מחשבה

לפעמים קורות לי כל מיני אפיזודות מעצבנות עם חברים שממש בא לי לכתוב עליהן בבלוג. גם כי בא לי לחלוק או להתיעץ, גם כי יעניין אותי לקרוא אותן ממרחק בעוד כמה זמן וגם כי לפעמים יש להן ערך קומי בעיניי.

אבל - אני חוששת ממה שיקרה אם הבלוג יתגלה. הרי כולם יזהו את עצמם תוך דקות ספורות וחיי יהפכו לקטסטרופה בסגנון סצנת חשיפת הburn book בילדות רעות.

אז למרות הפיתוי המסוים והתחושה שלכך - לוידויים וחשיפות - הבלוג נועד, אני שומרת בבטן והולכת לישון על זה.

שוקולד מריר מאוד

נראה לי שנכתב כבר המון בין דפי הרשת על הקמפיין הדפוק (מצטערת על השפה הלא מתוחכמת. זו המילה המתאימה ביותר) של שוקולד כרמית, אז לא אכביר מילים.
הדבר שהכי הפתיע והטריד אותי בתגובת משרד היח"צ הוא הבלבול שהם עשו בין מעריץ למטריד. נכון, ההבדל עשוי להיות דק. אבל כאן יש חציה של הגבול הרבה מעבר לטווח המפלרטט והמשעשע. אם הייתי מקבלת את זה (כמה חבל שאיני אשה-קובעת-דעת-קהל) הייתי מתה מפחד.
אין, ככל שאני הופכת בזה יותר, קו המחשבה של משרד היח"צ נשמע לי יותר שוביניסטי וארכאי. אורי זוהר במציצים סטייל.
מעניין שהקמפיין עולה כמעט במקביל לעלייה של "הכצעקתה", אתר שהצליח לעשות די הרבה רעש (אינטרנטי, ובכל זאת) בעניין ההטרדות.

יצאתי צדקנית ומעצבנת עכשיו? יכול מאוד להיות. אבל הטמטום הזה ממש הרגיז אותי. יכול להיות שהעליתי עכשיו עוד קצת מודעות לשוקולד המטופש הזה, אבל לדעתי דווקא יש דבר כזה פרסום רע.

עושה לכם חשק לשוקולד? לי לא.