חפש בבלוג זה

יום שלישי, 28 בפברואר 2012

שתי אגדות

שני לינקים מעניינים לאמצע השבוע:

1. אגדה פרסית. במסגרת קיבעון-איראן שלי, אוסף תמונות קצר של טהרן לפני המהפכה האיסלאמית. מדהים ונוגה. כששיתפתי את סבתא שלי בזה, היא סיפרה לי (איך לא ידעתי?) שסולל-בונה הישראלית סייעה לבנות המון מבני ציבור, גשרים ותשתיות אחרות באיראן בשנות השישים:

http://www.foreignpolicy.com/articles/2012/02/15/once_upon_a_time_in_tehran#11

2. אגדה אוניברסלית. הייתי אצל ההורים בסוף השבוע וקראתי (בפעם המי-יודע-כמה) את הספר המקסים "גן החצות של טום". זה ספר ילדים נפלא ומלא בגעגועים. הקסם שלו הוא בפרקטיות אנגלית מצד אחד ויסודות פנטסטיים מופלאים (עם טאצ' נוצרי) מן הצד השני. אחרי שסיימתי לקרוא אותו, הרגשתי שאני מוכרחה לדעת אם עוד אנשים חושבים כמוני והתחלתי לחפש תשובות ברשת. התגלגלתי לספק-אתר-ספק-בלוג הזה: http://www.giborim.co.il/ שמספר על המון ספרי ילדים קסומים שיש בהם משהו מעבר. הפוסט על הספר "מעבר לרוח צפון" נגע אלי במיוחד, כי נזכרתי שגם בגיל שש או שבע - אז קראתי אותו - הרגשתי שמדובר בסיפור לא רגיל.

יום שני, 27 בפברואר 2012

getting serious

אני חושבת שזה התיק הכי רציני שהיה לי עד כה. גם שחור, גם גדול, גם קשקשי וגם לסחיבה ביד בלבד:


זו הדוגמה שלו. תניני-משהו (כמובן שלא אמיתי). כאן גם אפשר לראות שהאבזם הוא שקרי לחלוטין:

והצצה לבפנוכו, כדי להמחיש כמה הוא גדול (כבר מזמן לא היה לי תיק כל כך ריק!)


מהחשמל 15, עלה 260. כאן המקום לציין שקניתי אותו בזיכוי - במקור קניתי תיק אחר, של מעצבת בשם "ויטרינה" (עאלק מעצבת. אני נעולה על זה שהיא קונה פריטים בתאילנד ומפציצה מחירים בארץ). הוא היה מקסים וממש לא יקר, אבל אחרי חודשיים בערך נקרעה לו הרצועה. בחשמל היו חביבים מאוד, נתנו לי זיכוי על אף שאיבדתי את הקבלה והזהירו אותי שהמון בנות חזרו אליהם עם בעיות בתיקים של ויטרינה. התיק החדש הוא של מעצבת בשם shelly's. היא ישראלית, אני מניחה שזה איזשהו חיקוי למותג הלונדוני "שלי'ז".

קניתי את התיק אתמול, כשיצאתי לסיבוב בחנויות מתוך שאיפה לעשות משהו שטחי ולהפסיק להיות סגפנית וצדקנית. לא מצאתי כלום חוץ ממנו ודווקא באתי עם כוונות חיוביות (פשוט נמאס לי לראות בגדים סינתטיים בכל מקום! אני מסרבת ללבוש עוד משהו מפלסטיק).

יום שישי, 17 בפברואר 2012

i'm on fire

שוב נעזרתי בנקודות. אולי כושר הכתיבה השוטפת שלי נפגע, אבל גיליתי שככה קל לי יותר לפתח דברים בהמשך.

  • הייתי אתמול במסיבה מגניבה. היא הייתה קצת היפסטרית, אבל באופן מתון. הקונספט היה סיקסטיז+בורלסק, כלומר - הזדמנות להשמיע פופ ורוקנרול של פעם מצד אחד, וצ'אנס לכלמיני בנות להתאפר פינאפ ולעשות מופעי עאלק קברט מהצד השני. קצת פתטי, אבל חמוד. חרגתי ממנהגי והגעתי נטולת איפור לחלוטין. לפעמים אני מרגישה שאיפור הוא מיותר וגורע מהטין ספיריט שלי. אתמול הצטערתי - הפינאפיות היו מאופרות כלכך יפה והתחשק לי לשלוף אייליינר בו במקום ולהראות מה אני יודעת לעשות.

  • התאהבתי מחדש בתסרוקת העגבניות, שידועה גם בכינוייה "פוקה". להלן המחשה:

למה? כי היא קצת מסיבות בניינטיז, קצת קומיקסית, לא מנסה אפילו לרגע להיות סקסית ומהווה פתרון ממש טוב לימי שיער לא מזהירים. זוכרים שג'ניפר לופז הייתה הולכת ככה? ניסיתי נורא למצוא תמונה ולא הצלחתי, אבל אני משוכנעת שהיה לה איזה קליפ עם התסרוקת הנ"ל.

  • התעצבנתי על מסעדות בתל אביב. נמאס לי שהמחיר הבסיסי לסלט הוא 40 ש"ח (והשמיים הם הגבול). מעצבן אותי לשלם על לחם, בטח ובטח לשלם פאקינג 20 ש"ח על פוקצ'ה מיניאטורית ושלושה מטבלים היישר מהצנצנות של אוליביה.

יום רביעי, 15 בפברואר 2012

גאדג'ט חדש

לייב טראפיק פיד! איזה כיף. מזכיר לי את נתוני ההקלקות בעבודה :)
במהותי אני לא טיפוס ממש של סטטיסטיקות, אבל יש דברים שממש עושים לי את זה.

ובלי קשר, חתיכת טראש טהורה שמצאתי בפלייליסט נשכחת בחשבון היוטיוב שלי: (מושלם לחדר כושר)

יום שני, 13 בפברואר 2012

שטויות לתחילת השבוע

אתמול שוב ניסיתי את מזלי בפוראבר 21 - אני אדם חלש (או לחלופין, בחורה נדיבת לב שמוכנה לתת הזדמנות שנייה). הם לא הוכיחו את עצמם, אבל בדקה ה-90 קניתי חגורת מותן יפה וממש לא יקרה. וזה גם אשכרה משהו שהייתי צריכה (החגורה הקלועה הנאמנה שלי מדיווה - כן כן - מראה סימני שחיקה מתקדמים).

אחר כך סיירתי בH&M וכמעט התפתיתי לקנות את השמלה הזאת:
ממש התחשק לי שמלת ג'ינס והגזרה שלה באמת מוצלחת, לא דודתית כמו שנראה כאן. אבל החלטתי לעצור בעד עצמי (כי בטח עוד חודש היא תעלה 60 שקל בסייל ואני אתעצבן, מה גם שהוצאתי את מיטב כספי החודש על אינסטלטור מחורבן ויש צורך להדק את החגורה). האמת שעכשיו אני מתחרטת קצת שהשארתי אותה שם.

אגב H&M - רק אתמול גיליתי את אגף הסייל שלהם, שמתחבא לו אי שם ליד תאי ההלבשה. יש שם מכנסיים ממש מגניבים מהקולקציה של נערה עם קעקוע דרקון (לא מבינה איך נשארו להם בכלל כאלה, הם נראים מושלמים. ג'ינס אפור כהה עם קרעים), אבל החלטתי שוב לעצור בעד עצמי.

אני חושבת שמה שעצר בעדי אתמול היה עצם השהות בעזריאלי. הקניון הזה כל כך מגעיל וכל רכישה בו מרגישה כאילו הכנסתי לעצמי לגוף משהו מקולקל. נראה לי שאני מושפעת אט-אט מחבר שלי ומפתחת חרדת-קניונים.

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

פוסט בוקר קצר+המלצה על בלוג

הבטחתי לספר על ג'ירף. אלו לא דברים שברומו של, אבל אני חושבת שסטיבן קינג הוא זה שאמר שכתיבה, על כל דבר, היא תרגיל שימושי לצורכי שיפור ומקסום יכולות ההתבטאות בכתב.

בקיצור - אף פעם לא אכלתי שם. יש לי חברות שחיות על הסניף האבן גבירולי ושליחים של המקום צובאים על דלתם השכם והערב, חמושים באפגניות חריפות וקיסריות פיקנטיות (וואו. כל השמות של המנות שם נשמעים כמו כינויים סליזיים של כוכבות פורנו).

מתוך סקרנות לשמה הלכתי לשם עם חברים בשבוע שעבר, ביומה הראשון או השני של השביתה (כשישיבה במסעדה קבל עם ועדה עדיין לא נראתה לי כמו חטא אסקפיסטי). קצת התקשיתי למצוא מה לאכול, יען כי אני משתדלת לא לגעת באורז לבן/ אטריות מקמח לבן, ובטח שלא במטוגנים ומוקפצים בימבה שמן.

הלכתי על המרק התאילנדי. לא מנה דיאטטית - חלב קוקוס וזה - אבל לפחות בריאה יחסית ומפנקת בשלל שרצי ים שאני כל כך אוהבת. קיבלתי קערה בגודל של הראש שלי, בחיי. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי במסעדה ולקחתי דוגי באג הביתה.

בעניין הטעם: היה טעים, זה כן, אבל המחיש לי את הבעיה שלי עם אוכל אסייתי. זה פשוט מתובל מדי. אני אוהבת להרגיש את הטעמים האמיתיים של מרכיבי המנה שלי וכל תבלון-יתר מרגיש לי כמו ניסיון להסוות רכיבים לא איכותיים או לא טריים.

חנה הזכירה כאן בתגובות את בעיית הקינוחים האסייתיים - זה נכון, הם באמת לא מצטיינים בהם (יש לי חברה שהייתה כמה שבועות בסין וחזרה מלאת התפעמות - היא לא אכלה מתוקים בכלל. איך קינאתי בה). זו דווקא לא בעיה מבחינתי. האוכל היה כל כך מתוק שהרגשתי חסרת כל קרייב קינוחי.

לגבי פוראבר 21: ייתכן שהאכזבה שלי נעוצה בעובדה שביליתי בחנות במקסימום אולי רבע שעה ולא הספקתי להתרשם כראוי. פשוט לא היה לי זמן. אבל יש לי איזו שהיא דוֹגמה, לפיה רמת המגניבות והאיכוצ'יות של חנות נמדדת על פי האקססוריז שהיא מציעה (על אלה של H&M אני מתה, למשל. יש להם דרך לעשות דברים טרנדיים בצורה שנראית לא צ'יפית באופן יחסי). מחלקת האקססוריז של פוראבר נראתה דיווה-פינת-שוק-בצלאל. חבל.
---------------------

אולי חלק מכן נתקלו בבלוג האמנות "הלו אסיה" שבבלוגרול שלי, אבל הפוסט שלה הבוקר עורר בי צורך לתת לה מקום של כבוד גם במרכז הבלוג, לא רק ברשומת-צד.

איזה מדהים זה! יצירה של ציירת סינית, שמצליחה ליצור אפקט ניאוני עם צבעי שמן רגילים. לכל התמונות שלה (או לפחות לאלו שהוצגו בפוסט הזה) יש אמירה סביבתית, בשילוב אווירה הזויה-חלומית-חצי אפוקליפטית, שלי הזכירה באופן אישי את טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן (וגם את "חורף בעמק המומינים". ספר הילדים המפחיד והקסום ביותר שקראתי מעודי).

יום שבת, 11 בפברואר 2012

ולחדשות בהרחבה

לפחות מה שאספיק -

קודם כל, הדרת מתולתלות. הגמוניית השיער החלק בטלוויזיה היא נושא ישן וטחון, אבל יצא לי לחוות אותו מקרוב לא מזמן באמצעות חברה טובה, מה שהעניק לכל העניין משמעות שונה לחלוטין בעבורי. העובדה שהכי מקוממת אותי היא (באופן לא מקורי במיוחד) שנאת הנשים שנודפת מכל העניין. אף אחד לא חולם להגיד לנוסבאום משהו על גבותיו העבותות שלחלוטין לא עוברות מסך. גם צבי יחזקאלי, בחור חתיך לכל הדעות, מתהדר בימים אלו בזקן א-לה חג הקורבן. אז שלא יחרטטו לי כל מיני שטויות על טיפוח, ייצוגיות וכו' - אפשר לבקש מאדם בתפקיד ייצוגי להקפיד על הופעה ייצוגית, אבל תלתלים הם לחלוטין לא שם נרדף להזנחה. בחורות מתולתלות מתקלחות, חופפות ראש ואפילו (תאמינו או לא) עושות שופינג. בזארה.

הרבל אסנס. כשהייתי קטנה השמפו והמרכך שלהם היו שם נרדף לפינוק אולטימטיבי. יכול להיות שהיו לי נעורים ספרטניים-משהו (בכל זאת, לא גדלתי בעיר הגדולה אלא במושב שרק בשנים האחרונות עובר איזו שהיא אורבניזציה), אבל באמת שהבקבוקים השקופים עם עיטורי הפרחים נראו לי כמו שיא הדקדנס.. צעד אחד לפני ספא. השבוע נתקלתי בבקבוק הרבל אסנס ששוכן אי שם במעבה חדר האמבטיה שלי ונזכרתי למה אני כבר לא מתלהבת מהם - האריזות החדשות שלהם כל כך מבאסות. צבעוניות מדי, זרחניות וזולות למראה. אין זכר לציורי הפרחים. פתאום תקף אותי גל של געגועים לתקופה שבה חפיפה בהרבל אסנס עשתה לי את היום (היינו קונות אותם, כל הבנות, למחנה קיץ - כדי למקסם את ההנאה מהמקלחות המשותפות ולהרגיש כמו ונוס העולה מהרחצה). נורא מפגר מצדי, אבל באמת נתקפתי נוסטלגיה לשנות התבגרותי. בדמיוני הן נראו עטופות באיזו הילה של אנטי-חומרניות והסתפקות בהנאות פשוטות באמת.

הבחורה הבולימית. הדבר היה ככה: באמצע משמרת הלכתי לשירותים ושמעתי קולות מחשידים מהתא הסמוך. אחרי לא מעט זמן יצאה משם בחורה דקיקה למראה (מיכל - היא דווקא לא הזכירה לי שום אלמנט שואתי. הייתה מתוקתקת ממגף ועד ראש) ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מעולם לא נתקלתי בתופעות כאלו במציאות - התיכון היה רדוף שמועות והיו בחורות שנראו כמו הוכחה חיה להפרעות אכילה, אבל אף פעם לא נתקלתי בזה בפעולה. כל היום היו לי רגשות אשם, כמו אדם שיודע שהשכנים מרביצים לילדים שלהם ולא מדווח לרשויות הרווחה.

שוב אין לי זמן, אז על ג'ירף ופוראבר אספר אחר כך. מה שכן עלה בראשי ואני רוצה לחלוק לפני שיברח משם - האווירה האפוקליפטית שמשרה השביתה ברחובות תל אביב. אין יותר אבסורד מלראות אנשים יורדים על קרואסונים בבראסרי כשמסביבם הררי זבל. ממש אמירה אומנותית עלאק-מתוחכמת למתחילים.

נקודות למחשבה

בא לי לכתוב אבל אין לי זמן. אולי ראשי פרקים יעזרו, ככה אזכור על מה רציתי להרחיב:


- הדרת מתולתלות בטלוויזיה. סיפור (כמעט) אישי
- געגועיי הנוסטלגיים ל"הרבל אסנס" הישן

וגם הפעם הראשונה ש:
- נתקלתי בבולימית בפעולה (בשירותים בעבודה)
- אכלתי בג'ירף (ונזכרתי מה האישיו שלי עם אוכל אסייתי)
- הייתי בפוראבר21 בארץ (מגה-שוק. בשורוק)

וסתם משהו מקסים שנתקלתי בו: http://www.yonibloch.co.il/tobesad/
אני לא אוהבת במיוחד את יוני בלוך, אבל הקליפ הזה גאוני ממש. כמו ספרי צמרמורת שכל ילדי הניינטיז גדלו עליהם, רק טוב יותר.

יום רביעי, 1 בפברואר 2012

דצמבר המר, זעקו כותרות בעיתון

האמת שינואר הוא החודש שאני רוצה לדבר עליו (בקצרה, כי זמני לוחץ). והוא לא היה מר, אלא יותר נמהר. ובעצם - מהיר. בין ערפילי הגשם החודש הזה פשוט טס ואני נותרתי בלי זמן פנוי בכלל. התחושה היא בגדול של תרדמת חורף - עושים את כל הפעולות ההכרחיות, אבל לא יותר מזה. אין לי כוח להתלבש מוצלח וכו' (וגם לא לנקות באמת או ללכת לחד"כ מספר פעמים הולם), פשוט קר לי מדי ויש לי תלפים עבודה.

בהזדמנות הזו אני רוצה להודות למשפחת רוטר (לא טעיתי, נכון?) על כינונה המבורך של רשת קסטרו-מן. חצי מהסוודרים שקניתי שם לחבר שלי הפכו לפרטי יוניסקס שאנחנו חולקים. ללבוש סוודר של החבר זה הגבול המושלם בין cozy לבין הזנחה. כמעט נוח כמו סווטשרט המוטורהד הקשוח שאני אוהבת לאמץ, אבל יותר ייצוגי ועם פחות גולגולות עליו. כשלובשים מתחת חולצה מכופתרת (של בנות!) זה בכלל ניפוץ מוסכמות.

לא שברתי יותר מדי את אמברגו הקניות שהזכרתי פה. כמעט קניתי סוודר מנצנץ, הוא היה ממש זול ובצבע מקסים - אבל הגזרה הייתה לוקה משהו. במקום קניתי ספק שכמייה-ספק פונצ'ו מטוויד כחול כהה, שמשמש/ת אותי נאמנה. היא גם קצת מתוחכמת בעיני עצמה וגם כרבולית להפליא.

טיפת אקטואליה לסיום - בזמן האחרון אני יותר ויותר בקטע של איראן. האיום מפחיד אותי AS HELL, אבל התרבות שהייתה שם לפני האייתוללות ומתאמצת במובנים מסוימים להשתמר גם עכשיו מרתקת אותי. כמו פלצנית אמיתית אני מתכוונת ללכת לראות את פרידה כשהוא יעלה על מסכינו. זה כבר יהיה הפרסי השני שלי.
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...