תנו לי לבדר אתכם

במקום הקדמה: יש לי לעתים נטייה להזדהות באופן מאוד טוטאלי עם אחרים. כמו אמפתיה, אבל מוגזמת. בגן, למשל, נהגתי לבכות כשהגננת צעקה על ילדים אחרים.

אתמול בערב הלכתי למופע הסיום של חבר שסיים את לימודי המשחק שלו בניסן נתיב. המופע לא היה רק שלו, אלא כמקובל - של כל בוגרי המחזור. נהניתי מאוד. צחקתי, החכמתי, התלהבתי (לא מהכל-הכל. היו כמה קטעים שצרמו לי קצת בגלל אובר-אקטינג ו/או דידקטיות יתר) אבל כל הזמן ניסרו לי מחשבות טורדניות בראש: "מה עכשיו? מה הם יעשו? נורא קשה להתפרנס ממשחק בארץ, ובכלל למצוא בזה עבודה. כמה מהם יהפכו למורים למשחק? כמה אני אראה בפוסטרים של הצגות ילדים? מה אחוז בוגרי ניסן נתיב שמשתלבים בתחום לעומת בוגרי בית צבי, או יורם לווינשטיין?" וכך הלאה והלאה.

אין לי תשובות. אני באמת מאחלת לכולם שם בהצלחה (חלק - לפחות אחד שאני יודעת עליו - כבר מצליחים ודי מוכרים) ומזכירה לעצמי שזה מגוחך למלא את ראשי במחשבות המלחיצות שלהם.

***

יומיים לפני כן, בחמישי בערב, הלכתי עם חברה להופעה של שילה פרבר בתיאטרון תמונע. לא משהו שהוא הסגנון שלי בדרך כלל (עיבודים לשירי משוררי כסית), אבל התחשק לי לזרום ולחרוג מהשטאנץ שלי. לפני ההופעה גם גיגלתי את שילה פרבר, והגעתי לבלוג הזה: http://sheilaferber.blogspot.co.il/ (שמתעדכן עדיין בימים אלו ממש). היא כותבת שם על התקופה שבה - אחרי שהוציאה את האלבום הראשון שלה - נאלצה לעבוד כשומרת בחניון.

יכול להיות שאם לא הייתי קוראת את "יומן החניון" של שילה לפני ההופעה לא הייתי שמה לב, אבל בחמישי בערב הבחנתי בהבלחות חוסר ביטחון עצמי ותסכול-מרמור אצלה, והזדהיתי נורא. אמנם לא נאלצתי מעולם לעבוד כשומרת בחניון, אבל זה הזכיר לי את התקופה שהייתה לי אחרי השחרור מהצבא (וגם במהלך השירות), כשלא הפסקתי להשוות את עצמי לחבר'ה ששירתו איתי ולהרגיש שאני לא מספיק טובה.

מעניין ממה שילה פרבר מתפרנסת עכשיו. התחשק לי קצת לשאול אותה על התקופה הזו של החניון, אבל הרגשתי שזה אישי מדי (למרות שמדובר ביומן שמתפרסם ברשת), וששאלה כזו יכולה לסדוק את שריון הביטחון העצמי שהיא השתדלה לעטות על הבמה.

***

אני זוכרת שקראתי פעם ראיון עם רובי וויליאמס, שסיפר על סיבוב הופעות טראומטי במיוחד בארה"ב. בבריטניה הוא היה אז כבר כוכב ענק, אבל ברוב המקומות שהוא הופיע לא זיהו אותו ושאלו אותו שוב ושוב איך זה שקוראים לו כמו לרובין וויליאמס.

על הכתיבה

שלשום כתבתי משהו בשביל העבודה - שני קטעים פסאודו משעשעים, שייכללו באיזה פרויקט חג קליל. כשאני אומרת "בשביל העבודה" נראה לי ראוי להדגיש שזה נעשה בתוספת לעבודתי הרגילה וכמובן שנושא התשלום כלל לא עלה על הפרק. נהניתי לכתוב אותם, זה לקח לי בטוטאל אולי שעתיים והפציעה במוחי המחשבה שהם עשויים להעשיר את תיק העבודות המתפתח שלי.

כבר שנים מקננת בי המחשבה הנאיבית שיום יבוא ו"יגלו אותי" - והדרך לכתיבת טור יומי\שבועי שנון וחריף, שיגולל את הגיגי והרפתקאותיי תיסלל בפניי. מאז גיל 12, כשהתחלתי לקרוא בשקיקה את "תרבות מעריב" (אחח.. זה היה מוסף מעולה. גם היו להם כיתובי תמונה שופעים בדיחות פנימיות, שבעיניי בנות המצווה נראו כהתגלמות הקולנס) מדי סופ"ש, הערצתי, קינאתי ושאפתי להידמות לכל הכותבים המתוחכמים והמגניבים שהעשירו את עולמי התרבותי. אני אומרת את זה בחצי-ציניות, אבל באמת שהקריאה שם הייתה נדבך חשוב עבורי. אמנם בבית נחשפתי להמון מוזיקה (אבא) וספרות (אמא), אבל ליסה פרץ, שמעון אדף, שי להב ואפילו גל אוחובסקי פתחו בפניי פתח נוסף. קצת יותר מעשר שנים אחרי זה נשמע מגוחך, אבל בהיעדר אינטרנט ענף ומפותח, לעיתונים ומוספים באמת הייתה משמעות.

אפילו לפני חצי שנה, כשהתחלתי את הג'וב הנוכחי שלי מפוכחת ומעט מרירה, שכנה בי התקווה שאתגלה ואככב. (לא שאני עושה יותר מדי בשביל זה).

תוך כדי הכתיבה שלשום הבשילה בי פתאום המחשבה שגם אם אכן ידרוך כוכבי ואקבל את משאת נפשי, לא יהיה לי מושג מה לעשות בה. לכתוב מדי שבוע על עצמך? זה כל כך קשה, לתת דרור לנימי נפשך בעודך נתון במגבלות של עורך, דד-ליין והיקף מילים. נראה לי שיש בזה משהו מסרס (אפילו דנה ספקטור החלידה).

בצירוף מקרים מופלא, נתקלתי אתמול בפוסט הזה של אליזרין וייסברג. היא בלוגרית מאוד-מאוד וותיקה (גם אותה קראתי כבר מגיל 12! קטעים), אני פחות אוהבת אותה עכשיו בהשוואה לפאזה המחתרתית והטינאייג'רית שלה, אבל היא באמת מוצלחת. למי שאין כוח להיכנס ללינק, היא כותבת שם "על הכתיבה" ועל ההחלטה לשמור אותה כתחביב, ותו לא, כי כתיבה בפורמט מסחרי בהכרח תתקלקל. יש בזה משהו נכון, אבל גם טראגי קצת, בהתחשב בזה שהבחורה הזאת נראית לי כמו מילים, מילים ועוד מילים. איך אפשר לוותר על משהו שהוא התשוקה הגדולה ביותר שלך?

אגב, אני בכלל לא יודעת אם אני ראויה לייחס לעצמי את ההגיגים הספרותיים האלה. לפעמים אני חושבת שאין בי תשוקה אמיתית לכתיבה, אלא פשוט להכרה. כמו כל ילד מחונן ששואף להשביע רצון ולשאת חן.

-----------------------

זוכרים את היוז'ואלס החדשים שלי? גיליתי מה הנוסעת הנצחית עושה. היא דוורית. מעניין אם היא צריכה לנסוע מוקדם כלכך בכל בוקר כדי להגיע לסניף.

יצאתי החוצה

לפעמים אני חושבת שאני חיה באמצעות קריאה וכתיבה - לא באמת יוצאת החוצה ועושה דברים, אלא נשארת בבית "על המחשב" (או בעבודה, גם על המחשב) ומשוטטת בעולם. זה נחמד ויש לזה כמה יתרונות (לא משמין לקרוא ביקורת מסעדה, למשל), אבל לפעמים אני מרגישה שאני לא מנצלת את ימי נעוריי ואת עצם מגוריי בכרך הגדול וההומה.

אז אתמול חבר שלי ואני יצאנו להופעה. לא סתם - מופע קונספטואלי שאפשר להגדיר אותו כמין שילוב בין וידאו-ארט למחול. נשמע על הפנים, נכון? כמו משהו שחבר שלי, הידוע באי-עמידותו לדברים לא סטרייטיים, יירדם עוד בתור לכרטיסים.

דווקא היה מגניב. היינו ב-youmake remake, שקראתי עליו כאלו תשבחות עד שהרגשתי צורך לנסות ולבדוק אותו בעצמי. היוצרת היא רננה רז רבת הפעלים (ובכלל - בחורה עם עצמות לחיים מרשימות), הרעיון הוא לתת פרשנויות שונות ומשונות לסרטוני יוטיוב, חלקם להיטים היסטריים וחלקם סתם מוזרים, מעניינים או מטרידים.

הסרטון הזה למשל, שאוזכר בשלל כתבות לייפסטייל, קיבל פרשנות די צפויה אבל נורא מצחיקה (בשתי מילים: קורבן אופנה).

זה היה פאן טהור - גם הקליפ עצמו וגם מה שהתרחש על הבמה במקביל.

אבל זה היה ללא ספק הלהיט של הערב (נא להעביר לדקה ארבע). חוץ מזה, ממש הופתעתי מזה שבילי מוסקונה לרמן הייתה פעם כזאת חמודה (עם שיער ניינטיז נורא, אבל חמודה).