ממתק לתחילת השבוע

מצד אחד, הקאמבק של שנות ה-90 יוצא מכל החורים. זה הגיע למצב שבאיזה יום באוניברסיטה, כששוטטתי עם חברה, היא הצביעה על הדשא של גילמן ואמרה: "תראי, זה נראה כמו סרט מפעם".

מצד שני, אין דבר מנחם יותר מדברים מוכרים. זאת הסיבה שאנחנו אוהבים קאברים, סמפולים ונוסטלגיה. זה חסר ערך תזונתי (או אמנותי, או תרבותי), אבל כיף.

לפני כמה ימים, באחד השיעורים האחרונים של הסמסטר (שהיה איזה תרגול משמים שלא תרם לי יותר מדי ידע), שיחקתי לי בטלפון (בושה. אני באמת מתכוונת להפסיק עם זה בסמסטר הבא) ונקלעתי איכשהו לדף ה-IMDB של "meet joe black" (זוכרים? סוף הניינטיז, בראד פיט הוא מלאך המוות, קלייר פורליאני היא חסרת כישורי משחק, כאן זה מסתכם פחות או יותר).

בקיצור, בדף הזה גיליתי אוצר בלום של נוסטלגיה בת 15 - לא פריימים מתוך הסרט עצמו, שבאמת לא מעניינים אף אחד, אלא תמונות מאירועי השקה ניינטיזיים להחריד. דברה מסינג בכתפיות ספגטי, קלייר פורליאני בשמלת "שר הורוביץ", בראד פיט --- טוב, האמת שהוא פשוט לא משתנה. הנה, תראו בעצמכם איזה בלאסט פרום דה פאסט:

ואז התחלתי לחפש כאחוזת אמוק עוד סרטים מסוף הניינטיז. מה שמגניב בתמונות האלו, לצד העובדה שאני ממש זוכרת את הסרטים האלו יוצאים לאקרנים, הוא שהן ממש לא "עשויות". כולם נראים שם די טבעיים ולא מוגזמים, מה שהם לובשים נראה לא-כל-כך פאשן פורוורד ולפעמים גם יש פשלות והתפלקויות קטנות, מה שהופך את זה לחמוד להפליא:

אליסון האניגן בתסרוקת הניינטיז האולטימטיבית (יש לה שם גם סנדלי עקב כסופים!)

ג'סיקה ביל בכובע צמר! לא בתמונת פפראצי - באירוע השקה של playing by heart

שרליז באירוע של אמריקן פאי, עם לוק שהיו צולבים אותה עליו היום
(בתמונות אחרות משם רואים שהחולצה גם לא מכופתרת טוב)

קמרון דיאז בסטרפלס וג'ינס מתרחב מהגיהינום, מאט דילון עם חמצון.
הקרנה של משתגעים על מרי, כמובן.

ועוד ממתק נטול ערך תזונתי: בתקופה האחרונה, הגילטי פלז'ר שלי הוא "להיות איתה". אני יודעת שזו סדרה מטופשת, אבל זה חמוד ועשוי לא-רע (הדמויות הראשיות מעצבנות ממש, אבל דמויות המשנה גונבות את ההצגה).

מה את באמת אוהבת ללבוש?

יצא לכן/ם לקרוא את בנעליה? או לצפות בסרט? (אם לא - כדאי. הוא קליל מאוד מאוד, אבל מוצלח ולא מבייש את האינטליגנציה של הצופה). 

בכל מקרה, אחת הדמויות שם מתגלגלת במקרה לעבודה בתור סטייליסטית, אבל כזאת שמתמקדת בעיקר בנשים בגיל הזהב. כלל המפתח שלה לאאוטפיט מנצח הוא השראה של בגד אהוב מפעם (למשל - חליפת הקיץ שבה הלקוחה הקשישה יצאה לירח הדבש שלה, אי שם בשנות החמישים). היא לא בדיוק משחזרת את הבגד, אלא מנסה לתת ללובשת את התחושה שהייתה לה אז.

נחשו מי הסטייליסטית. רמז: לא טוני קולט

נזכרתי בזה בעקבות שיחה עם חברה טובה שלי. לאותה חברה היו כמה בגדים מיתולוגיים בילדות - כאלו שהיא חרשה עליהם בלי להתבייש. השניים שזכורים לי ביותר הם אוברול אדום מ"זארה קידס" (מי בכלל הכיר את זארה במושבה שלנו בסוף שנות ה-90?..) וג'ינס מתרחב של "נו ניים" עם קיפול צבעוני למעלה.

אחר כך חשבתי על זה, וגם לי היו כמה פריטים שלא הפסקתי ללבוש במשך שנים בלי לחשוב בכלל אם אני נראית כמו אחת ש"חורשת על בגדים". (ובעצם - נראה לי שלכולם). לא שהם היו כאלה יפים (להיפך), הם פשוט שידרו משהו שמאוד אהבתי או מאוד התאים להלך הרוח שלי דאז. מעט מאוד מהם היו בגדים שקניתי, רובם היו ישנים למדי והתגלגלו אליי בדרכים שונות ומשונות.

הכי זכורים לי הם סווטשרט כחול כהה עם מפתח סירה בצוואר, רחב אבל קצר יחסית, שהיה לדעתי של אמא שלי בשנות ה-90, וחולצת פלנל מהוהה וענקית, משובצת בכחול-ירוק, שהייתה של אבא שלי ואומצה על ידי בשלב מסוים, בטח אחרי שראיתי "מציאות נושכת".

היה גם טרנינג מצ'וקמק שאהבתי בגלל המרופטות שלו. פעם מזמן הוא היה כחול-כהה, אבל כשקיבלתי אותו בהשאלה מחברה (ומעולם לא החזרתי..) הוא כבר מזמן שכח את הצבע המקורי שלו. הוא עדיין משמש אותי, אבל כבר עבר למדף הפיג'מות. עוד פריט מיתולוגי הוא קומבניזון שקיבלתי (או לקחתי) מאחת הסבתות שלי ונהגתי ללבוש אותו למסיבות מעל ג'ינס מתרחבים, בצירוף דוקטור מרטינס.

אהה, וכמובן שהיו לי דוקטור מרטינס! הן באמת היו מיתולוגיות. אני לא מעלה אותן מן האוב רק כי זה טרנדי פתאום. קניתי אותן בחופש הגדול שלפני כתה ז', כמו כל הבנות בשכבה, כי היה אז מבצע ב"גלי" שבמרכז הקניות הקרוב למושבה. הן היו חומות ומגושמות, במידה 38 (כי המידה שלי אזלה) ונראה לי שהן עלו לי פחות מ-300 שקל.

כמה הן עברו! זה באמת לא יאומן. הלכתי איתן לכל טיול צופים, כמעט כל יום בחורף ולא מעט ימים בקיץ. הן שודכו לג'ינסים, שמלות, חצאיות ואפילו שורטס. אני מנסה להיזכר מתי זרקתי אותן, לדעתי זה קרה כשהייתי בצבא. אני קצת מתגעגעת אליהן.

אין לי תיעוד של אף אחד מהפריטים האמורים. אף פעם לא הייתי מהמרבות להצטלם, בטח שלא באותם ימים (לא כל כך רחוקים) נטולי מצלמות בפלאפונים. אני חושבת שבתמונה הזאת אני עם המרטינס האמורות, אבל הן מתחבאות מתחת לג'ינס (המתרחב כמובן) ולא נכנסו בכלל לפריים:

XXX

מה שכן, אני חושבת שעד היום כשאני אורזת לאנשהו אני מנסה לתת לעצמי באמצעות הבגדים שאני לוקחת את התחושה הסופר-נוחה-ומגניבה שנתנו לי אותם בגדים אז. בדרך כלל, לצערי, אני לא מצליחה. בשבוע הבא, נגיד, אני נוסעת לאינדינגב ואין לי ספק שברגע האמת אהיה מאוד לא מרוצה מהבגדים שבחרתי לקחת (אני אורזת די גרועה).

יום בחיי (בתמונות)

מאז שהארץ הטילו את חומת התשלום שלהם, גיליתי את העולם המופלא של מדור הבלוגים של האתר (שנותר פתוח גם לפשוטי העם נטולי המנוי). טוב, אולי לא כזה מופלא, אבל יש שם כמה שדי שווה לעקוב אחריהם.

במיוחד אני אוהבת את הבלוג של סיון קלינגבייל, שבו היא מארחת מדי יום אדם אחר, שמתעד בתמונות יממה אחת בחייו. מצד אחד, זה אולי מציצני. מצד שני, זה ממש לא האח הגדול. להיפך - זה מרגיש לי כמו אחד המקומות הבודדים ברשת שדי חופשי מאינטרסים ופרובוקציות צהובות. סתם אנשים רגילים מתעדים את עצמם. מפתיע עד כמה שזה יכול לעניין. מרגיש קצת כמו ללכת עם ההורים לעבודה.

בשבוע שעבר חשבתי על זה, והחלטתי שחבר שלי הוא חומר אנושי מצוין לבלוג ההוא. הוא פשוט עושה המון דברים - לומד, עובד, מנגן במלאנתלפים הרכבים. באותה נשימה הגעתי למסקנה שאני כנראה לא חומר מתאים ל"יום בחיי" - עד כמה אפשר לתעד יום של אוניברסיטה-חדר כושר-קריאת מאמרים-הכנת שיעורים? הטוקבקיסטים היו קוטלים אותי וקוראים לי פרזיטית :P

ולכן, החלטתי לעשות לעצמי פרויקט שכזה כאן, במגרש הביתי שלי. אמנם נגמרה לי הסוללה באמצע היום, אבל זה מה שהספקתי:

בוקר. כוס קפה ראשונה, או שנייה.
ברקע: מחשבון, יומן, מחורר וסטטיסטיקות קוראים של הבלוג

אני עוד לא סגורה על טיב מזג האוויר העונה, ונראה גם שהוא עצמו לא.
מה שכן, הטלפון שלי עדיין משוכנע שאני מטיילת לי ברחבי נורבגיה וזו ברירת המחדל שלו

אמנם אני לא גרה בכרם התימנים, אבל התחזית שם מהימנה מספיק בשבילי
(ובטח יותר משקפת ממזג האוויר באוסלו)

חדי העין בטח שמו לב לשעה המפנקת שבה התעוררתי. גילוי נאות: עשיתי בשבוע שעבר מעשה שלא ייעשה, והברזתי מההרצאה הראשונה מסיבות השמורות במערכת. בדרך כלל אני מתעוררת ברבע לשבע.

החלטות חשובות על הבוקר: גופיה לבנה עם פסים, או חולצה שחורה?
בסוף בחרתי בשחורה, בזמן האחרון יותר נוח לי בשחורים (אולי זו סוג של הזדהות עם לפיד)

כשיש זמן בבוקר ואין לחץ להגיע עד שמונה להרצאה,
אפשר ללכת לתחנה קצת יותר רחוקה וליהנות משלט התחבור"צ. ומהגרפיטי החינני שלו

יש! הספקתי את 289 האגדי והמהיר!
עכשיו אני רק צריכה למצוא מה לעשות עם עצמי בכל הזמן הרב שיהיה לי עד לתחילת ההרצאה

תמיד מקסים אותי שיש גשר בתוך האוניברסיטה.
בכלל, יש לי חולשה לגשרים ולמבני בטון ברוטליסטיים

וואו, השעה כבר 15:00 ואני כבר על 274 בדרך לעבודה.
גם פה ממש ריק. החיים שלי דבש

מבט מהדרך אל שדרת המגדלים שפותחת את הכניסה אל מרכז תל אביב.
נראה כאילו רגע אחד הם לא היו שם, ובן לילה הם צצו כמו פטריות

ופה, פחות או יותר, נגמרה לי הסוללה. תצטרכו להאמין לי שהיום ההוא נגמר בחצות ולא בשלוש ומשהו בצהריים. יצא קצת לא מעניין, הא? מזל שאני לא מככבת באף כתבה בהארץ :)

עוד תמונה מהטיול

אולי הכי מתבקשת, הרי בגלל זה כולם נוסעים -

קרדיט צילום: המדריך שליווה אותנו אל עבר האורורה.
התמונות שלנו משם בלי חצובה וקצת מטושטשות. כמובן שמומלץ ללחוץ להגדלה

זה חי! או לפחות נראה ככה - מתגרה, מחליף צורות ולא מפסיק לנוע. האגדה מספרת שאם מנופפים במטפחת לבנה אל עבר האורורה, היא מתרגזת ויורדת לחטוף אותך (כמעט כמו מה שקרה למאי הקטנה במומינים). הילדים בערים הצפוניות של נורבגיה חוזרים על התרגיל הזה מדי חורף, ורצים להתחבא מתחת למיטה. באופן כללי, כשמטיילים בנורבגיה אפשר להבין מהר מאוד איך התפתחה המיתולוגיה הנורדית העשירה. הטבע שם כל כך דרמטי וחורץ גורלות, תחושת יראת הכבוד היא בלתי נמנעת.

חבר שלי ואני תכננו עוד לפני שיצאנו להעלות את כל רשמי הטיול לבלוג ייעודי שנפתח לשם כך. יש באמת המון מה לספר ולהראות - מאות תמונות, נופים מדהימים וחוויות תרבותיות ואנושיות מיוחדות (עשינו 80% מהטיול בקאוצ'סרפינג, וזה באמת מרתק. זוכרים את הפוסטים של נגה סדן על היורוטריפ שלה?)

חבר משותף הציע לנו לנסות לשווק את הסיפור ככתבת פרילאנס לאחד המגזינים\אתרים שעוסקים בתיירות חו"ל, אני עדיין חושבת על זה. מצד אחד, כתבנו בנימה מאוד אישית ולא מאוד "מדריך תיירית". מצד שני, זו דווקא יכולה להיות נקודה לזכותנו. ניו ג'ורנליזם וזה (בעוד עתיד הקריירה האולד-ג'ורנליסטית שלי לא מאוד מבטיח).

נרקיסיזם

כל כך אהבתי את מה שלבשתי היום, עד שהתחשק לי לחרוג ממנהגי ולהראות תיעוד קבל עם ועדה:

וואו. הפינצטה והמשקפיים שלי יחד נראים כמו חלק מסט של אינקוויזיטור.

החיים נראים יפים יותר באינסטנט-פולארויד

והרי ההוכחות-

חלון הראווה המנומר של מנגו
איך בארץ אין חלונות ראווה עם מעוף? נראה לי ש"שופרא" מתבלטים בשונותם לטובה

חנות פרוות מאובקת בפסאז' הוד
(אבל בתכל'ס הפסאז' הוא חלומו הרטוב של כל היפסטר חמוש בסמראטפון)

והאהובה עלי-

שחיתות, וגם פוסט עתיר תמונות מהשוק

הגעתי למסקנה שלא כל כך הולך לי בעבודה היום, אז אני משנה טקטיקה- לא מנסה בכוח, ועוברת להתבטל אונליין.
אתמול גם היה לי יום מושחת למדי- אמנם קמתי ב5, ועבדתי מ6, אבל בחמש אחר הצהריים הפסקתי לאלתר :)

ר' (כבר אמרתי שעוד לא סגרתי סופית את האותיות.. בקיצור- חבר שלי) הגיע אחרי העבודה מת מרעב. אני דווקא הייתי שבעה למדי, אחרי צהריים מהבודהה בורגר (סלט ברוקולי ורוסטביף טבעוני. יותר טוב מאיך שזה נשמע), אבל התחשק לי לצאת להרפתקה קולינרית.
החלטנו ללכת ל"לה גטרי" בבן יהודה. ר' כבר פנטז מזמן על הקוראסונים הממולאים שלהם, אני קיויתי שיש שם דיאט קולה :)
כמעט פספסנו את המקום, מדובר בכוך פצפון למדי, אבל התמורה מספקת ביותר:

התמונה מהאינטרנט, חבל שלא צילמתי. (ר' הזמין קוראסון ממולא בגבינה, נקניק וביצה עלומה. שחיתות שאין דברים כאלה. אני שלקתי דיאט קולה, אבל גם גנבתי ביס.)

אחר כך הלכנו די המון ברגל (את כל בן יהודה, אחר כך בוגרשוב והביתה), כדי לשרוף את הקלוריות (NOT), ושוב נזכרתי שאני ממש אוהבת את רחוב בן יהודה. אני יודעת שאני די לבד פה, אבל האסקפיזם שלו פשוט שובה אותי.

בערב הלכנו לראות את אוואטר. כמובן שנרדמתי לקצת (בכל זאת- שלוש שעות סרט), אבל אני גאה להגיד שלראשונה בחיי ראיתי -בעניין- סצנת קרב במלואה. והיא מכובדת למדי. 20 דקות כמו כלום.
איך הסרט? מדהים מבחינה ויזואלית, אין יותר מדי משחק, אבל נורא נהניתי (למרות שהמסרים נורא פשטניים ולא מתוחכמים..)
התלת מימד גרם לי לסחרחורת קשה, וממש התקשיתי ללכת ישר כשנגמר (או אולי בגלל הישיבה הרצופה שלוש שעות?..)
אגב, המשקפיים שמחלקים-לפחות בקולנוע גת- מרגישים אייטיז שאין דברים כאלה.

בקיצור- הרגיש לי כמו יום מושחת. ברור לי שבעוד חצי שנה אני אבין שמותר לי גם להתבטל אחה"צ.

ביום חמישי, החלטתי לעבוד בצהריים מהלאביט בנחלת בנימין (נורא בא לי בזמן האחרון אוכל בריא בחוץ)

ממש אוירה מלאת השראה, עם הפרחים האלה.
מה שבאמת התלהבתי ממנו, היתה הצורה שמגישים שם תה:

בדרך כלל אני מרגישה מפגרת אחרי שהזמנתי תה, כי שילמתי 10 שקלים על תיון, אבל הקומקום הזה גרם לי להרגיש טוב יותר עם בזבוז הכספים המעט מיותר הזה :)

אחר כך המשכתי לשוק. כרגיל, התפעלתי מניצול השטח באופן מקסימלי- אף לא סנטימטר אחד חשוף

וזה, ללא ספק, הדוכן הכי אקלקטי שנתקלתי בו- מיני מנגל, מברשות שיניים ונעלי התעמלות. ניסיתי, אבל לא מצאתי מכנה משותף לכל הסחורה:

את החומוסיה הזאת אהבתי, סתם כי ממבט ראשון היא נראית כמו בית כנסת, בין העגבניות למלפפונים:

וגם קניתי משהו. חיפשתי טבעת, אבל לא מצאתי והסתפקתי באלו:

תמונה אחרונה שפשוט הצחיקה אותי: (אני מקווה שמבינים מה כתוב בשלט)

המשך שבוע מוצלח (אני מקווה. בינתיים מסתמן אצלי די כושל)