק או להתיעץ, גם כי יעניין אותי לקרוא אותן ממרחק בעוד כמה זמן וגם כי לפעמים יש להן ערך קומי בעיניי.

אבל - אני חוששת ממה שיקרה אם הבלוג יתגלה. הרי כולם יזהו את עצמם תוך דקות ספורות וחיי יהפכו לקטסטרופה בסגנון סצנת חשיפת הburn book בילדות רעות.


אז למרות הפיתוי המסוים והתחושה שלכך - לוידויים וחשיפות - הבלוג נועד, אני שומרת בבטן והולכת לישון על זה.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

דברים שאותי משמחים

אני חושבת שזו הכותרת הכי פחות מקורית שהייתה לי עד כה, ולכן אסביר: אלו לא סתם דברים שמשמחים אותי, אלא הנאות חיים די פשוטות שעושות לי כיף עמוק-עמוק בלב ואפילו (מביך לומר) קצת מרגשות אותי, לא משנה כמה פעמים חוויתי אותן. לפעמים נדמה לי שנהניתי מהן גם באיזה גלגול קודם ולכן הם מקנות לי כזאת התרוממות רוח עילאית.

חשוב לציין: את הפוסט כתבתי במחברת לפני השינה, כדי שהרעיונות לא יברחו, ועכשיו אני מעלה אותו לרשת. אף פעם לא עשיתי את המעבר הזה קודם.

חשוב לציין 2: יש עוד הרבה דברים שמשמחים אותי. אפשר לראות את זה כרשימה מדגמית בלבד.

1. לעבור בטיב טעם בערב אחרי העבודה ולקנות אוכל שעושה מצב רוח טוב. 
(אוכל שעושה מצב רוח טוב: סלמון מעושן, עגבניות שרי-תמר קטנטנות, מלפפונים כבושים קטנים ומכוערים בצנצנת זכוכית גדולה, סלט חצילים רומני ולחם שיפון כהה ודחוס).

2. יום חמישי אחר הצהריים - שעת האפשרויות הבלתי מוגבלות. כל סוף השבוע פרוש בפניך והוא אפילו עוד לא התחיל לאזול. אפשר לתכנן כל דבר שבעולם, בערך, ולקוות לטוב ביותר.

3. ללכת ברחוב עמוס (אלנבי, נגיד) בחמישי אחה"צ/שישי בבוקר ולהרגיש חלק מנחיל האדם המתלהב, מתרגש, קונה ובונה מגדלים פורחים באוויר ליומיים וקצת של חופש שעומדים לפניו.


4. לנצל את דיל הקמצנים-אך-נהנתנים האולטימטיבי ולשבת עם חברה (או עם ה-חבר) בלחם ארז של אבן גבירול (1+1 על כל התפריט, המוצלח במפתיע, החל משש בערב). לעבור אחר כך לקפה נונה הסמוך (50% על כל האלכוהול בימים אי-זוגיים). טוב, זו לא הנאה מז'אנר התרוממות הרוח, אבל היא בהחלט מספקת.

5. לצעוד בערב טיפ-טיפה קריר על רחוב החשמונאים (עדיף מכיוון מנחם בגין אל קרליבך, ככה העיר מתגלה בפניך מבין הפיח) ולעבור ליד "לחמים", רק כדי למלא את הריאות בניחוח חמים ומנחם של קפה ולחמניות שוקולד טריות.

יש לי סיפור קטן וחסר פואנטה על לחמניות השוקולד של לחמים, אולי בהזדמנות אספר אותו
6. לקבל ספרי בישול ממש שווים ומצולמים לעילא במתנה. לקרוא אותם במיטה, או בזמן האוכל. לתכנן שבכל שבוע תכיני משהו מתוכם ותקחי ללימודים. לקוות שזה יתגשם.

7. לקרוא ספר (איכותי או סתם קיטשי ומתקתק) ולייבב בלי שליטה בקטעים העצובים (האמן ומרגריטה - פרק אחרון, סיפורה של ליסי - כשסקוט מת, אשתו של הנוסע בזמן - קבוצה מכובדת של פרקים אחרונים, צל הימים - אותו כנ"ל).

8. לקרוא ספר ילדים קסום ומוזר במיוחד (בפעם המיליון), להרגיש התרוממות רוח עילאית ולהיזכר שזה ממש לא רק ספר ילדים (למשל: הטירה הנעה של דיאנה ווין ג'ונס, הטירה הקסומה של אדית נסביט, גן החצות של טום של פיליפה פירס).
מתוך "הטירה הקסומה", באחד הפרקים הכי משונים ונהדרים שם.
מומלץ ללחוץ להגדלה, אלו איורים נהדרים


יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

משהו נחמד לפתיחת השבוע

כידוע, הבלוג הוא בוגר תואר ראשון בהצטיינות בלימודי "שירת הסירנה". כמובן שיש לי אי-אלו בעיות עם עירית לינור (אני באמת שונאת את "המילה האחרונה"), אבל אני בהחלט זוכרת לה חסד נעורים. בכל זאת, קראתי את הספר הזה רק 20 ומשהו פעמים.

ובכן, הבוקר לינור העלתה לפרופיל הפייסבוק שלה את הקטע הבא שבו היא מקריאה את רגע המפגש המכונן בין טלילה לנוח נאמן (במסגרת איזשהו פרויקט ספרותי). תהנו:



תמיד כשאני קוראת ספר אהוב עליי במיוחד אני תוהה איך המחבר מדמיין ברוחו את הסצנות והדמויות. מודה שקיוויתי שהיא תקריא את נוח בקול מנומנם כמו זה שאני מעניקה לו בדמיוני (ולא מדובר בקול המאנפף של השחקן שגילם אותו בסרט), אבל זו הייתה הקראה נטולת אפקטים.

הערה קטנה ומתנשאת לסיום: לינור מדברת שם בגנות העריכה. זה קצת חורה לי, כי עריכה (אמנם לא של סיפורת, אבל מי יודע מה יהיה בעתיד) היא מה שאני עושה לפרנסתי וגם נהנית ממנו רוב הזמן.

היא מספרת שם שיד עורך לא נגעה ב"שירת הסירנה" וזה מה שהופך את הספר לכל כך מרענן וכיפי. מצד אחד יש משהו בדבריה. מן הצד השני, אחרי קריאות חוזרות ונשנות אני יכולה לומר די בביטחון שקצת עריכה והידוק לא היו הורגים את הספר, להיפך. זיהיתי שם כמה וכמה פסיקים מיותרים :P

יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

GRANNY KNOWS BEST

אתמול הייתי בביקור אצל הסבתאים (סבא+סבתא) שלי, אי שם ליד חיפה היפה. אני לא מבקרת אותם הרבה ויש לי קצת רגשות אשם לגבי זה, כי עם הסבתא השנייה שלי אני בקשר הרבה יותר תכוף.

האמת, לא כל כך ידעתי מה בכלל נעשה בביקור הזה, כי אני הרי כבר לא ילדה קטנה שאפשר לקחת אותה למשחקייה בקניון. יש לי גם כמה מחלוקות עקרוניות עם סבא וסבתא, בעיקר בנושאים פוליטיים (ובעיקר עם סבתא שלי, כי סבא לא כל כך נותן את הטון הפוליטי בבית..) וחששתי שסבתא תנסה לעשות פרובוקציות ולהתסיס ויכוח. 

אז כן, סבתא שלי שלפה כמה אמרות שפר על ארגוני שמאל ("שמעת על הכנס הזה באוניברסיטת ת"א? הם קוראים לו הכנס בשייח מוניס!". היא גם אומרת את זה "שחמוניס", כאילו מדובר בסיגל שחמון או משהו), שאלה אותי על כל הבחורות שהיו איתי בצבא, איפה הן היום ולמה אני לא הלכתי בדרכן הכה-מוצלחת. היא גם ביררה  אם אחת מהחברות שלי לסבית, כי היא ראתה בפייסבוק (אלוהים יודע איך) שהיא "במערכת יחסים" עם מישהי אחרת (נסו להסביר לסבתא שזה לא באמת, אלא סתם בדיחה בין חברות טובות).

אבל - בסופו של דבר היה דווקא ביקור ממש נחמד שהזכיר לי שאחרי הכל הם סבא וסבתא שלי. עד כמה שפער הדורות ניכר, הוא ניתן לגישור כששני הצדדים נמצאים במצברוח טוב ולא קנטרני. 

שלושת הרגעים המועדפים עליי:

1. אני מספרת לסבתא שהכנתי עוגת גבינה מעולה, כדי שתתגאה בכישורי הבלבוסטע שלי. עוד בטרם סיימתי את המשפט היא מדקלמת: "750 גרם גבינה, קלתית ביסקוויטים, ציפוי שמנת חמוצה?" - אני בתגובה: "מה? איך? זאת עוגה שכולם מכירים?"

2. סבא, סבתא ואני רואים את "המופע של טרומן" ב-VOD, אחרי שהמלצתי להם עליו (סבא חובב סרטי אקשן "מקצועיים", סבתא סרטים תקופתיים עם קרינולינות, ניסיתי לאזן ולמצוא משהו שאפשר גם לדבר עליו אח"כ). סבתא נרדמת בערך שלוש דקות לאחר כתוביות הפתיחה (מתעוררת בסצנת הסיום ומכריזה: "לא הבנתי את הסרט הזה!"), אבל סבא צופה בשקיקה ואחר כך מנתח אותו בהתלהבות באוזניי ומדגיש: "הסרט לא יוצא לי מהראש". אחחחח. איזו תחושת סיפוק של מדריכה בצופים.

3. סבא, סבתא ואני יוצאים ממסעדה אחרי ארוחת צהריים. סבא: "תגידי, רזית?". במשך כמה שניות אני לא מצליחה לענות, בגלל חיוך חתול הצ'שייר שנמתח על פרצופי.

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

סלח לי אבי כי יישרתי



עוגה.
עוגת גבינה.
עוגת גבינה ביום כיפור (האמת - הכנתי שתיים. הראשונה אזלה כבר בערב יום כיפור).
מזל שהיו לי שותפים ליישור, אחרת הייתי רוקדת לבדי (ובכבדות-מה) בלהבות הגיהנום.
ומזל שלמעט החמאה, מדובר בעוגה שפויה יחסית (גבינה חמישה אחוז, ציפוי יוגורט שלושה אחוז ואפילו המרתי חלק מכמויות הסוכר בסוכרה-לייט - הסוג שניתן לאפות איתו).


וידוי קצת נורא: שיר יום הכיפורים האהוב עליי (יש דבר כזה בכלל - שירי יום כיפורים? זה הרי לא חג. אין שירי צום גדליה, או תשעה באב. מצד שני, "ונתנה" הוא בכלל תפילה..) הוא "ונתנה תוקף". כן כן. שמעתי אותו בעבודה בשישי בצהריים ומאוד נהניתי.


יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

הולכים ובאים הימים הקרים


הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.
רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.

זה כנראה שיר ראש השנה האהוב עליי. גם כי הוא לא ממש שיר של חגים, יותר של עונות שנה, אבל בעיקר בגלל המנגינה הקצת עצובה. חוץ מזה, תמיד הזדהיתי עם הבית השני:

הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.
שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.
הֲיִי נָא טוֹבָה וּבוֹאֵךְ לְשָׁלוֹם!

הרי זה עליי! אני נולדתי בסוף אוגוסט, שניה לפני שמתחילים ענייני רוששנה. קטֹנתי אתמול ועכשיו אני כבר גדולה. חשבתי על זה קצת, ונראה לי שהעונה האהובה עליי היא הסתיו. אם אחותי הייתה שומעת את זה היא ישר הייתה צוחקת עליי וטוענת שזה כי אני חננה, ולא יכולה לחכות לחזור ללימודים.

אז אני באמת חננה, אבל הסיבה לאהבת הסתיו שלי היא אחרת וטיפשית לא פחות - נראה לי שאני פשוט אוהבת להיות קצת עצובה. לא דכאון שמצריך ציפרלקס וחברים כאלו, יותר משהו מהסוג שעלי מוהר היה מכנה "העצב המתוק". והסתיו מספק את התפאורה המושלמת לתוגה ציורית שכזאת.

מדהים אותי עד כמה אני מסונכרנת אוטומטית לענייני החגים האלו. רק התחיל ספטמבר, וכבר יש לי חשק לחולצה חדשה ו"חגיגית" - לבנה, רצינית, לא טריקו אלא משהו ארוג ופריך שכזה. אפילו ראיתי אחת שמצאה חן בעיניי (בספרינגפילד שבתוך המשביר לצרכן! בחיי! בהיכל המתנות לחג בכבודו ובעצמו), אבל היא הייתה סינתטית, שזה נגד האמונה שלי וגם מחמם ולא סביבתי.

בכל מקרה, את החג אני הולכת לבלות בחו"ל, במדינה שהאמריקאים הולכים (מתישהו) לשגר ממנה טילים לעבר אסד. אני יודעת שלא הייתי פה כל כך ברוחי לאחרונה, נראה לי שאלו תוצאות הלוואי של יומולדת+מחלה קלה, אבל אני מתכננת לשבת מול הבריכה אי-שם ולהגג, כדי לחזור עם רעיונות ואמביציה. שנה טובה!

הז'קט מתנת אבאמא, הכובע מהדוכן בכניסה לשנקין,
המשקפיים מהמכירה של FASHION TAILS והבגד ים מפלפל עודפים ליד העבודה.
הו, כמה שאני אקלקטית


עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...