חפש בבלוג זה

יום רביעי, 14 במרץ 2012

מנגנון זיהוי ותגובה

בגדול, גיי-ראדאר לדעתי הוא לא יותר מפיקציה מהניינטיז, כזאת שכלמיני וונאביז קארי בראדשואו מתהדרות בה מבלי להבין שזה פאסה. ובכל זאת, לחבר שלי יש ורסיה מיוחדת במינה של אותו מנגנון, שכוללת יכולת-על לזיהוי סרטים בעלי אוריינטציה הומו-ארוטית (מהסוג שבנים הכי מפחדים ממנו).

אני חושבת שעד כה, לא היה סרט מהז'אנר שהוא צלח במלואו. בוולווט גולדמיין הוא ניקר לפרקים וגם בהדוויג והשארית העצבנית. בבילי אליוט הוא נרדם אחרי הפתיחה והשיא היה בקברט - הוא לא הגיע אפילו לסוף השיר הראשון. אולי אני צריכה לפצות אותו עם איזה "סרט בנים" אמיתי.

(ואם כבר עסקינן בזה - אני חושבת להתחפש לסאלי בולס בפורים הבא. או להדוויג - בלי השארית. מעניין אם אזכור את זה בעוד שנה).

4 תגובות:

Michal (Skeletons Out of Closet) אמר/ה...

אני רוצה לציין לחיוב את החבר שלך שבכלל מסכים לשבת ולראות איתך כאלה סרטים. אני גרמתי לו לראות איתי את "וינסנט רוצה לים" והוא כמעטי הרג אותי אחר כך.

marjorie morningstar אמר/ה...

חבר שלי הוא באמת רחב אופקים. חוץ מזה, לגבי וולווט גולדמיין והדוויג הסברתי לו שמדובר באבי-אבות הגלאם, קברט שווק כקלאסיקה שחובה לראות (והוא באמת כזה!) ובילי אליוט נצפה תחת לחץ קבוצתי. מה שכן, בזכות חבר שלי ראיתי בפעם הראשונה את "שיער" - לא הסרט הכי גברי וקשוח שיש (והוא חושב שהוא מצוין). עכשיו אני צריכה למצוא פרטנרים כדי לראות שוב את "כל הג'אז הזה", כי ממש בא לי ואין סיכוי שאעמיד אותו שוב במבחן הזה.

Peacha אמר/ה...

תמיד משעשע אותי הסלידה של בנים סטרייטים מהסצנה ההומואית.
כנראה שצריך להיות גבר בכדי להבין זאת.
כמו שאני רואה את זה- חבר שלי פשוט היה הולך באמצע כל אחד מהסרטים הללו...
להזכיר לך שנה הבאה על התחפושת?

marjorie morningstar אמר/ה...

להזכיר, בטח ובטח.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...