טעם יקר

תמיד החשבתי את עצמי כבעלת טעם זול (שלא לומר - קמצנית). 

אני אף פעם לא קונה בגדים בתחילת עונה, הנעליים היקרות ביותר בארוני הן הכי פחות ננעלות שבו ועל החיבה היתרה שלי לקניית בגדים בחנויות של פרחות, כאלו שמחייבות פשפוש, נבירה וצלילה אל ערימות בגדים שנפלו ממכולה, אפילו כתבתי פעם טור. מעולם לא הצלחתי להתחבר לכללי האצבע האציליים לפיהם עדיף לקנות מעט וביוקר. אולי זה עובד בשביל בחורות עם שיער חלק, או עם רגליים רזות, או כל דבר אחר שאני לא.

אבל - השבוע חזרתי מטיול מדהים בחו"ל, שבמהלכו גיליתי שאפילו לי יש קצת טעם יקר.

קודם כל, באוכל. מסתבר שאני מתה על אויסטרים. מאז ומעולם (וליתר דיוק - מאז קיץ 2006, שבו שהיתי בארה"ב וטעמתי לראשונה קראב סטיקס) היה לי קטע עם מאכלי ים, אבל מולים לא הצלחתי לאהוב. הרגישו לי דלוחים ותפלים ולא הבנתי איך צדפות נחשבות למעדן כה נחשק. עכשיו, אחרי שביתקתי את בתולי האויסטרים שלי (אלף סליחות על הדימוי, זה היה מתבקש), אני מבינה. פשוט ניסיתי את הצדפה הלא נכונה.

שנית, בבושם. לדעתי יש לי יותר מדי בשמים. את רובם קניתי בצורה אימפולסיבית למדי (רציתי להרגיש טוב עם עצמי והם היו במבצע) ובחלקם אני בקושי משתמשת. ככלל יש לי העדפה לריחות מתוקים על גבול הפרחיים, אבל טרם פגשתי את הבושם שגרם לי ליפול לרגליו. כלומר, עד הקונקשן בשדה התעופה באיסטנבול. 

מה אתם הייתם עושים בקונקשן של 4 שעות בנמל תעופה נטול ווי-פי? רק טבעי שבסוף אגיע לרחרח בשמים. התחלתי מאלו שבמבצע, עברתי לפרחיים החביביים שלי (אנג'ל והיפנוטיק, needless to say), השתעממתי קצת עם אלו של הרמס (חוץ מזה בריח תפוזים. הוא דווקא מאוד מצא חן בעיניי) ובסוף - כשכבר ממש כאב לי הראש - הגעתי לדוכן של טום פורד. וואו, איזה בשמים מדהימים. מעולם לא הרחתי משהו דומה או משהו טוב כל כך. כמובן שלא היו כתובים עליהם מחירים ואני לא טרחתי לברר. 

הבוקר בעודי שותה את הקפה שלי, החלטתי לבדוק בסטרוברי.נט כמה עולה העניין, למקרה שאחליט להיות סופר-נחמדה אל עצמי. כמעט נפלה לי הלסת כשראיתי שהמחיר מתחיל ב-970 ש"ח.

אויסטרים אני מתכוונת לאכול בעתיד הקרוב. קיבלתי ארוחה זוגית מפנקת כצ'ופר מהעבודה, על תרומתי הרבה בחודש שעבר (כאמור, 200 שעות) ואני הולכת להתפרע באיזו מסעדה שווה. את הבושם של טום פורד אולי אקנה לעצמי ליומולדת 50 (אגב, לא רק יסמין רוז' מוצלח. גם Cafe Rose). 

אדם ואני

לי אין יום חופש מחר. כמה חבל. אני הולכת לעבוד ואפילו לא לקבל מאתיים אחוז, אלא יום חופש נוסף. אני יודעת שזה אותו הדבר אבל זה נשמע לי פחות שווה, איכשהו.

אני באמת מאמינה ששיעור ההצבעה יהיה גבוה הפעם. יש כל כך הרבה עיסוק בנושא וכזו התגייסות למען ההסברה על חשיבות ההצבעה.

אבל אולי אני טועה. לכן, כדי למנוע אי בהירויות, אני מגייסת לטובתי את גיבור הבלוג - אושיה חברתית-כלכלית לעילא ולעילא וגם רוקסטאר לעת מצוא. אדם סמית' קורא לכם להצביע. מה, לא תענו לבקשתו?

 

ולמה אדם סמית' הולך טוב עם ברט אנדרסון? התשובה כאן

אדם סמית' בטוח היה מצביע. ולמי? שאלה מעניינת. למרות שכיום עושים לו קצת דמוניזציה והוא נתפס כאבי הקפיטליזם ולכן גם מושחת ומדושן, הוא דווקא טיפוס די מפתיע.

סמית' דגל בשוק חופשי, אבל כזה ללא תאגידים (טוב, עוד לא היו בתקופתו), שמבוסס על המוסר והחמלה האנושית לא פחות מעל הרצון להצליח. הערצת העושר (AKA ליקוק תחת לטייקונים בימינו) נתפסה בעיניו כשורשו המרכזי של הרוע.

בקפיטליזם הטהור שהוא הציע היו מספר מרכיבים שהוא הבהיר שחייבים להישאר באחריות המדינה ותחת רגולציה - כי לאף אחד אין אינטרס להשקיע בהם, אבל הם חשובים לכולנו. הוא דיבר על חינוך, ביטחון, שירותים משפטיים ותשתיות. רואים? הפרטה כוללת זה רע. ר-ע.

----------------

אוי. ידעתי שאני לא היחידה שתכתוב על הבחירות, אבל פתאום אני מרגישה נדושה להחריד וחייבת לאזן עם תכנים אחרים. אז תשמעו, בשישי האחרון נהרסו לי שני זוגות נעליים - לא מדובר בטרגדיה איומה, כי אלו זוגות ישנים מאוד (ואחד אפילו נלקח מאמא שלי, אחרי שהיא מיצתה אותו), ובכל זאת הם ענו טוב מאוד על הצורך של נעליים יומיומיות.

שני הזוגות, אגב, נהרסו באותו האופן - הסוליה פשוט התנתקה כליל מגוף הנעל. הייתי יכולה ללכת לתקן, ואולי הייתי צריכה, אבל החלטתי ללכת לקנות נעליים חדשות ורציניות. מאחר והנעליים כבר הראו סימני התפרקות קודם לכן, עשיתי כמה גישושים מקדימים בתקופה האחרונה אבל לא מצאתי שום דבר. היום, אולי מתוך חוסר הברירה, דווקא קניתי.

הן יפות, נוחות בטירוף והן היו במבצע (ובכל זאת יקרות יותר מכל נעל שקניתי לעצמי אי פעם. 490 ש"ח). אבל עכשיו מתגנב לי איזה ספק ללב. האם הן דודתיות מדי? לא קוליות מספיק?

לפני שקניתי אותן, מדדתי גם זוג מגפונים של מקס מורטי שמצאו חן בעיני. הם היו שחורים, אבל לקו בעקב טיפה יותר נמוך ומחיר גבוה יותר (560 ש"ח..). עכשיו אני תוהה אם הייתי צריכה לקנות אותם. אלו של חברה יותר רצינית (קלארקס. אולי נעלי דודות, אבל איכותיות - בניגוד למקס מורטי שהוא עאלק מותג איטלקי ובאמת הנפצה של רשת גולף הישראלית), עולות פחות והולכות גם עם שמלה, אבל קצת פחות קשוחות.

אני קצת מתפתה לקנות *גם* את המגפונים, אבל זו התפרעות פיננסית שמאוד לא אופיינית לי ומעט מפחידה אותי. ואולי בכלל אני צריכה לקנות איזה דגם בסגנון של המגפונים שאהבתי, אבל באיזו חנות זולה יותר, סתם כדי למלא את הצורך אבל בלי לרוקן את הארנק יותר מדי (החסרון - שוב אצטרך ללכת לשוטט. וממש אין לי זמן לזה.. נכנסתי ללחץ בחינות קל).

שיר לתחילת השבוע

קמתי בבוקר והוא התנגן לי בראש

אולי בעקבות פוסט הטרדות הקיומיות שעלה פה בשבוע שעבר.

עקרת בית נואשת

מתחשק לי לכתוב אבל יש לי מעצור קל, אז אתחיל - כהרגלי - בנקודות אסוציאטיביות. בגלל השעה המעט-מאוחרת הפוסט מסתמן כמשהו די רחוק מיצירת מופת, אבל כאמור, בא לי להעלות משהו על הכתב, ולשם שינוי אין לי כוח לערוך את עצמי.

באוקטובר הקרוב אני מתחילה ללמוד. כל הסימנים (כלומר - טופס ההרשמה ומכתב הקבלה. די חד משמעי..) מראים שהמסלול שלי הולך להיות לא ריאלי להחריד. מדובר בפסיכולוגיה ובלשנות - שילוב של מדעי החברה והרוח.

התלבטתי ארוכות לפני שהכרעתי ובחרתי בדו-חוגי הנוכחי ועכשיו אחד הספקות המרכזיים חוזר לכרסם בי ביתר שאת: מה לעזאזל אעשה עם הבי.איי שלי ברגע שאצא מבין כותלי החממה האוניברסיטאית? יש לי רתיעה עמוקה ממסלולי לימודים שמצעידים אותך ישירות לקריירה (משפטים, חשבונאות, הנדסה, רפואה), ואני ממש לא בטוחה שאני רוצה להמשיך למסלול מקצועי כפסיכולוגית.

אז מה לעזאזל עושים עם השילוב הזה? מתעצם בי החשש שאהפוך להיות מעין סטודנטית נצחית, או סתם בחורה שעובדת במשרה מטופשת (כמו העבודה הנוכחית שלי), מחזיקה באיזה תואר לא שימושי ונשענת על בן זוגה בעל הג'וב הכה-מכניס. זה נשמע לי כה פיפטיזי - כאילו הלכתי ל"בראון" או איזה קולג' בנות אחר כדי לעטות על עצמי אצטלה מודרנית, ובתום שלוש שנות התפלפלות אקדמית (עאלק) אשוב לתפקידי האמיתי - כמפרנסת שנייה - אצטייד במדי עקרת הבית מהפיפטיז (מכנסי קאפרי ונעלי פיפ-טואו, אלא מה?) ואהיה מתוסכלת כל חיי.

ניסיתי בהתחלה לשכנע את עצמי שאוכל "להישאר באקדמיה", אבל זה נשמע לי כמו בריחה - לאחר שלא אצליח למצוא עבודה אלך ללמד סטודנטים קלולסיים איך לעשות את מה שאני עושה, כך שבתום לימודיהם גם הם לא ימצאו עבודה וישובו בלית ברירה אל חיקה של האקדמיה? לא משהו בעיניי.

שני דברים חיזקו אצלי במיוחד את החששות הללו:

1) לא מזמן הלכתי עם חבר שלי למפגש של המסלול שלו בלימודים. כל המהנדסים האלו, שכבר מסודרים להם טוב-טוב בחיים, גרמו לי להרגיש ביתר שאת את הווירטואליות וחוסר הפרקטיות של הבחירה האקדמית שלי. (מצד שני חוץ מחבר שלי החמוד, שהוא ממש לא הבוק הממוצע שהולך ללמוד בשביל לעשות בוכטות, היה שם ריכוז דושבאגים מפחיד).

2) הפוסט הזה: http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2326228, של הבלוגרית הזו שכותבת באמת טוב ומעניין, אבל הצליחה להעיר מרבצם את השדים שלי. "שוב ללא מקצוע", ו- "שוב ללא מקצוע", ותואר על גבי תואר - כולם לא פרקטיים בעליל. אמאל'ה.

עד עכשיו נקטתי בעמדה שאני הולכת ללמוד מה שמעניין אותי וזין על ההשלכות - משרת חיי מחכה לי מאחורי איזה עיקול בדרך שאני עדיין לא רואה. אחרי קריאת הפוסט הנ"ל, התחלתי לחשוש שהעיקול הוא לא יותר מפרי הדמיון שלי.

לפני כמה חודשים חשבתי שפסגת שאיפותיי היא לכתוב למחייתי - להפוך את הבלוג לטור ב#$%#$^# ולהתפרנס ממנו. די ברור לי שזה לא אפשרי: השוק מוצף באנשים שמשוכנעים (כמוני) שבשורת הניו-ג'ורנליזם טמונה בעט הפרקר שלהם (או במקלדת ה-DELL), ולהיות אחת מאלף זה אף פעם לא טוב. חוץ מזה, אני רוצה להרוויח כסף והתקשורת הישראלית (שמגעילה אותי מקרוב ומרחוק כבר כמה שנים) לא מסתמנת כמקום טוב לפרוח בו כלכלית (אפילו אם אתה טייקון שמחזיק בערוץ\עיתון).

me and tony defries

הכי כיף זה יומולדת, במיוחד כשמקבלים מתנות שוות ושימושיות.

1. הביוגרפיה של דייויד בואי. הביקורות מעורבות, המחבר אכן לוקה בעודף ניו-ג'ורנליזם (לא אכפת לי מההתמכרויות שלך, מארק ספיץ! להזכירך, אתה פה כדי לספר לי על ימי הקוק של הדוכס הלבן), אבל מבחינתי זה לא באמת משנה - מדובר במרכיב חובה ב"ארון הספרים היהודי" שלי.
לצד ולמרות שברונות הלב על כך שלעולם-לעולם לא אזכה לראות את סיבוב ההופעות diamond dogs (כרטיס עלה 10$! תהרגו אותי כאן ועכשיו! על מארק רונסון שילמתי פי 5..), יש לספר השפעה עמוקה ומעודדת עלי. דווקא הדמויות השנויות יותר במחלוקת הן אלה שנוסכות בי השראה. אם נדייק, מדובר באנג'י בואי (אשתו הראשונה) ובטוני דה-פריז (הסוכן המהותי הראשון. היו כמה לפניו). כשמחפשים עבודה, אין כמו להיכנס לדמות של אמרגן שעיר חזה או בלונדינית עם אמביציה מחומצנת, לפני שיחות טלפון מנג'סות-אך-משמעותיות.

האמצעי עם האפרו. כאילו שאפשר לטעות.

2. הז'קט הרציני-אך-מגניב הזה:

שטחי מאוד (אבל מספק מאוד) לקנות משהו בתחילת העונה. הוא יהיה נהדר לעבודה, עכשיו רק צריך אחת.

עוד דברים מעניינים: מצאתי נעליים נהדרות, התלבטתי נורא לגביהן ובסוף לא קניתי.
מדובר באלה - אבל בסגול לבנדר:

או באלה, שנראות זוועה בצבע הזה. התכוונתי לרכוש אותן בשחור:

נסו להפעיל את הדמיון. אין לי נעליים שחורות והן עשויות להתאים ממש לשמלת הדרקונים הסינית (השחורה!) שלי.

אהבתי אותן בגלל הגובה, הלוק הטראשי (של פרחות בריטיות, אלא מה?) והנוחות. אני לא משקרת לעצמי, הן באמת נוחות מאוד, בייחוד הדגם השני.
אהבתי פחות את המחיר. 350 ש"ח לדגם הראשון, 300 לשני (אחרי 50% הנחה). נכון, זה לא מחיר מטורף. מצד שני, אין לי צורך אמיתי בנעליים והעו"ש שלי ישמח להשאיר אצלו את המאיות האלו.
ההצדקה הכאילו-הגיונית היא חתונה בעוד שבועיים. לדעתי אין בחורה שלא מנצלת אירועים כאלה כדי לתרץ שופינג אימפולסיבי. מצד שני, תנאי השטח לא יהיו נדיבים במיוחד לעקבים וההיגיון אומר לדבוק במנעלי הישנים. חתונה זו הוצאה מזעזעת בכל מקרה.

הכי כיף

לקבל מתנה שאין מנוס מלהחליפה (כתפיה פרומה, נגיד).
זה לא שאני רוצה ללכת לשופינג, אני פשוט ח י י ב ת

הוציאו לי את המילים מהפה+ התנצלות לקוראים

שקנורקסיות - הבולסות בציבור
http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3084867,00.html
תמיד חשבתי שיש לי היכרות אישית עם כמה כאלה.

לגבי ההתנצלות - הטעיתי לחשוב שמארק רונסון הוא בנו של מיק רונסון. אז זהו, שלא.

ובנימה אופטימית יותר, שיר הקיץ האולטימטיבי שפשוט לא יוצא לי מהראש:

שימו לב - כולם לבושים בגווני אלמוג. היש טרנדי מזה?


וגם - בשבוע שעבר יצא לי לעשות קצת שופינג. איכשהו, את הדברים הכי שווים מצאתי באדרת (חנות היד שנייה המוצלחת ברחוב בוגרשוב) ואני ממש לא מתכוונת לפרטי וינטאג', אלא לזארה בייסיק שתמיד הייתי צריכה בארון.
תמיד נרתעתי מלקנות את פרטי הבייסיק הנחשקים של זארה. בעוד כל חברותי התהדרו בחולצות המכופתרות ובשורטס המוצלחים, לי זה נראה קצת פלילי להוציא 150+ על מכנסונים. אולי אני מתקמצנת כשאני מעדיפה לרכוש אותם משומשים וב-30 ש"ח, אבל זה נראה לי כמו הדבר השפוי (והסביבתי!) לעשות.