כמה מסקנות מהשבוע. רובן עוסקות באוכל. האם אני בשלב האוראלי? אולי.
- סוף סוף הבנתי למה אני אוכלת רק סלטים בבית קפה (חוץ מהאלמנט הדיאטטי שלהם) ומדוע חבר שלי מתלהב כל כך מה"אוכל האמיתי" בבית הקפה הקינג ג'ורג'י "the streets". ברוב המקומות פשוט אסור להזמין אוכל אמיתי, כי הוא מגעיל. עשיתי על עצמי ניסוי חברתי - ניסיתי להיות מהאלה שיושבים שעות בבית קפה, מהגגים וכותבים. הלכתי למקום הכי נטול הסחות דעת והכי בורגני - מובינג קפה בצפון דיזנגוף. חשבתי לעצמי שבאזור כל כך בורגני ושבע, באים לראות ולהיראות אבל גם לא מתפשרים על אוכל (זה לא אלנבי-גאולה שם, עם כל הבתי קפה ההיפסטריים מבוססי קופסאות השימורים). התיישבתי שם חמושה במשקפיים ומחברת והזמנתי עסקית עם גולאש. חריגה מוחלטת מכל הרגלי הדגל שלי. היה מה זה לא טעים. פשוט נורא. וגם לא הצלחתי לכתוב. מה שהוביל אותי לנקודה הבאה:
- אני לא מסוגלת לכתוב בבתי קפה. כבר דנתי על זה פעם עם חברה, שלא מסוגלת לכתוב או ללמוד בשום מקום אחר. היא טוענת שהסיבה היא שטוב לי בבית. אני חושבת שיש מעבר לכך - בבית קפה אני מרגישה שמסתכלים עלי כל הזמן וזה מסיח את דעתי. אני מרגישה מחויבת לקיים את הקלישאה שעוברת במוחם של יושבי בית הקפה האחרים על אודותי (או, לחלופין, לנתץ אותה ולעשות משהו בלתי צפוי לחלוטין). בקיצור - הכל חוץ מלכתוב.
- החומוס של אבו אדהם הוא המגעיל שאכלתי מעודי. לוקח בסיבוב (מבחינת גועל, כן?) את כל החומוסים מקופסה - צבר, מיקי, שמיקי. קניתי כזה עם סלט קטן אתמול בעבודה. אחרי כמה ביסים הרגשתי שהסלט מתובל באקונומיקה והחומוס - במיונז. פיכס. הם גם רמאים: שמים גרגרים חמים על חומוס ישן וקר.
- הסנדביץ' של רובן הוא הטעים שאכלתי מעודי. אמנם יקר, אבל לא מאכזב אף פעם. הרבה בשר, מעט לחם, המון פיקלז (ככה זה כשמכירים את המוכרים, הם מפנקים).
- בהשפעת הפוסט הקודם, אני חושבת שמעתה אשקיע את רוב משאביי בהנאות לא חומריות וכן מתכלות (אוכל, סרטים, מופעים וכו'). פעם חשבתי שזה טיפשי, להשקיע במשהו שלא נשאר. עכשיו זו נראית לי הגישה הנכונה.
- אני צריכה להירשם לאוניברסיטה וקצת חוששת מהעניין. האם אשמין, אתעצבן, אמלצר ואתחצ'קן, ובסוף אעבוד במשהו לא קשור בעליל לתואר? מצד אחד בא לי להיכנס לחממה רעיונית במשך שלוש שנים (לפחות). מצד שני, אני חוששת ממה שיבוא אחר כך. זה כבר יהיה ממש העולם האמיתי ואני אהיה זקנה. ובאמת שהתחלתי לחשוש מהזקנה, או לפחות מסוף שנות ה-20 שלי. אני צריכה לחשוב על נשים כמו נעמי פולני או ג'וליאן מור. הן נוסכות בי תקווה כשמדובר בהתבגרות.
- עוד קצת על האוניברסיטה: אני מתלבטת מאוד במה לבחור. פסיכולוגיה + בלשנות? פסיכולוגיה + מזרח תיכון? פסיכולוגיה + מדעי המוח? ובכלל - כל בחורה שנייה הולכת היום ללמוד פסיכולוגיה. חוץ מזה, אני גם מנסה להתקבל לתוכנית המצטיינים ע"ש עדי לאוטמן, וכל יום מוסיפה עוד פסקונת למכתב הקבלה שאני צריכה לשלוח אליהם בעוד כמה ימים.
- סוף סוף הבנתי למה אני אוכלת רק סלטים בבית קפה (חוץ מהאלמנט הדיאטטי שלהם) ומדוע חבר שלי מתלהב כל כך מה"אוכל האמיתי" בבית הקפה הקינג ג'ורג'י "the streets". ברוב המקומות פשוט אסור להזמין אוכל אמיתי, כי הוא מגעיל. עשיתי על עצמי ניסוי חברתי - ניסיתי להיות מהאלה שיושבים שעות בבית קפה, מהגגים וכותבים. הלכתי למקום הכי נטול הסחות דעת והכי בורגני - מובינג קפה בצפון דיזנגוף. חשבתי לעצמי שבאזור כל כך בורגני ושבע, באים לראות ולהיראות אבל גם לא מתפשרים על אוכל (זה לא אלנבי-גאולה שם, עם כל הבתי קפה ההיפסטריים מבוססי קופסאות השימורים). התיישבתי שם חמושה במשקפיים ומחברת והזמנתי עסקית עם גולאש. חריגה מוחלטת מכל הרגלי הדגל שלי. היה מה זה לא טעים. פשוט נורא. וגם לא הצלחתי לכתוב. מה שהוביל אותי לנקודה הבאה:
- אני לא מסוגלת לכתוב בבתי קפה. כבר דנתי על זה פעם עם חברה, שלא מסוגלת לכתוב או ללמוד בשום מקום אחר. היא טוענת שהסיבה היא שטוב לי בבית. אני חושבת שיש מעבר לכך - בבית קפה אני מרגישה שמסתכלים עלי כל הזמן וזה מסיח את דעתי. אני מרגישה מחויבת לקיים את הקלישאה שעוברת במוחם של יושבי בית הקפה האחרים על אודותי (או, לחלופין, לנתץ אותה ולעשות משהו בלתי צפוי לחלוטין). בקיצור - הכל חוץ מלכתוב.
- החומוס של אבו אדהם הוא המגעיל שאכלתי מעודי. לוקח בסיבוב (מבחינת גועל, כן?) את כל החומוסים מקופסה - צבר, מיקי, שמיקי. קניתי כזה עם סלט קטן אתמול בעבודה. אחרי כמה ביסים הרגשתי שהסלט מתובל באקונומיקה והחומוס - במיונז. פיכס. הם גם רמאים: שמים גרגרים חמים על חומוס ישן וקר.
- הסנדביץ' של רובן הוא הטעים שאכלתי מעודי. אמנם יקר, אבל לא מאכזב אף פעם. הרבה בשר, מעט לחם, המון פיקלז (ככה זה כשמכירים את המוכרים, הם מפנקים).
- בהשפעת הפוסט הקודם, אני חושבת שמעתה אשקיע את רוב משאביי בהנאות לא חומריות וכן מתכלות (אוכל, סרטים, מופעים וכו'). פעם חשבתי שזה טיפשי, להשקיע במשהו שלא נשאר. עכשיו זו נראית לי הגישה הנכונה.
- אני צריכה להירשם לאוניברסיטה וקצת חוששת מהעניין. האם אשמין, אתעצבן, אמלצר ואתחצ'קן, ובסוף אעבוד במשהו לא קשור בעליל לתואר? מצד אחד בא לי להיכנס לחממה רעיונית במשך שלוש שנים (לפחות). מצד שני, אני חוששת ממה שיבוא אחר כך. זה כבר יהיה ממש העולם האמיתי ואני אהיה זקנה. ובאמת שהתחלתי לחשוש מהזקנה, או לפחות מסוף שנות ה-20 שלי. אני צריכה לחשוב על נשים כמו נעמי פולני או ג'וליאן מור. הן נוסכות בי תקווה כשמדובר בהתבגרות.
- עוד קצת על האוניברסיטה: אני מתלבטת מאוד במה לבחור. פסיכולוגיה + בלשנות? פסיכולוגיה + מזרח תיכון? פסיכולוגיה + מדעי המוח? ובכלל - כל בחורה שנייה הולכת היום ללמוד פסיכולוגיה. חוץ מזה, אני גם מנסה להתקבל לתוכנית המצטיינים ע"ש עדי לאוטמן, וכל יום מוסיפה עוד פסקונת למכתב הקבלה שאני צריכה לשלוח אליהם בעוד כמה ימים.
