pink washing

בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר אייטיז, בדגש על ניו ווייב. אין ספק שזה תחת השפעה חזקה של סטריינג'ר ת'ינגס (וגם של סינג סטריט האירי החמוד, שהוא כמו גרסת היי סקול מיוזיקל לקומיטמנטס), אבל לדעתי גם מתוך איזושהי בשלות. כלומר, אחרי שנים שבהם הרגשתי שרק ריפים מצ'ואיסטיים מהסבנטיז (או סוף הסיקסטיז) יכולים להניע את מיתרי לבי, אני מרגישה קצת מיצוי מהז'אנר ומוכנה לרוקסטארז שלא אוחזים בשיערותיך וגוררים אותך אל המערה שלהם. בקיצור, איאן קרטיס. 

אחרי חרישה מסיבית על ג'וי דיוויז'ן (ובאמת שאין הרבה על מה לחרוש) ועל הסמית'ס אהוביי הרחבתי את יריעת האייטיז שלי ועברתי לזוועות אמיתיות. דברים שבן הזוג שלי מתחלחל מהם כפי שאני מתחלחלת מיקירי הסטונר המשמימים שלו. למשל, הסייקדליק פארז, שהכרתי בעבר בשטחיות רבה רק באמצעות ההמלצות של ג'אנגו. 

ממש הופתעתי לגלות שהסרט נעשה בעקבות השיר ולא להיפך. פריטי אין פינק יצא באלבום של הסייקדליק פארז כבר ב-81'. הסרט יצא ב-86' וכולל גרסה מחודשת של השיר שהוקלטה בשבילו במיוחד. 

אגב ורוד, אני מרגישה שבתקופה האחרונה כל המסרים ששלי גרוס ונעה מכבי ניסו להעביר בנוגע ללגיטימיות של הצבע מתחילים לחלחל אליי. פתאום אני חושבת שוורוד זה מגניב. קיבלתי במתנה ליומולדת את העגילים האלו של פטיט דילייטס וכבר יצא לי לענוד אותם לצד עגיל ורוד נוסף (יש לי שלושה חורים באוזניים. זה הכי מורד שלי). אפילו העזתי וצירפתי אליהם צמיד רוזקוורץ שקיבלתי לפני כמה שנים ולא הצלחתי לענוד בעבר מבלי להרגיש כבודה ומבוגרת מדי. זה היה הומאז' משלי למראה הקרייזי ליידי שלובשת רק צבע אחד. 

כשאחותי ראתה אותי ככה, היא אמרה לי שרוזקוורץ זו אבן ממש טובה כי היא קשורה לאהבה עצמית. אני יודעת יותר מדי טוב שזה אחד התחומים הכי חלשים אצלי, אז אולי החסך שלי מאותת לעצמו. כמו ילדים קטנים שחסר להם סידן והם מלקקים קירות, כך אני מתעטפת בוורוד כדי לאהוב את עצמי יותר. 

עוד התחדשות ורודה בגזרתי, שהיא באמת בגדר חדשות מרעישות, היא שקניתי לק ורוד(!) בהיר(!!). במשך שנים סלדתי מלקים בצבעים קלאסיים בעקבות טראומת ילדות: בסופר פארם שבו נהגתי לשרוץ עם חברותיי כשהיינו בחטיבה היו רק לקים בצבעים כאלו. אדום, בורדו, ורוד בהיר, פנינה (שזה הצבע המחריד ביותר בעיניי עד עצם היום הזה). בכל פעם הייתי סורקת את מדפי הלקים בחיפוש אחרי שחור-אביב-גפן (היינו ממש לא מעודכנים. לשאוף ללוק של אביב גפן בעשור הראשון של שנות האלפיים זה אנכרוניסטי ביותר), מתאכזבת וקונה לק סגול כהה בתקווה שייראה דומה. כמובן שתמיד היה לו גימור פנינתי והתוצר הסופי נראה יותר כמו הציפורניים של סבתא של אביב גפן. אבל לענייננו, קניתי לק ורוד בהיר והוא על הציפורניים שלי כבר ארבעה ימים תמימים.

הדבר הורוד האחרון, שכמעט קרה ובסוף לא, הוא זה:

הן לא נרכשו משיקולים טכניים (וגם כי אני חושבת שאני לא באמת מוכנה לכך נפשית). אולי זה קצת חבל, נראה לי שהן היו יכולות להיות כוכבות אינסטגרם.
אגב, שמתי לב ששלושת הפוסטים האחרונים שלי היו בסימן צבעים. כחול, סגול, ורוד. אני ממש קישלובסקי. 

That's what my heart yearns for now

 הסופ"ש הייתי אצל ההורים שלי ויצא לי לראות את "Pride". זה סרט בריטי די שבלוני וחביב. הסיפור שעליו הוא מבוסס די מגניב (בריטניה התאצ'ריסטית, הומואים ולסביות מצטרפים למאבק הכורים השובתים), אבל לטעמי לא הצליחו למנף אותו מעבר לקלאש הצפוי (שהופך, כמובן, לחברות אמיצה) בין ההומואים הססגוניים מלונדון לבין הכורים האפרוריים מהכפר הנידח בוויילס.

בתכל'ס רציתי לראות את הסרט בעיקר בגלל שמככב בו דומיניק ווסט, הלא הוא ג'ימי מקנולטי מ"הסמויה" - הדושבאג הכי מקסים על מסך הטלוויזיה. סיימתי לא מזמן לצפות בסדרה (אני יודעת שכבר דשתי בזה) ובאמת שכל השבחים ששמעתי עליה היו מוצדקים. אני חושבת שזו הסדרה היחידה שלא המאיסה את עצמה עליי לאורך העונות והשאירה אותי עם המון טעם של עוד. ממש בא לי לדעת מה קורה איתם הלאה, הייתי זורמת לעוד עונה או שתיים. אפילו בברייקינג באד המהוללת נגמרה לי באיזשהו שלב הסבלנות ואיחלתי כבר סוף רע ומר לכולם, רק שיסתיים כבר. לדמויות של הסמויה אני מתגעגעת כמו שהתגעגעתי לאן שרלי וחבורתה כשסיימתי לקרוא את כל ספרי "האסופית" שתורגמו לעברית (וזו חתיכת מחמאה). 

נחזור ל-Pride. כמו שאמרתי כבר קודם, סרט בריטי בנוסחה הרגילה (עם ביל ניי, כמובן. יכול להיות שקרן הקולנוע הבריטית לא מאשרת סרטים שהקאסט שלהם לא מכיל את ביל ניי?). הפלוס הגדול שלו מבחינתי היה הפסקול - אוסף של שירי אייטיז טראשיים, מטונפים ונהדרים (בכל זאת, מסיבות גייז בלונדון בשנות השמונים) שעשו לי ממש מצברוח טוב. במיוחד נתקע לי בראש "Love & Pride", שיכול להיות שהוא השיר הקאצ'י ביותר שנכתב אי פעם. שפטו בעצמכם:

אגב, הקליפ מוכיח בענק שדוקטור מרטינז הן קודם כל קטע של אייטיז, לא של ניינטיז.

מזעזע? מחריד? יכול מאוד להיות. אבל במוצ"ש - שהוא, כידוע, הרגע המר ביותר בשבוע - That's what my heart yearns for. אל תשפטו אותי.

היילייט נוסף של הסופ"ש היו חוברות הסריגה שדודה שלי הביאה לחברה של אחי, שהתחילה לא מזמן לסרוג כתחביב. אלו חוברות מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, חלקן מחו"ל אבל רובן ישראליות. לתדהמתי, גיליתי שלצד הוראות סריגה מדוקדקות ומסובכות (סריגה היא פלא שלעולם לא אצליח לפצח) החוברות האלו מהוות קטלוגי אופנה לכל דבר, שלא לומר קפסולת זמן מטורפת.

את הסוודרים הצמריריים עמוסי השולדרפאדס (בקטלוג 88') ובעלי שילובי הצבעים המאתגרים (91'-92') מדגמנות יעל אבוקסיס, רונית יודקביץ', שירז טל, מיקי ממון ועוד כמה דוגמניות עבר ידועות שבטח לא זיהיתי. הצלם של רוב החוברות הוא בן לם. את החלק הטוב באמת שמרתי לסוף - אף אחת מהן לא עולה יותר מ-10 שקלים! וזה אחרי ההחלפה לשקל חדש (בדקתי). 

רציתי ממש לצלם חלק מהחוברות כדי להעלות לבלוג, אבל די התפדחתי. אז ניסתי עכשיו לגגל ולמצוא משהו. לא מצאתי, אבל הגעתי למשהו יותר טוב - מסתבר שגם היום יוצאות לאור חוברות סריגה, וגם היום הן משמשות עיר מקלט לחלטורות של דוגמניות מקומיות. אני זיהיתי את נועם פרוסט ואת מורטן שם-משפחה-נורדי-כלשהו שמדגמן לגולף:

בתכל'ס, ההפקה הזאת די משעממת. החוברות מהאייטיז והניינטיז - עם כל הגיחוך שבהן - הרבה יותר מגניבות

כמו בחוברות סריגה מהאייטיז כך גם היום, הגברים נראים ממש מצחיק. מזל שלא הלבישו אותו בסוודרי קוסבי כמו את הבחורים מ-88'

ועכשיו אני הולכת לשמוע (בפעם האחרונה להיום, נשבעת) את לאב אנד פרייד, לבדוק סטטיסטיקות בגוגל אנליטיקס - לא של הבלוג, אלא דברים של העבודה (אני באמת צריכה להקדיש פוסט או שניים לסיפורי העבודה שלי. אני מאוד מוטרדת ויש בי צורך לשתף) ולישון. רציתי לקרוא מאמרים לסמינר, אבל (שוב) זה לא קרה.

עריכה מאוחרת - שני לינקים שפשוט חובה להוסיף:
הראשון - באדיבותה של קוראת אנונימית וערנית - פוסט של חלי גולדנברג, שכיכבה בחוברות סריגה (בסבנטיז) וחזרה כדי לספר על זה.
השני - חוברת הסריגה העדכנית שממנה שאבתי את התמונות לפוסט. 

stop me if you think you've heard this one before

אני נורא מתפתה לכתוב פוסט כמו שצריך, על העבודה החדשה וכאלה, אבל אני צריכה לסיים עבודה על מבחני רורשאך והביקורת עליהם (AKA התבוססות עד-דלא-ידע בקרבות אגו של פסיכולוגים). אז אני משאירה אתכם עם השיר שלא יוצא לי מהראש מתחילת השבוע (וכל הזמן עובר לי בראש שהוא מושלם לפוסט בגלל הכותרת שלו).

והסיפור מאחורי השיר: בשני בבוקר היה לי מבחן (במגדר, נראה לי שהלך סבבה) ולכן בראשון בערב, כהרגלי בקודש לפני מבחנים, החלטתי לעשות משהו כיף. אז חבר שלי ואני הלכנו ל"22 ג'אמפ סטריט", שהוא סרט קיץ במלוא מובן המילה (ובקטע טוב) ואחר כך אכלנו ארוחת ערב מופקעת במחירה באיזה בית קפה באזור (יש מחיר לעצלנות, והוא 40 ומשהו שקל לסלט).

כשחיכינו למנות שלנו השמיעו ברקע את השיר הזה, שלבושתי היה לי מוכר רק מהקאבר שלו (שהוא מצוין גם הוא. מארק רונסון כזה גאון), וניסינו לנחש מי שר אותו. חבר שלי ישר אמר שאלו הסמית'ס, בגלל הפאתוס והקול הבריטי והמאנפף, ואני אמרתי שפאתוס ואנפופים הם ה-voice of the generation של האייטיז, אז זה בטח לא הם. 

אחרי גוגל קצר שהבהיר לי את הביזיון שלי, הלכתי הביתה ועשיתי שיעורים. כלומר - הקשבתי לכל האלבום strangeways, here we come, והוא כולו מצוין. אז בעצם יצא לי משהו מוצלח מסלט-יוקר-המחיה.

take me to the river - הרבה מוזיקה, מעט הקשר

הרגע הכי מוצלח של השבוע שעבר: צעדתי באיזה בוקר באחד מרחובות השכונה ופתאום שמעתי את don't you forget about me בוקע בקולי-קולות מאחת המרפסות. אין לי מושג מי גר באותה דירה, אבל באותו הרגע חשתי איתו הזדהות מוחלטת. ממש מיזוג קוסמי כזה. הרי זה מה שאני תמיד עושה בבקרים של "חיסולים" (AKA - כביסה, כלים, סתם לסדר את הבלאגן שלי) - מפוצצת את הרמקולים עם כל הקיטש שאני אוהבת ושנותן לי מוטיבציה.

אני יודעת שזה לא מקורי בעליל, אבל אני מתה על השיר הזה (וכבר אמרתי את זה לא פעם, אם אני לא טועה). בכלל - מועדון ארוחת הבוקר הוא סרט כל כך פוטוגני, שאפילו פריימים בודדים ממנו עושים לי מצברוח טוב. (אנקדוטה: הסימפל מיינדס בכלל לא רצו לבצע את שיר הנושא. הם חשבו שהוא דביק ומתקתק והם היו קשוחי-אייטיז שכאלה).

רגע שני ומוצלח: הייתי בחד"כ (כבר התחלה טובה.. אני חוזרת לאט-לאט לתלם, אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי מנוונת לחלוטין) וקפץ לי ב-JANGO ביצוע מגניב של טוקינג הדס ל-take me to the river. אמנם אני מעדיפה את הביצוע של הקומיטמנטס, עם ההפקה הגדושה וכל קולות הליווי, אבל גם זה מאוד חמוד. קאברים מפתיעים תמיד משמחים אותי.

ורק לשם ההשוואה - הביצוע של הקומיטמנטס. עם כל ה-cow-bell, זמרות הרקע והאנדרו-סטרונגים שבעולם. מבחינתי זו נוסטלגיה טהורה, כי זה מה שהיינו שומעים באוטו של אבאמא בנסיעות כשהייתי קטנה.

סיומת לא קשורה בעליל לפוסט:
כשאני שומעת שירים מפעם או רואה סרטים מפעם שאהובים עליי במיוחד, יש לי איזה קוועץ' בלב ותחושת פספוס עמוקה על כך שנולדתי בעשור הלא נכון. שעכשיו הכל מנוכר מדי, המוזיקה היפסטרית מדי, הסרטים לעולם לא יהיו מה שהיו ובחיים לא ייצא לי לראות את דיוויד בואי הצעיר והחתיך בלייב. ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי יתרון אחד משמעותי של החיים ב-2014 - פחות שובניזם.

זה נשמע אבסורד על רקע כל ההחפצה שמסביב, הפרסומות הבוטות, כוכבות הפופ הבוטות עוד יותר, הזמרים והקטינות, אבל אני באמת מאמינה שזה הולך ומשתפר. נכון, המצב עדיין דפוק וכולנו עדיין שופטות את עצמנו (ונשפטות) לפי סכמות מגדריות שנס ליחן, אבל יש כבר יותר ספקנות בריאה והרמת גבה מבורכת.

end of an era

תקופת המבחנים כמובן. היא הגיעה לסופה ומחר אני חוזרת, די בעצב, לעבודה. לא זוכרת בכלל איך עושים את זה, ובסידור המשמרות רשומים כלמיני אנשים שמעולם לא חזיתי בזיו פניהם.

עם סופה של תקופת המבחנים נפלה עליי תשישות רצינית, מלווה בקצת צינון, אבל בעיקר תחושת ריקנות. אין לי מושג מה לעשות עם עצמי ואני מרגישה קצת מדוכדכת. לא מצליחה להתרכז בספרים, לא מצליחה לכתוב כמו שצריך (נראה לי שבזבזתי את כל יכולות הכתיבה והעריכה שלי על סיכומי העל שהכנתי בחודש האחרון) ומרגישה קצת נכה חברתית.

העובדה שלא התחפשתי לשום מקום ורק בהיתי בתמונות אחרים מחופשים בכלמיני רשתות חברתיות די תרמה לתחושה הזאת.

אז עכשיו אני ממקסמת אותה - יושבת לבד בבית, שומעת שירי אייטיז קיטשיים (מ-8TRACKS כמובן. מצאתי שם פלייליסט אגדית - http://8tracks.com/_227/new-wave-80s) ומתגעגעת קצת להיות תיכוניסטית שגרה אצל אבא ואמא.

מה שכן, עם כל תועפות הקיטש שבעולם, אי אפשר באמת להיות מדוכדכים כשרואים קליפים מפגרים ומלאי פאתוס כמו זה:

** הרגע החמוד של החג: דיזנגוף סנטר, רביעי בערב, חנות פריקים בצד האפל של הסנטר. בחור צרפתי לא צעיר מציק למוכרת בניסיון לאתר אביזרים שמתאימים ל"תחפושת של בילי איידול" (עכשיו תגידו את זה במבטא צרפתי).

השיר השבועי

כמעט תמיד, בתחילת כל שבוע, נתקע לי שיר בראש ומסרב לצאת. אני מניחה שזה בגלל שבסופ"ש יוצא לי לשמוע יותר מוזיקה והיא נשארת איתי גם לשבוע החדש.

השבוע זה ה"אימגראנט סונג" של לד זפלין, אבל בביצוע של מינימל קומפקט. נתקלתי בו בתכנית "דיבור חדיש" ב-88FM, שמשמיעה רק שירי אייטיז (איזה כיף. ממש גילטי פלז'ר ובמקרה שלי גם מגוחך קצת - הרי נולדתי ב-89'..).

בשניות הראשונות הוא נשמע לי קצת מצחיק, עם פורטיס שנוהם ברקע ומלכה שפיגל שמצווחת - אבל הם אפילו לא מנסים לחקות את רוברט פלאנט. זה נשמע כל כך אייטיז - ממש שונה מהסבנטיזיות שנוטפת מהשיר המקורי. כשהגעתי לסוף השיר, הוא כבר היה עמוק עמוק בראש שלי.

שמחתי ושועשעתי לגלות את הקליפ עתיק היומין של זה ביוטיוב -
(למרות שזה http://www.youtube.com/watch?v=UbD10ckdW8A יותר טוב - אמנם בלי הקליפ, אבל עם  האינטרו)

ממש בא לי לספר על כלמיני דברים, שקשורים בעיקר לבגדים ונעליים (אבל לא רק), אבל זה ייאלץ לחכות. המצפון שלי אומר לי ללכת ללמוד.

ובשביל מי שלא מתחבר לשירים (שמתי לב כבר שהפינות האלו לא זוכות לפופולריות רבה. אבל מה לעשות, לא תמיד אפשר להיות קראוד פליזר), זה קטע היוטיוב שהכי משמח אותי לאחרונה.

אפילו לא ראיתי את "מנהטן" של וודי אלן ובניו יורק הייתי רק כמה שעות ספורות (אני מעדיפה להתייחס לזה כ"עוד לא ראיתי" וכ"עוד אהיה"), אבל סצנת הפתיחה פשוט נהדרת. גם המוזיקה, גם הצילומים, גם משבר הכתיבה.

גשם סגול

אני ממש לא מעריצה גדולה של פרינס, אבל איכשהו יצא שאני וחבר שלי ישבנו וראינו השבת את "PURPLE RAIN", סרט הפולחן האייטיזי ביותר בעולם.
עלילה אין, המון איפור ותלבושות פאנק-ויקטוריאניות יש ועוד איך.
האמת שפרינס, המכונה בסרט THE KID, לא מחליף כמעט בגדים במהלך העלילה, ונע בין מעיל ניטים סגול עם חולצת ראפלז צחורה לבין טופלס. כנראה שלהחליף כל כך הרבה אאוטפיטים מצועצעים זה מסובך יותר מהנראה לעין.

הלוק המדובר

ובפעולה. הרכב מנצח לא מחליפים, או מכבסים.

אחרי העלילה באמת שאי אפשר לעקוב. היא קלושה עד בלתי קיימת, מה שמאשש את המחשבה שעלתה בראשי כבר מזמן: באייטיז הכל היה סביב הלוק והווסאח. התוכן היה שולי למדי, ולכן סרטי אייטיז נוטים להיות כל כך הזויים כשמעמידים אותם במבחן הזמן (אפילו ב"יפה בוורוד" יש קטעים שאני תוהה מה בדיוק הולך שם) - הניינטיז שפעו בדיאלוגים שנונים עד שנונים מדי. באייטיז, הכניסו במקום דיאלוגים סינתיסייזרים ומכונות תופים.

ולמרות הגיחוך, מדהים לראות עד כמה ההשקעה בחיצוניות היתה אז מטורפת. איפור מלא, תלבושות עתירות פרטים והמון המון אקססוריז. לא פלא שכל כך קל וכיף לעשות רטרו לעשור הזה.

אגב אייטיז-תראו מה קניתי בחמישי בערב:

סיכה לשיער, הכי מדונה בלייק א וירג'ין שיש.

ועוד משהו מצחיק - האתר הזה: http://laaz.co.il/

הגעתי אליו שחיפשתי "גשם סגול", אבל יש בו כמה מצטיינים אחרים. כמו אלה למשל:
http://laaz.co.il/%D7%91%D7%95%D7%90-%D7%9C%D7%A6%D7%93-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8

http://laaz.co.il/%D7%A8%D7%A7-%D7%9B%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%AA%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%99

מארקי מארק

הכי טראש, אבל ממש בא לי להוריד את האלבום הזה:

 http://e.walla.co.il/?w=/216/1770037 

גם דוראן דוראן וגם מארק רונסון! יצאתי בחורה-בחורתית עם טעם גלגלצי מפוקפק, אבל זה ממש בא לי בטוב עכשיו.

ומפה - לספינינג. מי שאכל ארוחת ערב בבנדיקט בראשון, יגרור את עצמו ל"ספין פארטי" בשני.

קיטש מזוקק (אבל כיפי) לכבוד יום האהבה

קצת נדוש להגיד ששכחתי מוולנטיינ'ז דיי, נכון?
אז אני לא אגיד.
אבל למרות האיוונט שהוא באמת די אידיוטי, בא לי להזכיר לרגע את נפלאות האייטיז:

מועדים לשמחה, ולא פחות חשוב- שבוע טוב!

heathers

אולי בגלל המוות המוזר של בריטני מרפי, נחה עלי רוח סרטי הבנות.
ועם כל הרטרו הפסיכי לאייטיז, בשילוב עם סדרות כמו גוסיפ-גירל, לא הבנתי איך הסרט הזה הזה עוד לא נשלף מהבוידם.
בעברית קוראים לו "מלכות הכתה" לדעתי, והוא לגמרי האב הרוחני של MEAN GIRLS- צ'יק פליק עם הפרעות התנהגות. כמובן שבאייטיז עשו את זה אפל יותר.

ולענייננו- כשראיתי את הסרט לראשונה קצת נחרדתי מהשולדר-פדס האימתניות והגרביונים הצבעוניים בכל מקום.
היום זה כבר נראה לי שפוי הרבה יותר.
אבל אני אתן לתמונות לדבר (וגם לכריסטיאן סלייטר שבשנת 88' בהחלט ידע מה הוא עושה)

(למרות הפוזה המעפנה משהו, אני ממש אוהבת את מה שוינונה לובשת כאן)

(קצת סליז, המאן-קליוואג' הזה, אבל כריסטיאן סלייטר נראה טוב BACK THEN. בצורה אייטיזית נורא כמובן)

האמת שמצאתי הרבה פחות תמונות ממה שציפיתי. כנראה שהסרט באמת נשכח למדי..
(במקום מצאתי המון אתרי מעריצים של הת'ר גראהם והת'ר לוקליר, ו-וואלה- הופתעתי מרמת הפופולריות שלהן ברשת..)