חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

אם למילה קוניס זה קרה, מי אני שאתבכיין?

אבל השמנתי. ארבעה קילו, ליתר דיוק. ובגובה הזעום שלי זה המון. למעשה, המשקל הנוכחי הוא משקל השיא שלי אי פעם  (54.5 קילו על 1.58 מ'. או יה).

מה שכן, אני יודעת בדיוק מה הסיבות. נורא קשה לשמור על המשקל כשמתנזרים ממוצרי חלב. זה אמנם טוב לעור הפנים, אבל טחינה ואבוקדו (תחליפי הגבינה שלי) הם פצצות קלוריות קולוסאליות. חוץ מזה, אני אוכלת הרבה יותר מדי סנדביצ'ים ויכול להיות שאוכלת יותר מדי באופן כללי (עייפות של לימודים+עבודה תמיד עושה תיאבון). כלומר - יש לי את הכלים לשנות את המצב, אבל זה לא יהיה כל כך פשוט, כי אני עדיין מתכוונת לא לאכול מוצרי חלב וצריכה לצרוך סידן איכשהו.

תוך כמה זמן בכלל יורדים ארבעה קילו? בטח לא מהר כמו הזמן הזעום שלוקח לצבור אותם..

מצחיק, בדיוק קראתי מאמר על הפרעות אכילה לשיעור האחרון במבוא לפסיכולוגיה. היה שם מחקר שהוכיח שדימוי עצמי בעייתי פוגע בהישגים של נשים בלימודים, על סמך איזה מחקר שנעשה על סטודנטיות. עכשיו אני ממש צועדת אל תוך הקלישאה - מחר יש לי בוחן אמצע בסטטיסטיקה, ובמקום ללמוד אני כותבת פוסט על התסביכים שלי. מה שכן, אני חייבת לציין שאני לא מרגישה יותר מדי מוסחת וגם לא נכנסתי להיסטריה בסדרי גודל שקרו לי בעבר מעניין ההשמנה הזו. אני מתכוונת לנסות לטפל במצב באופן אנליטי.

big girl (not), you are beautiful

יום שני, 26 בנובמבר 2012

וואו, יש כתבה עלי!

טוב, נו, אולי זה פשוט ראיון עם הרמן ווק (המחבר של "מרג'ורי מורנינגסטאר"), אבל יש שם איזו פסקה וחצי על מרג'ורי (האמיתית, לא אני), כולל התייחסות שלו עצמו אליה (הוא חושב שהיא כבר לא רלוונטית בימינו)

http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1872755

מדהים שהוא עוד בחיים וגם מדהים שכזה סבאון, שכתב ספר מסוקס כמו "המרד על הקיין", הוציא תחת ידיו רומן בנות כמו מרג'ורי.

-------------

היום בדרך ללימודים היה ברדיו את 50 ways to leave your lover. איך נהניתי. לפעמים זה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע על הבוקר - שום דבר קשוח שיטעין אותי באנרגיות (או אגרסיות), סתם שיר פיל-גוד כזה.


ועכשיו - להתרחץ, לפתור עוד כמה שאלות בפסיכולוגיה פיזיולוגית וללכת להשלים שעות שינה. בהצלחה לי.

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

הלוואי שהייתי יכולה לשלוח הודעה לכל מי שקורא פה

כמו ששלחתי היום לכל חברי ומכרי - פשוט לוודא שהם בסדר.

פסים לב

המילה אסקפיזם מנוצלת יתר על המידה לטעמי בימים האחרונים (ולא רק על ידי), ולכן זו הפעם האחרונה שהיא מוזכרת בפוסט, על אף העיסוק בדברים של מה-בכך.

אחרי חודש+- של לימודים החלטתי שאני צריכה תיק גב. אמנם חברה קנתה לי תיק צד ענק וזה מהמם מצדה, אבל אני מרגישה שהגב שלי לא יסתדר עם שלוש שנים לא סימטריות (למרות שאני מקפידה לתלות את התיק בכל פעם על צד אחר).

יש לי ג'אנספורט משומש לעייפה בבית (הוא איתי מאז כיתה ט' אם אני לא טועה), שתא קריטי במיוחד בו קרוע (זה הקטן, עם המקום למפתחות) ולכן נראה לי שאני יכולה להרשות לעצמי תיק חדש. די לרגשות האשם על שופינג! אני עובדת במהלך הלימודים והכי לגיטימי שאקנה לעצמי דברים. גם מצאתי תיק שנראה לי פשוט מושלם:


הוא של חברה ברוקלינאית** בשם baggu, סביבתי למהדרין (עשוי מכותנה ממוחזרת וכל החלקים הסינתטיים שבו ממוחזרים גם הם), עולה 240 ש"ח ואפשר להשיג אותו בארץ. באתר החברה הם טוענים שהוא מתאים לנשיאת לפטופ, ספרים וכו'. למישהי\ו יש ניסיון עם החברה הזאת? אני מאוד רוצה את התיק, אבל גם רוצה לדעת שהוא אכן מקיים את מה שהוא מבטיח ולא ייקרע לי מקלסר, דפדפות, בקבוק מים ולאנצ'בוקס.

---------------------------------------------------

דברים שאי אפשר לעשות בזמן מלחמה:
- אמבטיות קצף
- מקלחות ארוכות, כאלו ששמים בהן מסכה לשיער ומחכים בין 5-10 דקות כמו שכתוב בהוראות
- לקרוא בשירותים
- לנעול נעליים לא נוחות
- לגלוש בפייסבוק
- לשמוע מוזיקה חזק מדי
- לשמוע מוזיקה באוזניות

סימן שזו מלחמה ב-2012 בואכה 2013:
- דובר צה"ל שולח לינקים ליוטיובים של סרטוני תיעוד "פעילות מיוחדת" ומסביר לכתבים איך לעשות להן embed.
- אנדרסון קופר מ-CNN מעלה לטוויטר שלו תמונת אינסטגרם של הכרוזים שצה"ל פיזר אתמול בעזה.
- יש בטוויטר האשטאג בשם pillarofdefense#

**ברוקלינאיות. מצחיק כמה זה טרנדי פתאום. לי עולות בראש קשישות יהודיות עם שיער סגול (או כתום. כמו אימא-קונסטנצה הסיינפלדית), כשלמעשה מדובר כבר לא מעט זמן בתו תקן להיפסטריות איכותית. זה כאילו שקריית ביאליק תהפוך פתאום ל-it-place :-)

יום שני, 19 בנובמבר 2012

כל הקדושים כולם

אמנם ברגעים אלו ממש התשיעייה (נשמע כמו שם של תכנית ילדים, לא?..) דנה בהפסקת אש אפשרית, אבל בששת הימים שחלפו מאז שהחל, המבצע-ספק-מלחמה הזה הספיק להטביע עליי איזשהו חותם. אני יודעת, זה כלום לעומת קיץ 2006, אבל אז לא הייתי בארץ. למעשה אלו אזעקות האמת הראשונות שלי.

בקיצור, נראה לי שאני הולכת לזכור את התקופה הזאת. כמו כל זיכרון משמעותי, כנראה שיהיו לו הרבה אסוציאציות.

כמה ימים לפני שכל הבלגן התחיל כאן, צץ אצלי קרייב נוראי לשמוע את houses of the holy של לד זפלין. אני יודעת, זה לא האלבום הכי טוב שלהם, אבל הוא היחיד שנמצא אצלי על האייפוד בשלמותו (מחדל שאני צריכה לתקן מתישהו ומתעצלת) ולכן הפך לפייבוריט רציני שלי. מדי פעם אני חוזרת אליו. נכון לעכשיו, הוא מתנגן אצלי בלופים כבר יותר משבוע וחצי ובאופן טבעי מתמזג אצלי בראש עם האווירה מסביב. למעשה הוא כל כך מנוגד לאווירה ולכן אני פשוט לא מסוגלת להתנתק ממנו. כל אחד ודרכו לאסקפיזם. 

השיר הכי טוב באלבום (לעניות דעתי הקובעת), שמעניק לו את כל ה-feel שלו (שוב, לדעתי) הוא dancing days. אין לי ספק שכשאשמע אותו בעוד מי-יודע-כמה שנים, אזכר בנובמבר 2012.

עוד 4 פסקאות על הfeel של האלבום ואסוציאציות נוספות.
קצת אחרי שהשתחררתי (או אולי קצת לפני השחרור), חזרתי לשמוע המון המון מוזיקה ובמקביל גם לקיים חיי חברה תקינים. אני זוכרת שדיברתי אז עם חברה שלי מהצבא ואיכשהו הגענו ל-houses of the holy. אמרתי לה שאני נורא אוהבת את האלבום, וכו' וכו', והיא סיפרה לי שהפעם הראשונה שהיא התוודעה אליו הייתה בירושלים.

זה היה יום חורפי ומחורבן, היא נכנסה לסניף של "התו השמיני" והמוכר המליץ לה על האלבום. הוא תיאר אותו בתור "אלבום שצריך לשמוע על הדשא ביום קיץ חם", והתקווה להרגיש קצת אור, שמש ועצלות בלב השגרה הצבאית-אפורה-ירושלמית קנתה אותה מיד. 

נורא אהבתי את הסיפור שלה. ממש הצלחתי לדמיין את עצמי במקומה (גם לי היו לא מעט ימים אפורים וקודרים בשירות) ובמקביל לדמיין את עצמי באיזה דשא צרוב שמש, לא חייבת כלום לאף אחד ושומעת לי זפלין עד אין קץ. אווירת חופש מוחלטת.

מדהים איזה כוח יש לזיכרון ולאסוציאטיביות. מאז השיחה הזאת, שהתקיימה לפני יותר משנתיים, השיר הזה והאלבום כולו צבועים בדמיוני במין פילטר-אינסטגרמי שכזה. קצת דהוי משמש וקצת נוסטלגי, עם טעמי לוואי של בירה וקרטיב לימון. לא נראה לי שאני יכולה להעלות בדעתי סנריו מוצלח יותר לברוח אליו לכמה דקות - בין אם בהרצאה משמימה, באוטובוס דחוס או בחדר המדרגות עם כל השכנים העשויים ללא חת שלי. 

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

אז זה הקאמבק של הניינטיז שדיברו עליו?

אני לא יכולה להגיד שראיתי את זה בא. את האזעקה הראשונה של תל אביב אפילו לא שמעתי (ישנתי, מודה) והגבתי אליה באפטרשוק היסטרי קצת. ובכל זאת, בסך הכל הייתי די מוכנה מראש. יש לי תואר בהצטיינות ב"שירת הסירנה" וזה לא הולך ברגל.

מה יאיר לפיד חושב לעצמו עכשיו? האם ידרוש מאיתן פוקס לערוך מחדש את הסרט ולהשמיט את הקטע בו הוא לא הולך לחדר האטום וממשיך לשתות את הקפה שלו כמו תל אביבי זחוח? נראה לי שזה יכול לדרדר את המנדטים, כזו דוגמה שלילית.


בסוף השבוע הזה עבדתי (מה שהוריד את מפלס החרדה לרמת אפס). בשאר הזמן שהיתי בבית ההורים של חבר שלי, אליו נמלטנו בשל הממ"ד האטרקטיבי שלו. שבת עברה בשיעורי בית בסטטיסטיקה, ניצול אחד של הממ"ד, האזנה למיני-התקוטטויות של בני הבית (מה שהזכיר לי, כמובן, את הסצינה בה טלילה כץ מגיעה לבית של ההורים בפתח תקווה וכולם רבים שם בטרנינגים. אמרתי כבר שאני בוגרת מצטיינת) והיחשפות לגלי הנאצה שחבר שלי סופג בפייסבוק על היותו שמאלני. זו הייתה הוכחה ניצחת לכך שהניינטיז לא באמת חזרו. אז אפילו הליכוד נפנף בדגל השלום, היום זו מילה גסה ממש.

אגב, דברים שנשמעים לי כמו אזעקה:
- אופנועים נוהמים
- מוזיקה מהדירות השכנות
- אזעקות מהטלוויזיה

יום חמישי, 15 בנובמבר 2012

good times, bad times

כדי לאזן את כל החרא שמציף אותנו מאז השעה ארבע אחר הצהריים, החלטתי לפרט את כל הדברים הטובים, המשמחים או סתם הטיפשיים שקרו לי היום ובכלל השבוע (אם כי נראה לי שאני זוכרת בעיקר מהיום. זיכרון עבודה, זיכרון לטווח ארוך, רקונסטרוקציית זיכרונות ושאר שיט של פסיכולוגים-מתחילים):

- קיבלתי מאה בשני בחנים! ווהו! (אמנם בחני בית, אבל אנחנו בענייני אופטימיות עכשיו).
- קיבלתי 99 בתרגול פונטיקה שלמדתי אליו חצי שעה והוכחתי לעצמי שכל לחוצי המסלול שלי סתם יצאו מדעתם.
- מצאתי את הקפיטריה הטובה ביותר באוניברסיטת תל אביב. במדעים מדויקים, אם תהיתם. החנונים האלה יודעים לחיות. הסנדביצ'ים הכי מפנקים שנתקלתי בהם בזמן האחרון (מוצרלה, פסטו, ממרח עגבניות, חצילים ופלפלים קלויים ושאר דברים שבנות אוהבות) בג'בטות שנאפות במקום - וכל זה רק ב-15 ש"ח. נכון, זה לא דיאטטי במיוחד, אבל זה מצליח להחזיק אותי עד שש בערב, שזה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.
- ביטוח לאומי בכבודם ובעצמם התקשרו להודיע לי שהחוב שלי (על סך כמעט 3,000 ש"ח, וכמובן שלא באשמתי) בוטל.
- לא פוטרתי, שזה וואחד הישג.
- מצאתי את הספריה הטובה באוניברסיטה - מדעי החברה, כמובן. תל אביב, אבל מרגיש בינתחומי.
- ואגב ספריית מדעי החברה - נתקלתי שם בשירותים הכי מוזרים שראיתי בחיי. ממבט ראשון, לא האמנתי שהדבר הזה יכול להיסגר ושישבני לא יהיה חשוף לעין כל.
לא מטריד? אבל הדלת נסגרת בסוף, בחיי. רק קצת מאתגר לצאת בלי להשפשף באסלה (איכס)
- חזר לי החשק לעשות שופינג. בחיי שהוא דעך, אני לא סתם ממציאה, אבל השבוע, כנראה בגלל באסה אוניברסיטאית שפקדה אותי ביום שני, הוא התעורר בי שוב. אז נכון, זה לא ממש טוב לחשבון הבנק שלי, אבל זה גורם לי להרגיש בחיים (ולא, עדיין לא הספקתי לקנות כלום, בעצם).

- החלפתי צלצול טלפון. זה החדש:

הוא ממש משמח אותי, אבל מרגיש לי שהוא קצת טו-מאץ' כשהוא מצלצל לי בטעות באמצע הרצאות. אולי אני צריכה להחליף למשהו סטרייטי יותר (לא באמת יקרה. ואני גם בחורה, אז בכלל מותר לי)

יום שבת, 10 בנובמבר 2012

סיכום אולטימטיבי של השבועות האחרונים

הפסקול המתאים לערבי מטלות בית, אחרי שטחנתי פסיכולוגיה פיזיולוגית ואת המפנה החומסקיאני, וכל מה שבא לי זה קצת מוזיקת נהגי משאיות: אירוסמית' בכלל, והאלבום PUMP בכלל (שכאן אפשר לשמוע אותו במלואו. לא מצאתי ביוטיוב), עם היילייטס כמו ג'ייניז גאט א גאן ו-לאב אין אן אלווייטור.

אירוסמית' הם כאלה  גילטי פלז'ר איום ונורא שלי, אבל לזכותי ייאמר שאני מודעת לכך לחלוטין. אפילו הצלחתי לגלות פלגיאט מוזיקלי באלבום, בשיר monkey on my back, שהפתיחה שלו היא חיקוי מדויק ל-giving the dog a bone של AC/DC (האם העליתי את התובנה הזו פעם על הכתב? יש לי דה ז'ה וו מטורף ותחושת מיחזור קלה).

הפסקול המתאים לבקרים בהם את לא יודעת אם תפוטרי ממעריב המתפרק לחלקיקים אלמנטריים - fat of the land של פרודיג'י. אני שומעת את זה ומרגישה שאני יכולה ללכת מכות עם העולם.

הפסקול המתאים לבקרים סתם - תכנית הבוקר של טל ואביעד. אני יודעת, כזה סחי מצדי. אבל הם ממש ממש ממש מצחיקים אותי. עד לרמה שבה אני צועדת בשבילי הקמפוס, אוזניות לאוזניי ואני מצחקקת בקולי קולות. בכלל - אני מתה על אביעד קיסוס. אפילו פעם הצעתי לו חברות בפייסבוק, אבל הוא לא אישר אותי.

צורת הבילוי האולטימטיבית - חתונות. כלומר, לא יודעת אם אולטימטיבית, אבל שתיים בשבועיים יוצרות תחושה שמעולם לא בילית במקום אחר מלבד קבלות פנים עם דים סאם ובר חופשי.

אגב חתונות, הדרינק האולטימטיבי שגיבשתי לעצמי - ג'ין עם קרנבריז. ממש של בנות, אבל בלי וודקה.

הלוק האולטימטיבי - שמלה עם בלייזר (או שאולי ז'קט? מה בכלל ההבדל בין ז'קט לבלייזר?) - במקסי, במיני, באקסטרווגנזה, בסולידיות, בקורדרוי - זה פשוט נראה טוב.

הפלצנות האולטימטיבית - יצאתי עם חברה לארוחת בוקר בדליקטסן, הרגשתי כמו קלישאה של וונאבי תל אביבית, אבל היה לי ממש טעים. חיסלתי שם כמויות פליליות של לחם (כלומר - חלות ולחמניות משלל סוגים) אבל הצלחתי להצדיק אותן בכך שמדובר באמת בחריגה ששווה את זה.

הטמטום האולטימטיבי - לנשנש בעבודה 3 וופלים עבשים של עלית, סתם כי הם היו שם. הרגשתי כמו איזו תצפיתנית שבוזה בבסיס נידח. עוד רגע אחזור לסורי ולממרח החלבה של הצבא. בניגוד לדליקטסן, אלה הקלוריות הכי לא מוצדקות של השבוע.

היוטיוב האולטימטיבי - אובמה מייבב (החל מ-3.39 ככה). טוב, מזיל דמעה. יכול להיות שזה מהלך יחצ"ני מחושב, אבל יכול מאוד להיות שזו פשוט נפילת מתח. אובמה, קנית אותי. גם אני מייבבת בכל הזדמנות.

יום שלישי, 6 בנובמבר 2012

מגדלים של בדולח

עד לאחרונה, הייתי בטוחה שנגמר לי מסדרות טלוויזיה - הבית שלי משוחרר מנוכחות המכשיר ואני לא חשה בחסרונו. גם כשאני אצל ההורים, שם ממתינים לי עשרות ערוצי דיגיטל, אני מוצאת את עצמי משתעממת מהם די בקלות. בקיצור, הרמתי את אפי ויידעתי את כל מי ששאל (וגם את מי שלא) שאני בכלל לא אוהבת טלוויזיה ובפרט לא סדרות - אין לי את הסבלנות "להשתעבד" לדמויות ולעלילה מתמשכת.

ואז התחלתי לראות עם חבר שלי את ברייקינג באד (באיחור היסטרי, אני יודעת) ותפיסת עולמי התהפכה לה כליל. אתמול סיימנו את העונה הראשונה ומתחשק לי ברמות-על כבר להתחיל את השנייה. מעבר לזה שהדמויות עגולות ובאמת מוצלחות (ידעתם שוולטר ווייט היה רופא השיניים המתגייר של ג'רי סיינפלד??), כל הנושא של תרבות הקריסטל-מת' בארה"ב סקרן אותי עוד לפני שהתחלתי לצפות בסדרה.

מזהים, נכון? אבל זה גורם לי להבין עד כמה רחוקות-בטירוף הניינטיז

אפשר לומר שאני משלימה עכשיו טריניטי של סיקור קריסטל-מת' בתרבות הפופולרית: הצפייה ב"קר עד העצם" (המעולה!!) פתחה אצלי את הסקרנות והקריאה ב"מתחת לכיפה השקופה" של סטיבן קינג (שלא חף מפגמים, ובכל זאת מעניין) הקפיצה אותה עוד יותר.

זה באמת סם מחריד, אבל מרתק. כאילו מדובר בכלי שישות עליונה שמה בידי האנושות כדי שתשמיד את עצמה (מעבר להשלכות הבריאותיות-נפשיות המזעזעות, "בישול" של קריסטל גורם לנזק סביבתי מטורף - זיהום מי תהום, אדמה וכו'. חוץ מזה, הוא הולך ותופס תאוצה בארה"ב בקרב "אנשים מן היישוב" ומרעיל קהילות שלמות - לא בהכרח בשכונות עוני, אלא גם בקרב חוואים במיד-ווסט, כמו שרואים ב"קר עד העצם"). מעניין בכמה אספקטים שלו "ברייקינג באד" תתמקד, אם כי נראה לי שעיקר הפוקוס של הסדרה הוא בהתפתחות של הגיבור ולא בתרבות הסמים האמריקאית.

אגב, כשסיימנו לראות את הסופרנוס הכנתי ארוחה איטלקית. מה נעשה הפעם בפרק הסיום? (סתם, סתם)

יום שישי, 2 בנובמבר 2012

היפסטרית

כשקיבלתי את הטלפון הנוכחי שלי - גלקסי 2 נחמד ומשוכלל - לא היה דבר שרציתי יותר מאשר אינסטגרם. לתעד את חיי באופן עכור-אך-ענוג ולהיות מגה איט-גירל. לצערי, אז האפליקציה הייתה עוד נחלתם הבלעדית של אנשי האייפון ואני נאלצתי להסתפק בחיקויים לא כל כך רעים, תוך שאני משוטטת מדי כמה שבועות בגוגל-פליי ובודקת אם משאת נפשי הפכה זמינה גם למשתמשי סמסונג הנחותים.

כשאינסטגרם נפתחה לקהל הרחב, כבר עבר לי החשק הבוער להשתמש בה. הפילטרים עדיין נחשקים בעיני, אבל העובדה שמדובר ברשת חברתית די מרתיעה אותי. חוץ מזה, שימוש באינסטגרם הוא הקש המכריע במאזן הקלישאתיות ההולך וגובר שלי (גרה בתל אביב, לומדת מדעי הרוח, חארטה חארטה בלה בלה בלה). גם ככה האחים הקטנים שלי טוענים שאני פלצנית.

ובכל זאת, היום בבוקר נרשמתי. צץ מולי חיזיון פוטוגני שהצריך תיעוד והתחשק לי לשלוח אותו לחברה חובבת אינסטגרם. הייתי נורא עייפה בגלל איזו חתונה שהייתי בה אמש, אולי זו הסיבה בגללה נכנעתי לשד הרשתות החברתיות. לצערי הרב לא ידעתי שאי אפשר לשלוח הודעות אישיות באפליקציה, אז התמונה פשוט מתנוססת בחשבון שלי לדיראון אדם ועולם.

אבל היא יפה, נכון? אלו התכשיטים שענדתי בחתונה, משתכשכים יחד על השיש במקלחת.
מאוד "הבוקר שאחרי מסיבה"


יתר השבוע היה מבלבל קלות - בעיקר ניסיתי להבין איך זה להיות סטודנטית. אני עדיין לא ממש סגורה על תאריכי הגשות, למתי צריך לקרוא מה וכו'. לא רציתי, אבל אצטרך לקנות לעצמי יומן. אני אמנם מאמינה שהפרינט מת, אבל ספציפית כרגע ממש לא נוח לי לנהל את ענייני מהיומן של הטלפון.

------------------------------------

אגב לימודים, השכנה המבוגרת שלי נתנה לי הבוקר נקודת אור למחשבה. היא מאוד התלהבה לשמוע מה אני לומדת וטענה שזה נשמע לה גם מאוד פרקטי. לשם השוואה, היא סיפרה לי על הנכדה שלה, שסיימה תואר ש"אין מה לעשות איתו" באמנות ובעוד משהו. למרות שהיא מאוד חששה לעתידה הכלכלי של הנכדה, הבחורה הצליחה למצוא עבודת חלומות בתור יועצת רכש של יצירות אמנות לבתי מלון. באמת נשמע חלומי.

------------------------------------

עוד משהו שקרה השבוע: הלכתי לבנק וחיכיתי שעות בתור כדי להסדיר את תשלום שכר הלימוד שלי. הייתי ממש מתבאסת מהציפייה אלמלא עמד לפני (והיה אחראי לעיכוב) קשיש חביב ואקסצנטרי שהיה לבוש ממש כמו בלוגרית אופנה:

השמאלי, כמובן
חוץ ממבטא אנגלוסקסי מצלצל, היו לו גם מכנסיים משובצים בסגנון פיג'מתי, ז'קט ספורטיבי שנראה עשוי מפשתן, מוקסינים אדומים קטיפתיים עם איזשהו לוגו מוזהב מקדימה וכמובן - תיק צד של LV. קשה לי להאמין שמזויף. הסבאון התבדח עם אחת הפקידות ואמר לה "look, we have the same pants". לא ראיתי את הפקידה, אבל אני מאמינה שכך אכן היה.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...