חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סופשבוע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סופשבוע. הצג את כל הרשומות

יום שני, 29 באפריל 2024

כחול עמוק

הבת שלי בת ארבע וקניתי לה ליום הולדת טושים צבעוניים וריחניים. כאלו שבהם החום הוא בריח שוקולד, האדום בריח תות, הצהוב הוא בננה (למעשה שחזור מדויק של גומי בננה), ועל כל טוש יש ציורים קטנים וחמודים של המאכל המדובר, כדי שלא נתבלבל. כשהוספתי את הטושים לעגלה באתר של חנות צעצועים יקרה וקצת פלצנית, כזו שקונים בה רק ביום הולדת, חשבתי שאני מגשימה דרכה את חלומות הילדות של עצמי, כי תמיד רציתי טושים כאלו ולא היו לי. אתמול פתחנו את החבילה והתחלנו להריח. החום והאדום היו מתוקים ומטופשים, הסגול היה ארטיק ענבים נוסטלגי מאוד שמשך כמה חוטי זכרון, אבל הכחול (אוכמניות) היה מכונת זמן עוצמתית .

[בתואר הראשון לימדו אותנו שלחוש הריח יש נתיב מיוחד אל הזכרון, אבל לא התעכבנו על זה יותר מדי. אני חושבת שהסיבה קשורה לכך שהחיווט של מערכת הריח במוח הוא ישיר ולא אלכסוני (בניגוד ליתר הקלטים החושיים), אבל מעבר לכך לא בטוחה מה מהידע שלי נשען על קורס מבוא לתפיסה ומה על המיני סדרה על הלסטון בנטפליקס (יש שם פרק שבו הלסטון מרכיב את הבושם שלו. אבל אני גולשת)].

מכונת הזמן העוצמתית של הריח הכחול החזירה אותי לגיל חמש ולגיל שלוש עשרה. קודם כל, נזכרתי שהיו לי טושים כאלו. לא הגשמתי דרך הבת שלי את חלומות הילדות שלי, אלא (שוב, בפעם המי יודעת כמה) ניסיתי לחיות-מחדש את הילדות שלי דרכה. אני חושבת שקיבלתי את הטושים האלו כמתנה מאיזו דודה מאמריקה, או מאבא שלי, באחת מנסיעות העבודה שלו. עכשיו אני זוכרת שהכחול היה הריח האהוב עליי גם אז.

בגיל שלוש עשרה לא היו לי טושים ריחניים. היו לי חלומות אחרים, שכללו ליפגלוס תכלת. 


בגיל שלוש עשרה הייתי תולעת עיתוני סופ"ש. ההורים שלי קנו רק מעריב אבל לפעמים קיבלנו מהסופר או בתחנת דלק גם מוספים של ידיעות. קראתי את כל המוספים מצד לצד. בהתחלה זרקתי הצידה בבוז את מדורי הכלכלה ואז גיליתי את טורי ביקורת המוצרים הנהדרים שלהם ("ברכה בודקת" בידיעות ו"פיינשמקר" במעריב) וכך גם הם סללו את דרכם ללבי. אבל המקום הראשון בלב היה שמור למוספי התרבות והטלוויזיה, ובמיוחד-במיוחד לכל מה שיצא מתחת לעטן של דנה ספקטור, דנה קסלר וליסה פרץ.

את דנה ספקטור לא יצא לי לקרוא המון – כאמור, לא תמיד היה אצלנו בבית ידיעות – והרבה מהחומר שלה היה קצת מבוגר מדי עבורי, עם שברונות לב ותהפוכות זוגיות. את דנה קסלר וליסה פרץ קראתי באדיקות. הן היו כמו אחיות גדולות היפר-מגניבות שאפשר ללמוד מהן את כל מה שחשוב בעולם. בגיל שלוש עשרה את פחות מתעניינת בגברים הפכפכים ובחברות שצריך לתמוך בהן (ע"ע ספקטור) ויותר צמאה לדעת איך לעצב את הקליפה שלך. איך להציג את עצמך בפני העולם. לפחות אני הייתי כך.

מדנה קסלר למדתי איזו מוזיקה לשמוע. היא כתבה המון על רוק ועל מה שהיה אולי לרגע אינדי ומיד נכנס למיינסטרים (אינספור כתבות על רדיוהד), אבל גם לא זלזלה בפופ סוף ניינטיז תחילת אלפיימז שאהבתי כל כך, והקדישה סקירות מעמיקות לג'יילו, בריטני וכריסטינה (לנצח אזכור את כיתובי התמונה שהעניקה לג'יילו – "יפה אך חסרת כשרון" ולבריטני – "מכוערת אך מוכשרת"). 


מליסה פרץ למדתי איך להתלבש ואיך להתאפר. זה היה כמו קורס שחייה בהתכתבות, לפענח איך להיראות על בסיס מודל לא ויזואלי. הכל נשען על הטקסט של ליסה ועל מעט מאוד תמונות, אז קראתי, דמיינתי וניסיתי ליישם. שלושה טורים שלה שזכורים לי במיוחד היו על ג'ינס עם תפר כוכב על הכיסים האחוריים (לדבריה, מקטין את הטוסיק), על טרנד של לק לבן-טיפקס על הציפורניים (אם אני זוכרת נכון, לא מצאתי לבן בסופר-פארם ולכן פשוט השתמשתי בטיפקס) ועל ג'וסי טיובס של לנקום. 

בטור על ג'וסי טיובס היא ציינה במיוחד את הטיוב בצבע תכלת. אני לא זוכרת בדיוק איזה סופרלטיב היא קשרה לו, אבל הוא הצטייר בדמיוני ככליל השלמות והקולנס ולכן ניסיתי למצוא לו חלופה מקומית. ליפגלוסים בצבע תכלת בטח ובטח שלא היו בפארם שקרוב לבית, שאפילו לא החזיק לק בצבע שחור, אבל באחד השיטוטים שם מצאתי שפתון לחות בטעם אוכמניות ובצבע כחול. וואו. זה היה באמת וואו. מרחתי שכבות על גבי שכבות והתהלכתי במסדרונות החטיבה בתחושה שהשפתיים שלי מחברות אותי להתרחשויות אופנתיות גדולות יותר, בתל אביב או בלונדון. בונוס אדיר היה הריח – בדיוק הריח של טוש האוכמניות מגיל חמש. כך שזה היה חיבור מקביל גם לעצמי העתידית וגם לעצמי של פעם.  

לכבוד הפוסט גיגלתי blue juicy tube וגיליתי שהמקור בכלל היה בריח מנטה, שזה משמעותית פחות מלהיב בעיניי בהשוואה לאוכמניות. אני אוהבת עד היום צבע של אוכמניות על השפתיים, יש לי כמה אודמים וליפסטיינים שנועדו להשיג את האפקט, אבל המראה המוצלח ביותר מתקבל אחרי אכילת אוכמניות קפואות מול הטלוויזיה.  

יום שישי, 18 במאי 2018

שיר וג'ינס לסוף השבוע

אלו ימים סוריאליסטיים מבפנים ומבחוץ. אין לי כל כך מילים, כי אני מותשת, כי הראש שלי במקומות אחרים וכי יש דברים שלא ניתן לתארם במילים.

לפני כמה ימים נתקלתי בנחמה מוזיקלית שהפתיעה אותי, בדמות השיר הזה של הקינקס. אני מחבבת את הקינקס (אבא שלי חושב שהם כלילי המגניבות), אבל אף פעם לא התעמקתי בהם מעבר ללהיטי הפיפא שכולם מכירים. השיר הפתיע אותי באיכויות ההמנוניות שלו. הקינקס תמיד נתפסו בעיניי כלהקה מסוכסכת וסרקסטית, צרודה, מרירה וחמוצה מזיעה וחבולה מתגרות שיכורים (ואחים. ואחים שהם שיכורים). הכי רוקנרול שיש, אבל הכי רחוקה ממשהו שכיף להאזין לו כשיש מצברוח מדוכדך. ואילו פה, כשאני שומעת את ריי דיוויס (או אולי דייב? אני באמת לא מומחית לענייני הקינקס) שר All the things I own I will share with you או כשצלילי האורגן נכנסים בבית השלישי, אני מרגישה את הלב שלי רועד ומתרפק על הקיטש.




עוד דבר שהתנחמתי בו הסופ''ש זה ג'ינס חדש ומתרחב(!) שמשמח אותי מאוד. אני מרגישה איתו כמו דונה מ'מופע שנות ה-70', פוגשת את המן רפלר.


רציתי אחד כזה כבר הרבה זמן, היום סוף סוף התרתי את רסן הסגפנות המגוחכת שאני עוטה על עצמי בדרך כלל והרשיתי לעצמי ללכת, למדוד ולקנות. אני חושבת שהסגפנות הזאת מונעת בעיקר משיקולי בזבוז זמן ופחות משיקולי בזבוז כסף, אבל זה לא הופך אותה למגוחכת פחות.  

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

refueling

זה היה סופ"ש קשה והשבוע שלפניו היה קשה יותר. 
תיעדתי פה בבלוג כמה וכמה נסיונות שלי להסתכל החוצה ולראות את היופי שבכל דבר, אבל יש תקופות - כמו השבועות האחרונים - שבהן הנסיון הזה הוא מלאכותי ומעושה. כשהסתכלתי על העולם בשבועות האחרונים הוא נראה לי מכוער, מרגיז ומתיש. 

(מחשבת ביניים על כל הנסיונות האלו שלי למצוא דברים יפים בחוץ: למה בעצם חשוב לי שמה שאני מסתכלת עליו יהיה יפה? זה נורא מטופש מצדי. מין שאיפה כזאת להפוך את המציאות לפיד אינסטגרם שמקפץ מולי. אולי בעצם התרגיל האמיתי הוא לחיות בשלום עם הכעור, הבינוני או המשעמם? לא לחפש כל הזמן אחרי ריגושים אסתטיים?)

על אף כל המררה הזאת, אני כן מרגישה שאני קצת יוצאת מתוך הביצה של התסכול שהייתי שרויה בה. בימים האחרונים נתקלתי בכמה דברים יפים ונעימים (כן. יפים. אני מצטערת, עוד לא הגעתי לרמה הרוחנית שבה לא מתנחמים באמצעות יופי) ששימחו אותי. 

הקולקציה של רייצ'ל אנטונוף בשבוע האופנה של ניו יורק
עלעלתי בווג ואני מבינה שהיו בשורות אופנתיות גדולות יותר. אבל היא הכי מצאה חן בעיניי. ובכלל - מדובר בשבוע אופנת הרדי טו וור, ומבחינתי יש אמת בפרסום כי אני באמת מוכנה ללבוש פה הכל ברגע זה (לא ממש ברגע זה, כי עכשיו אני שותה תה קמומיל-וניל ולובשת 3 סוודרים, אבל מחר כשאסע לאוניברסיטה אהיה ממש בעניין).

סבנטיז מושלם
אדום מושלם
אדום וסבנטיז
איי ג'אסט קאנט גט אינאף משילוב הצבעים הזה
באמת שאין בשורה. חליפות נשיות זה כבר מאוס, קטיפה זה כבר לעוס. אבל זה פשוט כה יפה
פוסטרי תיירות החלל של נאסא
זה לא דבר חדש, אני חושבת, אבל זה חדש לי. מדובר בכרזות פיקטיביות (מן הסתם) באסתטיקת פיפטיז-סיקסטיז מהממת. הן כל כך מצאו חן בעיניי כי הן מזכירות לי שני דברים - גם את הפרסומות הצעקניות והעגומות בבלייד ראנר, שמעודדות את הצופים לרכוש קרקע במושבות במאדים משל מדובר בכרכור, וגם את המסע של כריס קלווין אל סולאריס

זה ממש כמו איזו מודעה של פאן-אם מהסיקסטיז
וזו ממש סולאריס. שתי שמשות והכל
כל יתר הכרזות נמצאות כאן.

השיר הזה
שמעתי אותו בחמישי אחה"צ בדרך הביתה וחייכתי לעצמי חיוך גדול וחושף שיניים. 
כמו רייצ'ל אנטונוף, כנראה שגם כאן אין בשורה - הם פשוט עושים מחווה ללד זפלין. אבל אני חייבת להעריך אותם על הניסיון. וחוץ מזה פשוט נהניתי לשמוע, בלי להתנצל. 

אגב מוזיקה באוטו - הייתי רוצה שכל הנהגים שסביבי יידעו שכאשר הם רואים אותי נוסעת לבדי ומניעה את השפתיים, אני לא מדברת בטלפון (וגם לא נמצאת באפיזודה פסיכוטית). אני שרה עם המוזיקה. 

יום שבת, 23 בדצמבר 2017

שיר לסוף השבוע

לא מקורי ולא מתוחכם, אבל מאוד שבת בבוקר.

לא הייתה מופתעת ממני כשגיליתי שיש לשיר גם ביצוע של נינט ורן דנקר מתוך "השיר שלנו" (עונה 3 אני חושבת, לפי זה שרן עם מדים). התגלית ניפצה לי את בועת האליטיזם שאופפת אותי כשאני שומעת מוזיקה ברזילאית. 

ועוד משהו: 
פנטון הכריזו שהצבע של 2018 הוא סגול. נחררתי בבוז והמשכתי הלאה. סגול היה הצבע האהוב עליי כשהלכתי לבת מצוות וכיום נראה לי אינפנטילי וצעקני. ובכל זאת איכשהו בשבוע האחרון קניתי לעצמי -

1) בושם סגול
2) תה סגול

יום שישי, 3 בפברואר 2017

שיר לסוף השבוע

אני מאוד אוהבת אמונות טפלות. אני חושבת שכתבתי על זה פה כבר פעם. למרות תחום העיסוק הנוכחי שלי, שהוא די אמפירי ומיושב בדעתו, אני מרגישה שהכבוד שאני חולקת לאמונות טפלות רק מתעצם. 

אולי זה עניין טרנדי. 50% מהחברים התל אביביים שלי הם בענייני הורוסקופים עכשיו, בקטע שהוא רק חצי מודע לעצמו. אבל יכול להיות שדווקא העיסוק במחקר מחזק אצלי את הכבוד לאמונות טפלות, כי אני רואה דברים כפחות ופחות כמובנים מאליהם. 

מתוך עמ' הפייסבוק המתאמץ יתר על המידה: https://www.facebook.com/HOROSCOPIM/

אחד המרצים שלי הציג לנו פעם מאמר שלפי הממצאים שלו, אנשים מסוגלים לנבא את העתיד. הוא הציג לנו את זה כדי לקרוא תגר על שיטות המחקר שהשתמשו בהן באותו מאמר, אבל אני רק חשבתי לעצמי - וואו. המדע התהפך על ראשו כל כך הרבה פעמים. אולי זה נכון. זה נראה לי משהו שאנחנו לא מסוגלים כרגע להבין, אבל אולי בעתיד נבין. כמו פיזיקת הקוונטים, כמו התיאוריה ההליוצנטרית, כמו ללבוש קטיפה. בינתיים צריך להשהות את הספק. 

לקח לי המון זמן להבין קטיפה, אבל בסוף הצלחתי.
מתוך: http://www.vogue.com/fashion-shows/spring-2017-couture/christian-dior

כל האמונות התפלות שלי מבוססות על דברים שקרו לי והחלטתי להכליל אותם לכדי חוק. ללכת עם תחתונים שחורים בשביל יום ממוזל, לנעול נעלי בפאלו כדי להצליח בבחינה, לנסוע עם אבא שלי למיונים כדי לעבור עוד שלב ועוד אחד. 

החוק החדש והטרי בארסנל שלי הוא שחייב להיות שיר נושא לסופ"ש כדי שהוא יוכתר כסופ"ש מוצלח. לפני שבועיים (וגם לפני שבוע. האמת שהשיר הזה ליווה אותי הרבה לאחרונה) זה היה זה:


והשבוע זה השיר הנבחר. נתקלתי בו במקרה כשחיפשתי אחרי שיר אחר מאותה התקופה. כבר מזמן לא שמעתי גלאם. היה כיף לשבור את רצף הניו וייב שאופף אותי לאחרונה עם משהו שהוא קצת יותר קליל ופלרטטני. 


כמובן ששמעתי אותו כבר ארבע פעמים היום וכמובן שאני תוהה (כרגיל) מה השכנים שלי חושבים עליי. 

יום שישי, 23 בדצמבר 2016

שיר לסוף השבוע ומחשבות על אמנות

היום נפל לי אסימון. הבנתי שכשאני נחשפת ליצירה שהיא מעולה בעיניי, כזאת שמרטיטה את מיתרי ליבי ומעלה לי דמעות בעיניים, אני נהיית קצת מפגרת. אני לא מסוגלת ליצור בעצמי, לא מסוגלת לחשוב על דברים שלא נוגעים למה שקראתי\שמעתי. לפעמים אפילו לא מסוגלת לתפקד באופן בסיסי. כל מה שאני רוצה זה רק לצרוך את הספר\אלבום\סרט הזה בריפיט לתוך הווריד. וזו לא חייבת להיות איזו יצירה מתוחכמת-אליטיסטית-סוגה עלית. פשוט משהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

בקיץ שבו גיליתי את הדורז בקושי אכלתי. אני חושבת שזה הקיץ היחיד בחיי שבו גלידה לא היוותה אפילו פיתוי.
כשקראתי את "חירות", לא הייתי מסוגלת לתקשר עם הסביבה. כשסיימתי את הספר רציתי לסגור את הבלוג, כי הרגשתי שאין שום טעם לנסות לכתוב בעצמי.
כשהבנתי לראשונה את station to station, לא הצלחתי לעשות שום דבר חוץ מלשמוע את האלבום שוב ושוב. אני זוכרת את עצמי מחשבת זמנים באוטובוס לפי מספר הפעמים ששמעתי בנסיעה את שיר הנושא של האלבום (הוא טיפה יותר מעשר דקות, אז די נוח למדוד בעזרתו. בסיס עשר וזה). 
בכל פעם שאני מסיימת לקרוא את "האמן ומרגריטה" אני (1) בוכה, (2) מרגישה שהמשמעות היחידה שאני יכולה להעניק לחיי היא לקרוא את הספר מההתחלה. 

היום זה קרה לי שוב, עם האלבום הראשון של הסטון רוזס. אני מכירה את כל השירים בו, אבל משום מה עד כה לא יצא לי לשמוע אותו במלואו. מהבוקר שמעתי אותו כבר איזה ארבע פעמים. תכננתי לכתוב היום פוסט, היו לי כמה רעיונות מגובבים בטיוטות הג'ימייל שלי, אבל תוך כדי האזנה התמוססתי לחלוטין. הרגשתי שאין שום סיבה שאצור משהו משלי. שזה יהיה אפילו מעשה יומרני. 

הבטחתי שיר לסוף השבוע, אז הנה הוא. נראה לי שזה האהוב עליי באלבום. אני שומעת (בפעם הטריליון) ונמסה.


בכל פעם שיש לי קראש מוזיקלי שמוביל להתאבססות על להקה, אלבום או שיר מסוים, אני תוהה מה השכנים שלי חושבים ומה אני הייתי חושבת אם הייתי במקומם. הקירות אצלנו בבניין ממש דקים. 

מחשבה שעברה לי בראש רק עכשיו, במעבר חוזר על הפוסט לפני הפרסום שלו - מה שאני מתארת כאן זו בעצם התאהבות. טמטום קל, התאבססות מוחלטת, חוסר תיאבון, התבטלות האגו, רצון להתמקד באופן טוטאלי במושא הרגש. והוא לא חייב להיות חכם במיוחד או יפה במיוחד, פשוט מישהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

יום חמישי, 17 במרץ 2016

שיר לסוף השבוע

למה שיר אם אפשר אלבום שלם?



זה באמת אלבום מושלם ומשמח. וכמובן שיש לי אותו בתקליט (כל הפתיחה של i feel the earth שרוטה וקופצנית כמו ברמנית בפסאז', אבל הפאסון הו הפאסון). בזמן האחרון הצלחתי לעשות מטלות מבאסות רק כששמתי אותו במערכת. 

החלק הכי יפה - השיער של קרול קינג על העטיפה נראה כמו השיער שלי בימי שיער רעים במיוחד, מה שנוסך בי תקווה לקאמבק אופנתי לסבנטיז גם בגזרת השיער. 

יאללה הלכתי לעשות מטלות מבאסות בלי להתבאס. 

יום שבת, 20 בפברואר 2016

שיר לסוף השבוע

טוב, לא בדיוק שיר. אבל זה מספיק יפה.
נתקלתי בו באדיבות 8Tracks והוא היה נשמע לי נורא מוכר, עדיין לא הצלחתי להבין למה.

(אל תיבהלו מהציור הקשוח. שווה מאוד מאוד ללחוץ פליי)

הסופ"ש הזה מרגיש לי כמו לונג וויקנד, כי מחר חברתי הטובה מתחתנת וזה חגיגי בעיניי לא פחות מערב שבת. 
חשבתי שאני סרקסטית וקשוחה, אבל בסופו של דבר I'm excited and cannot hide it.

יום שבת, 3 בינואר 2015

Saturday night blues

קודם כל, פסקול (אין באמת קשר לטקסט המצורף, אני סתם ממש אוהבת את הקטע המוזיקלי הזה):



אני שונאת את מוצ"ש. אני יודעת שאני לא לבד בזה, אבל אני חושבת שאצלי זה חזק במיוחד. אני שונאת את מוצ"ש הרבה יותר ממה שאני שונאת את ראשון בבוקר. למעשה, אני ממש לא שונאת את ראשון בבוקר ולא שונאת בקרים בכלל, אלא מאמצת את הגישה האן-שרלית לפיה כל בוקר הוא נהדר, מעניין ומלא בהבטחות שעשויות להתממש (או במילותיה שלה - "there’s so much scope for imagination"). 

אבל במוצ"ש אין עדיין את התחושה מלאת ההבטחות של הבוקר. אז כמעט מדי שבת, עם רדת החשיכה, נופל עליי הבלוז המוצ"שי. תחושה חמוצה, אבודה ובודדה, משהו שמכווץ אותי מבפנים וגורם לי לרצות להתקפל בתנוחת עובר מתחת לאיזו שהיא שמיכה. אני חושבת שזה התחיל אצלי עוד כילדה, אבל ללא ספק התחזק בתקופת חיילותי, אז הייתי צריכה לחזור מקוצרות והקפדתי לפרוץ בבכי מדי שבת. עכשיו אני כבר לא בוכה וגם לא חוזרת מקוצרות, אבל עדיין מרגישה את ההתכווצות הפנימית הזאת כשיוצאים שלושה כוכבים ראשונים. 

מצאתי שיש כמה דברים שעוזרים לי להתמודד עם הבלוז. הדרך היעילה ביותר (אם כי גם המבאסת ביותר) היא להיות עסוקה. אם את בעיצומו של ראשגו"ד אינטנסיבי בצופים, במשמרת בעבודה או בהקפצה פתאומית מטעם הבוס, את כל כך טרודה ומעוצבנת שאין לך זמן להתמלא בהגיגים נוגים (אולי זו הסיבה שאנשים הולכים באדיקות למשחקי כדורגל? גם כשהם חוזרים משם מעוצבנים ורושפי קללות?).

דרך שניה לא רעה היא להיות בקיץ. מוצ"שים קיציים הם הרבה יותר אופטימיים בעיניי, השבת נמוגה לאיטה ומאפשרת להיפרד ממנה כמו שצריך. הדרך השלישית, והמועדפת עליי, היא להיות בחבורה הומה של אנשים אהובים, במקום שהוא הבית - או שלפחות לא צריך לנסוע ממנו אח"כ בפקקי מוצ"ש העצובים - עם המון רעש שממסך את שדי הבלוז שמנסים להשתלט לך על המחשבות. עדיף אצל ההורים, עם כל האחים, אבל אפשר גם סתם עם חברים. 

שתי דרכים שבדקתי והגעתי למסקנה שממש לא עובדות, הן שופינג וקולנוע. אין דבר יותר עצוב (בעיניי) ממרכזי קניות במוצאי שבת. חצי מהחנויות סגורות, מה שגורם לך לחשוב על המוכרים שבטוח מבלים עכשיו עם המשפחה או החברים שלהם במקום חמים ונטול אורות ניאון מגעילים. המוכרים בחנויות שפתוחות מבואסים בדיוק כמוך, ולשוטט ביניהם זה כמו ללכת בתוך קליידוסקופ של דיכאון - בין אינספור השתקפויות של הבאסה המוצ"שית שלך.

בתור חיילת, כשלא היו לי מטלות במוצ"ש ובכל זאת הייתי נדרשת לחזור למרכז, הייתי משוטטת לאורכו ולרוחבו של הדיזנגוף סנטר במטרה לנחם את עצמי וכדי להימנע מלהגיע לדירה שהתגוררתי בה. זה לא עבד. בסופו של דבר הייתי חוזרת לאותה דירה כשמפעפעת בי תחושת ריקנות מאכלת. הקולנוע, לעומת מרכזי הקניות, מספק תחושת אסקפיזם מצוינת. הבעיה היא היציאה מהסרט, שמעמידה אותך עם הרגליים על הקרקע ועם הנפש סיקס פיט אנדר. פעם, בתור חיילת (אני מזהה איזה מוטיב בפוסט הזה), הלכתי לבד לסרט בשבת. זו הייתה איזו קומדיה מטופשת לחלוטין שהתרחשה באנגליה הוויקטוריאנית וביציאה ממנה רציתי רק לבכות. 

במוצ"ש הזה יש לי את כל הסיבות להתבאס: חשוך, קר, גשום וחבר שלי הלך להופיע איפשהו, מה שמותיר אותי לבד. מכיוון שכל הטקטיקות המוכרות למיגור הבלוז לא יעבדו כאן (חורף, אני לא אצל ההורים או אצל חברים, כבר מזמן לא ראשג"דית ואפילו כבר לא עובדת בשבתות. למעלה מזה - אם מנסים להפיל עליי דברים בסופ"ש אני נושפת בבוז ומתעלמת בהפגנתיות - או לפחות מנסה). החלטתי להעלות על הכתב את מחשבותיי בתקווה שזו תתגלה כאסטרטגיה נוספת לשיפור מצב הרוח. אני מודעת לזה שהפוסט הזה מוציא אותי ילדה מפונקת (חזרת מקוצרות בצבא? הו לא!) ומקווה שאכפר על המפונדרקות הבלתי נסבלת שלי בגלגול הבא, אליו ודאי אגיע כחולד עירום או משהו. 

ולסיום, משהו לא קשור בעליל אבל חמוד: אני לא עוקבת אחרי קארה דלווין באינסטגרם (כאילו מה, אני צריכה תזכורת יומית לכך שאני לא דוגמנית על בעלת ייחוס נוצץ, גבות מושלמות, שיער אגדי ורגליים טו דיי פור?) אבל איכשהו נתקלתי בסרטון הזה - 

A video posted by Cara Delevingne (@caradelevingne) on

כעיקרון אני לא עפה על דוגמניות יפהפיות שמשחקות אותה טום בויז (ע"ע הפוסט הזה), אבל הקטע הנ"ל העלה לי חיוך על הפנים. הוא הזכיר לי את הסרטונים הקצרים של הטלטאביז (בעיקר בגלל הילדה הקטנה שאומרת שם בסוף "ביי ביי" במבטא בריטי כובש). צפיתי באינספור כאלו לפני 10-12 שנה, כשנהגתי לשמרטף על אחיי הקטנים ולעקוב איתם באדיקות אחר עלילות היצורים הבריטים השמנמנים והפסיכדליים.

יום חמישי, 7 באפריל 2011

אוי, כמה אני שונאת להיות מותשת.
קודם כל, זה גורם לי לאכול שטויות ולאבד את הריסון.
חוץ מזה, אני נהיית עצבנית נורא, ומפתחת חשק לנקוט צעדים וונדליסטיים נגד מקומות עם שירות גרוע (אהמ.. יוגו כיכר רבין)
זה היה שבוע מזעזע ממש, ככה שסוף השבוע צריך ממש לכפר על זה.

ומשהו סופר-טראש, כדי להתחיל סופ"ש באווירה הנכונה-

יום שבת, 20 בנובמבר 2010

the commitments

לשבוע הבא עלינו לטובה, לפחות.
  1. לא להתפחמם שלא לצורך
  2. ובאותו עניין- לאכול רק דגנים מלאים
  3. לעשות 3 שעות בשבוע (לפחות) של פעילות אירובית
  4. לא לכסוס ציפורניים
  5. לנסות לקנות כמה ספרים
  6. להשתדל למעט במוצרי חלב. הייתה לי מגה-בחילה היום. (טו מאץ' אינפו, אבל אף אחד לא מקריא לכם בקול רם..)
  7. לא לגעת בנוטלה שבמקרר. כבר נגעתי, וחשוב לזכור שלכפית הבאה יהיה בדיוק את אותו טעם (וזה אפילו לא שוקולד מריר! אין צורך באמת לחטוא)
רואים את אותותיו של המנוי לחד"כ- ירכיי עוד לא הצטמצמו פלאים בהיקפן, אבל כבר אני מדקלמת את המנטרות ששמעתי באימון של יום שישי ומבטיחה לעצמי הבטחות.
ברגע זה למשל, מתבשל אצלי תבשיל גריסים (לא מעובדים!), פטריות וטימין. לא נראה לי שיש אוכל יותר של בנות מזה.
ולעניין סעיף 5 ברשימה - זה מוזר, אבל פתאום (עם המעבר לדירה וסידור חפצי במדפים המרובים שכאן) הבנתי שאין לי כלכך הרבה ספרים כמו שטעיתי לחשוב בעבר. יכול להיות שהרבה מושאלים לחברות וכבר לא ימצאו את דרכן חזרה, אבל בכל מקרה אני חשה צורך להצטייד (כדי לשוות לדירה נופך אינטלקטואלי יותר, אלא מה?)

אגב התחייבויות, לחם לא הכנתי בסופ"ש. התמקדתי בניקיונות וכאלה, שזה חשוב ומרזה יותר. אני בונה לשבוע הבא מתישהו להכין את הלחם בירה הזה מבייקינג.סיאו.אייאל
לא כלכך מתאים לסדרת ההתחייבויות הנ"ל, אבל חבר שלי בטוח יתלהב.

כנראה שיעשה לי את השבוע:
-נסיעתו לחו"ל של שותפי הקנדי והמקשיש למשרד. שבועיים נטולי מצגות פטריוטיות-עד כדי ימניות סהרוריות שיפציצו לי את המיילבוקס.
-האלבום השני של לינרד סקינרד (הזה עם סוויט הום אלבאמה..). אתמול תוך כדי נקיונות הדירה שמענו את הראשון, ועכשיו בעמל רב אני מורידה את השני. נכון שלהוריד זה רע, אבל היי- הם היו מתעטפים בדגל הקונפדרציה בהופעות, וזה גם לא משהו.


באווירה הנוגה של סוף הסופ"ש, המנון קיטש למהדרין. לי זה נשמע כמו הכלאה של קרידנס קליווטר ואירוסמית', ויש מי שיגיד שזו תמצית הטראש האמריקני. אני אוהבת טראש. שבוע טוב.
--------------------
סיימתי את הפוסט, לא נגעתי בנוטלה. יופי.

יום שני, 26 באפריל 2010

ים, בפעם הראשונה

ביום שבת הייתי בים. בקטע נורא נאיבי, הייתי בטוחה שיהיה ריק מאדם (כי רק אפריל, ולא נורא חם, והמים קרים..)
אבל שוב, כבר אמרתי- זו היתה נאיביות מצדי.
תמיד כשאני בים, בייחוד בחופים מסויימים, אני מרגישה לבנבנה ורופסת. גם כי אני בת, וגם כי אני טיפה כזאת באמת.
ולמרות זאת, היה לי נורא כיף. מה שכן, שמתי לב שבים כולם נהיים פתאום טיפה ערסים. גם מי שביומיום שומע קול המוזיקה לכיף (טוב, אולי הוא ספציפית לא)- מאמץ עם הגיעו לחוף גינונים מזה"תיים מחוספסים, ושומע מוזיקה עם חלונות פתוחים כשהוא נוהג ביד אחת.

רק בחוף הוא כזה. אל תראו אותו ככה.

בכלל היה לי סופש עמוס למדי (שזה תמיד כיף)- ראיתי את סופר הצללים, ביס פלאנט וכאן בדיוק המקום לפינת ביקורת הקולנוע:
הפופקורן- 7. טוב+. אמנם לא חם, אבל מלוח וקריספי.
האוכלוסייה- 6. המוני בית ישראל, אבל אלו שלא מצאו מקום בסינמה סיטי החדש, מה שאומר- ירידה משמעותית בריכוז הערסים.
חנייה- 10. דווקא התמזל מזלנו לחנות ממש בפתח. בדרך כלל קניון איילון מחורבן בקטעים האלה
שירותים- 8. במשך חודשים ארוכים הייתי משוכנעת שבכל המתחם יש רק חדר שירותים אחד, מה שהיה החיסרון המשמעותי של יס פלאנט. השבוע אורו עיני ומצאתי עוד אחד, שהיה אפילו נטול תורים- מה ששדרג משמעותית את חווית הצפייה.

והסרט? מותח, עם סוף מאכזב. אחרי שעתיים פלוס של בילדאפ היסטרי וכסיסת ציפורניים, הסוף נראה קצת מטופש. כאילו למיסטר פולנסקי היה שימוע משפטי דחוף והוא נתן למזכירת המערכת לסיים את בימוי הסרט.
אני גם חייבת לחלוק על התקציר שמציעים אתרי הסרטים השונים: 

"ראש ממשלת בריטניה לשעבר, עמל על האוטוביוגרפיה שלו בעודו שוכן על סיפונה של ספינה העוגנת ליד חופה המזרחי של ארה"ב. כאשר העוזרת שלו לכתיבת הספר טובעת באופן מסתורי, נשכר סופר צללים מקצועי לסייע לו לסיים את הספר. במהרה סופר הצללים נחשף לעולם של אינטריגות פוליטיות ומיניות הקשורות ישירות לאשתו של לאנג והעוזרת המנוחה שלו. אך בסקנדלים אלו לא מסתיימים צרותיו של לאנג. מעבר להיותו מואשם ע"י הציבור בפשעי מלחמה, גם סוד אפל מעברו מאיים להיחשף ולסכן את חייו"

זו לא עוזרת, זה עוזר (איזה הומאז' לשלום חנוך..), הוא לא מתגורר על ספינה, ואין כ-א-ל-ו אינטריגיות מיניות. בטח לא כאלו שקשורות לעוזר. זה גורם לזה להישמע כמו פרק מתוך "יומני הנעל האדומה". מי אחראי על כתיבת הדברים האלה, ולמה לא בודקים אותו?



עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...