חפש בבלוג זה

יום ראשון, 22 בפברואר 2015

חדשות ומומלצות (2)


בהמשך לפוסט הקודם, מתחשק לי גם להמליץ על דברים שפחות ברומו של עולם. ואלו הם:

1. קוראות(ים) ותיקות עשויות לזכור שבמשך זמן רב חיפשתי קוסמטיקאית מוצלחת בתל אביב. יצא לי להיות אצל אחת פסיכית שצילקה אותי נפשית ואולי גם קצת פיזית, שתיים מוצלחות מקצועית אבל מטיפות-מצקצקות-מתנשאות ברמה הבינאישית, אחת מוצלחת שלא הצלחתי להתחבר אליה ואחת מוצלחת ומקסימה שעזבה את הארץ ושבה למשפחתה בקולומביה. יכול להיות שהבעיה היא בי, אבל מאז מצאתי אחת ממש מוצלחת, מקסימה ועם כוונות להישאר כאן, אז ההיפותזה הזו הופרכה.

קוראים לה שרון ונראה לי שהיא די מפורסמת כבר בקרב בנות תל אביב. בכל מקרה, הווייב שלה הוא כאילו החברה הכי טובה שלך תהפוך להיות קוסמטיקאית. היא באמת בחורה מגניבה. חוץ מזה, היא גם טובה במה שהיא עושה (ועל כך יעידו פניי). במחירים אני לא הכי מבינה (כלומר, זו תל אביב. הכל פה מתומחר בפראות. הקוסמטיקאית ליד ההורים שלי עושה לי הכל בשמינית מחיר), אבל אחרי סכומים הזויים לחלוטין ששמעתי מאחת מחברותיי על קוסמטיקאית אחרת, נראה לי ששרון הוגנת.

2. אני חוששת ממלנומה, אני חוששת להזדקן ואני חוששת מהיום שבו לא יבקשו ממני תעודת זהות בכניסה לפאבים (תכל'ס זה קרה בשישי לפני שבועיים, אבל בפאב אחד הכרתי את המלצרית ובשני היו רק בנים, אז נראה לי שהם היו מכניסים גם את נורת' ווסט). בכל מקרה - בשנה האחרונה אני מקפידה די בקנאות למשוח את פניי בקרם הגנה.

היות ובינתיים אני עדיין צעירה, רוב הקרמים מחצ'קנים אותי ואני במסע אינסופי אחרי הקרם המושלם. כזה שהוא גם בעל SPF גבוה, גם לא שמנוני וגם במחיר שווה לכל נפש. התחלתי עם הקרם 50SPF של אוון שחצ'קן אותי וגרם לי להרגיש כמו חביתה, עברתי לקרם נטול השומן של לה רוש פוזיי, שלא חצ'קן אותי ואפילו ייבש לי את העור (בכל פעם שמרחתי אותו העור שלי צרב כמו אחרי ניקוי במי פנים אלכוהוליים) - אבל עכשיו נראה לי שמצאתי מנצח. קרם של ווישי שהוא גם בעל 50SPF, גם מתאים לעור מעורב (שזו מכבסת מילים לעור שמתחצ'קן לפעמים), גם לא מייבש את הפנים וגם מריח מעולה. הוא לא זול, אבל עולה כמו כל חבריו לקטגוריה - 90 ש"ח.

אני לא מתיימרת אפילו להתחיל להסתבך עם צרפתית - ככה הוא נראה:


3. לפני כמה חודשים חברה שמבינה הרבה יותר ממני בטיפוח ואיפור הכירה לי את מי הפנים של ביודרמה, שאמורים להיות מוצר מאסט בארונה של כל מי שדואגת לאפידרמיס שלה. הם באמת מצוינים, אבל לא דואגים לארנקי הסטודנטיאלי, לכן מצאתי להם חלופה בדמות מי הפנים של גרנייה שעולים בערך עשירית. למה בדיוק משתמשים במי פנים? אני לא בטוחה. אני משתמשת בהם כש(א) אני מתעצלת לשטוף פנים בערב, (ב) אחרי ששטפתי פנים ונותרו לי שאריות איפור, (ג) כשהעור שלי מרגיש מועד לפורענות והתחצ'קנות.

4. מסכת חימר ירוק. שמעתי עליה לראשונה בבלוג של מיראל (שמסבירה מצוין למה זה טוב ומה עושים עם זה), ראיתי אותה לראשונה בחדר של אחותי, ניסיתי אותה והיא הייתה מאוד מוצלחת. לא לשימוש יומיומי, אלא לטיפול עשרתלפים שבועי. חוץ מזה, היא עולה 30 ש"ח בלחץ ולהכין אותה זה כמו להכין טחינה, וזה תמיד משמח אותי. מה שנראה לי ראוי לציין - היא הרבה יותר טובה ממסכות חימר הרבה יותר יקרות שניסיתי בעבר (של אהבה ושל גרנייה).

5. בעיקרון אין לי סבלנות לקרם גוף. אחרי המקלחת (הרותחת) אני מעדיפה לעשות עם עצמי דברים יותר מעניינים מאשר להתמרח. אבל שני החורפים האחרונים היו קשים במיוחד עבור העור שלי (יכול להיות שגם חורפים קודמים, אבל עוד לא הייתי בגיל ששמים בו לב) והבנתי שאין מנוס מהתמרחות.

היחידים שגרמו לי באמת ליהנות מחווית ההתמרחות ולהתמיד בה היו הקרמים של לבידו. הם יקרים ביותר (90 ש"ח לצנצנת. ואל תקנו בעדן טבע - הם גנבים ולוקחים 130) אבל עשויים מרכיבים טבעיים ולכן לא הופכים לדביקים. מעבר לזה, ואולי חשוב יותר, הם מריחים מדהים והריח שלהם נשאר המון זמן. יש מצב שאפילו כל היום. כבר הרבה זמן לא קניתי אותם מפאת התקמצנות, אבל כל מה שניסיתי מאז לא היה מוצלח אז כנראה שאני חוזרת לקרקע בטוחה, יקרה וארומתרפית.

הריח האהוב עליי - ברוש ולבונה. אם כבר שילמתי 90 ש"ח לקרם גוף, לפחות שיריח כמו מקדש כנעני

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

חדשות ומומלצות (1)


לפני כמה ימים ישבתי עם חברה (הייתי רוצה להגיד שישבנו לבירה, אבל זה היה יותר למרק וסלט) והיא שאלה אותי אם יצא לי לקרוא ספרים מאז תחילת התואר. אז כן. לא כמו שהייתי רוצה, ומאז שהתחלתי את העבודה אז פחות, אבל בעיקרון כן. והרבה יותר מזה, בלוגים. לא יודעת אם מישהו מכם חד עין או משועמם מספיק, אבל מאז תחילת הלימודים הבלוגרול שלי התמלא בטירוף (כמו שניתן לראות).

כל מה שאני קוראת מומלץ על ידי בפה מלא ואני נהנית ממנו מאוד. מחלק בלי בושה, מחלק עם קצת בושה כגילטי פלז'ר מנחם. בכל מקרה, לצרכי קארמה ומקום בגן עדן, חשבתי לחלוק שבחים לכמה בלוגים חדשים יחסית ברשימה שאני נהנית מהם באופן יוצא דופן. כמו בלוגריות שנותנות רוויו על מוצרי איפור ויופי, גם אני מספקת את המלצותיי אחרי שהתנסיתי בקריאה במשך מספר חודשים ולא התעוררו בי תופעות לוואי בלתי רצויות.

ט.ל.ח.

1. נעה מכבי. נעה לא כל כך חדשה, אבל היא כל כך מוצלחת שזה יהיה פשע לא להזכיר אותה פה. אני סופר נהנית מהפוסטים שלה. היא גם יודעת לעורר השראה עם תמונות מעולות (שהיא מצלמת\מצולמת בהן) וגם יודעת לספר סיפור, שזה שילוב לא מובן מאליו. אם הייתי מקימה מגזין אופנה, הייתי מזמינה אותה לכתוב אצלי.

התמונה מתוך הבלוג של נעה

2. השיקסע. נכון המגזין ההיפותטי שלי? אז את השיקסע הייתי מזמינה לכתוב את מדור האיפור והטיפוח (סלח לי אלוהים על השימוש במילה השנואה עליי. "טיפוח". אררר). לענייננו - הבלוגרית האנונימית שמאחורי הקלעים היא חיילת בעלת עיניים כחולות ויפות (היא לא מעלה תמונות של עצמה, מקסימום של העין. צבא וזה), שכותבת הכי חמוד, אינפורמטיבי ומעניין על איפור וטיפוח (הנה אמרתי את זה שוב). לא יכנעי, לא שיווקי, כן מסביר איך לעשות הצללות בפנים. קא-צ'ינג.

התמונה מתוך הבלוג של השיקסע. פתאום אני תוהה - על איזה משטח היא כותבת תמיד עם השפתונים?


3. לייזה פאנלים. לא זוכרת איך הגעתי לבלוג, כנראה שבחיפושים אחר מתכון כלשהו, כי ברגיל אני לא חובבת את סלונה (מפריע לי עניין "פורטל הנשים" הזה. סליחה שאני מעצבנת). הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי אותה, הוא שהבלוג נכתב על ידי אודטה. אבל לא אודטה של היום - אודטה מספר הבישולים של אודטה, אי שם בשנות התשעים.

בשטחיותי הרבה, אני לא יכולה שלא להידהם מכמה שהיא רזה פה
כבר התוודיתי פה על אהבתי לספרי בישול אולדסקוליים והספר ההוא של אודטה הוא אחד האהובים עליי. תשכחו מהתכנית הנוראית שלה בטלוויזיה (אם היא עוד קיימת בכלל) או מהטורים הלא מוצלחים של השנים האחרונות - זה הריל דיל. יכנעיות במיטבה. אם אני לא מסוגלת לסבול יכנעיות כשמדובר באיפור וטיפוח, בבישולים אני מחבבת עד מאוד. ייאמר לזכותה של הגברת פאנלים שהיא כנראה מודעת לעצמה. יש לי תחושה שמדובר למעשה ברפרור לז'רגון האודטאי.

על מה הבלוג בכלל? בגדול זה בלוג מתכונים. בפירוט, היא מציגה עצמה כעקרת בית שבחרה במודע בילדים על פני קריירה, שזה נושא שמפחיד ומרתק אותי כאחד. הסתקרנתי וגיגלתי עליה, מה שגילה לי שלמעשה מדובר בתסריטאית די מוכרת (המון סדרות ילדים ולא רק) כך שזו לא לגמרי עקרות בית. מצד שני, מה אני יודעת על שגרת יומם של תסריטאים.

** עד כאן החלק הראשון של המלצותיי.
t.b.c.
איך מבטיחים שלפוסט שממוספר ב-(1) יהיה גם חלק (2)? כותבים את שניהם מראש. וכך עשיתי **

יום שני, 16 בפברואר 2015

תורשה אלכסונית

אמא שלי היא סופרת. זה לא מקור הכנסתה העיקרי והיא גם לא מגדירה את עצמה ככזו (אני חושבת), אבל זה מה שהיא עושה והיא נורא טובה בזה. 

לפני כמה ימים, בעודי לומדת למבחן בפסיכופתולוגיה, נתקלתי בשורה על כך שאובדנות עשויה להיות הפרעה תורשתית. זה קצת הצחיק אותי (אחרי שנתיים וחצי בתואר הכל מצחיק) בגלל רבע הפרדוקסליות שבעניין, אבל בעיקר הזכיר לי סיפור של אמא שלי שכולל עיר נטולת שם שכל תושביה סובלים מעקרות תורשתית. 

כמובן שעצרתי הכל ועברתי לקרוא את הסיפור. ואחריו עוד סיפור, ועוד אחד ועוד עשרה. בשלב מסוים חזרתי לסיכומים שלי בפסיכופתולוגיה, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הכתיבה של אמא שלי. איך היא מצליחה לברוא עולמות ודמויות? אני מקנאה קנאת סופרים של ממש.

עוד כשהייתי ילדה קינאתי. נורא אהבתי לקרוא, אחוז ניכר מגיבורותיי האהובות שאפו להיות סופרות (אן שרלי, הרייט מ. וולץ', ג'ו מארץ' --- וזו רשימה חלקית בלבד) ואני נורא רציתי להצליח בזה גם. כל מה שהצלחתי לעשות בעניין היה לקרוא בשקיקה את מה שאחרים כתבו. אפילו בכתיבת יומן לא הצלחתי להתמיד, שלא לדבר על לבדות סיפורים של ממש.
לקרוא על ג'ו מארץ' ממש עורר בי ייסורי מצפון על אי-יצירתיותי.
מזל שהסרט היה כזה מטופש
מאז למדתי להתבטא בכתב, אבל לא לכתוב. לתאר את הקיים, לערוך, לנסח, לקצץ באכזריות פסקאות עודפות - כל זה כן. אבל להמציא יש מאין? לא ולא. אין לי אפילו שביב של רעיון. לפעמים, כשבא לי להיות ממש נחמדה לעצמי, אני מאשימה בזה את האישיות המרצה על גבול המתרפסת שלי ואת דחף ההצטיינות הכלבלבי. דפוס התנהגות לחוץ ופקידותי שכזה הוא ממש חוסם יצירתיות, בעיקר כי עסוקים כל הזמן בלספק תוצרים מיידיים ולהשביע את רצון מי שמופקד עליך (גם אם הוא מופקד עליך רק בדמיונך). 

כשעובדים בדד-ליין מיידי אין לשום דבר זמן להבשיל וכשעסוקים בלרצות (pleasing, not wanting) לא יוצרים שום דבר חדש. סופרים אמיתיים, אני מניחה, לא דופקים חשבון לאף אחד - פשוט כי הם לא מסוגלים. יש להם איזה שד יצירתי שחייב לצאת לאור באופן שאינו סובל דיחוי. 

צ'יזי נורא לצרף את זה, אבל הם כל כך מזייפים (טוב, המעריצות צורחות והם לא שומעים את עצמם) ולא פליזרים פה, שזה דווקא מתאים :)

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

זכרונות מהמערב התיכון

בין כל הבדיחות, הקיטורים והחידודים שנתקלתי בהם על הסופה, אני לא מבינה איך לא נתקלתי ברפרנס אחד:


זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשפקחתי עיניים וראיתי מה מתחולל בחוץ.
(הו לא, זה לא הולך להיות פוסט-סופה).

בסוף התיכון יצא לי להיות כמה חודשים בארצות הברית, אבל לא בחוף המזרחי המתוחכם או במערבי המתהולל, אלא במיד ווסט נטול הברק. בין המקומות שנקלעתי אליהם שם הייתה גם קנזס. ו-וואו, היא הייתה משונה.

גם אם יש עדיין בקנזס  צריפים קטנים ואפורים שמתעופפים בציקלון, לא הגעתי אליהם. במקום הייתי במלון ציד ביזארי עם פוחלצי צבאים במסדרונות ופארק מים בקומת המרתף. את דורותי ודודה אם לא מצאתי. אפילו לא משהו בסגנון. כן מצאתי חבורת רדנקים שעשו חראקות בכביש הגישה למלון בעודם מנופפים בדגלי הקונפדרציה. 

ליד המלון היה (איך לא) אאוטלט ענק, מהסוג שאמריקאים נורא אוהבים. פתוח כזה וכל כך גדול עד שחייבים לנסוע בתוכו אם רוצים להגיע מקצה אחד לשני. במהלך השיטוט בו, כשאני קצת משועממת וקצת נפעמת (קפיטליזם בשיאו זה דבר מפעים), נכנסתי לחנות נעליים טראשית במיוחד ומדדתי את נעלי העקב הראשונות שנעלתי בחיי הבוגרים. הן היו סטילטואיות, פרחיות נורא, מבריקות ו--אדומות. רובי סליפרס אמיתיות.

זה היה ממש קיטש, מה שכתבתי כאן עכשיו, נכון? אז אני לוקחת עכשיו את הקיטש ומעלה אותו. All in. 


כשהייתי קטנה, בכיתה א' או ב', זה היה השיר האהוב עליי (לצד קליפורניה דרימינג של המאמאז אנד דה פאפאז). פעם , בשיעור מוזיקה, המורה ביקשה מכל ילד להביא את השיר האהוב עליו. היא הייתה מורה די מכשפה (לא הרשתה להביא שירים מזרחיים בטענה ש"זו לא מוזיקה". היום היו צולבים אותה), אבל כשהשמעתי את הקלטת שלי היא התרגשה נורא וסיפרה שזה היה השיר האהוב עליה בנעוריה. 

****
לא כתבתי המון זמן, גם כי יש לי מבחנים ובעיקר כי אני עובדת כמו שפחת הייטק, טריליון שעות ביום. כבר פעמיים התחלתי ומחקתי פוסט על העבודה שלי. עוד לא מצאתי את הניסוח שמתאים לי להביע בו את רגשותיי. בכל מקרה, השבוע הייתה לי הפוגה קומית קטנה שם שהחזירה קצת דברים לגודלם המקורי.

השעה: לפנות ערב
המקום: המשרד 
נוכחים: אני, ל' (זוכרים אותה?) ו- מ', שהוא מתכנת כמו ל'.
הסיטואציה: הבוס של ל' ו-מ' בדיוק הלך הביתה, נשארנו במשרד רק שלושתנו הזוטרים. אותו בוס שבדיוק הלך הוא בחור מהסוג החתיך והמגודל, שכמעט לא מדבר (ולצערי הוא לא הבוס שלי. שלי מדבר כל הזמן). 

ל': "yeah! office party"
מ': "wow, you didn't wait for the body to be cold"
ל': "it cannot be cold, he is so hot"
אני:     O_0      XD     :O

אז כן, זה היה מצחיק. זה גם היה מפתיע. ומעבר לזה - אני לא רגילה שבחורות מדברות ככה על גברים. בטח שלא במסגרת משרדית, כשיש יחסי עבודה והיררכיה ברורה מאוד. בעצם, אפשר להגיד שהיא חפצנה אותו. עד עכשיו אני לא בטוחה אם אני צריכה בעצם להרגיש לא בסדר, בגלל שהתרחש כאן אקט של חפצון. הרי הייתי ממש מתעצבנת אם הייתה מתרחשת מולי סיטואציה זהה, אבל בתפקידים מגדריים הפוכים.

בכל מקרה, הרבה יותר נחמד לחשוב על זה מאשר על קמפיינים, תקציבים ולקוחות.
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...