חפש בבלוג זה

יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

breaking the girl

תמונות (משמאל למעלה בכיוון השעון):
 https://market.marmelada.co.il/products/251774
 http://www.zara.com/il/en/woman/dresses/basic-dress-c269185p3678615.html
https://market.marmelada.co.il/products/3853960920
ומעשה ידי מצלמתי
  • השמלה השחורה מזארה
  • שמלת חולצה שחורה של ראש אינדיאני
  • שמלה לבנה + קרדיגן לבן
  • ליוויס שחור
  • ליוויס כחול גבוה
  • סקיני שחור דהוי
  • סקיני שחור גבוה (יעל אדמוני)
  • חולצת ג'ינס מכופתרת
  • חולצה ירוקה של יעל אדמוני (כן, אני אוהבת את יעל אדמוני. היא גורמת לי להרגיש התל אביבית המתוחכמת שתמיד רציתי להיות)
  • חולצת תכלת משבצות מכופתרת
  • נייקי כחולות
  • טבע נאות
  • האש פאפיז
  • סבון פנים בבקבוק קטן
  • קרם הגנה של וישי
  • דוגמית קרם פנים - לקנות שם בגודל מלא
  • איפור מינימלי
  • קונדומים
  • אייפודים + פודקאסטים
  • ספרים

("מה לקחת לניו יורק", מ. מורנינגסטאר, under review)

לארוז זה בעצם לפרק את שגרת היומיום שלך לפרטי פרטים. לשבת מול דף ריק ולחשוב על כל המוצרים שעושים אותי אני. כמאמר הקאצ'פרייז הקריפי (רק לי המשפט הזה מזכיר את באפלו ביל, הרוצח הסדרתי משתיקת הכבשים?), let me put my face on. 

גיבוש רשמ"צ גורם לי לתהות מה היה קורה אם לא הייתי משתמשת באף אחד מהתכשירים והמכשירים האלו. איך הייתי נראית? עד כמה הייתי שונה מעצמי של היום?

אני יכולה ממש להבין למה יש אנשים ששונאים לארוז. הגדרה עצמית באמצעות 20 ק"ג לא כולל אוברווייט יכולה להיות די מאתגרת. אני גם יכולה לחלוטין להבין למה יש אנשים שמתים על אריזה - בדיוק בגלל שהיא מאפשרת להם להגדיר את עצמם. להתעסק בעצמם בצורה בלתי מתנצלת ולספר לעולם מי הם. או אפילו יותר טוב - להגדיר אלו מין אנשים הם מבקשים להיות. והרי מחוץ לטריטוריה המוכרת, בהינף חולצת ג'ינס מכופתרת ופלאטס שטוחות עם שפיץ, אני יכולה פתאום להפוך להיות בחורה ששומעת פודקאסטים ומתהדרת באיפור מינימלי. 

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

שמונה דברים יפים שמצאתי ברחוב

אני מנסה לאלף את עצמי לנתק את המבט מהטלפון עד כמה שאפשר. באוטובוס, ברחוב, ברכבת. בכל הדברים היפים האלו נתקלתי כשהייתי מנותקת מהטלפון (לכן אין להם תיעוד מצולם. זה היה מפספס את כל הנקודה). הפוסט הזה הוא בעצם חיזוק חיובי לעצמי, על כך שהתנהגתי יפה כל כך ולא קברתי את מבטי במסך.

1. זוג בשנות השבעים לחייו מתנשק במרץ ובלהט שלא היו מביישים תיכוניסטים. הם אפילו נשענו על עמוד (זה היה בכניסה לעיריית תל אביב), מה שרק העצים את האנרגיות הטינאייג'ריות של הסיטואציה. 

2. בחורה עם טופ שחור קצר עם שרוולים עד המרפקים וחצאית מידי מתנפנפת בצבע שמנת עם עיטורים עליה. מראה סתוי ובלרינאי. מתחשק לי גם לנסות. דוגמאות שמצאתי ברשת ולא מתקרבות למקור הקליל והמקסים:
מכאן



3. חניה.
להתלהב מחניה זו קלישאה תל אביבית שחוקה עוד מימי שירת הסירנה
4. אישה לבושה בוורוד מכף רגל ועד ראש. שמלה ורודה, שרשרת סטייטמנט ורודה, שפתון ורוד, נעליים ורודות. הכל בגוונים שונים. זה לא היה יפה במובן של "וואו בא לי לאמץ את הכל". למעשה לא בא לי לאמץ משם כלום (וזאת על אף הפשרת היחסים ביני לבין ורוד שנחשפה כאן לאחרונה). אבל זה היה מרשים. היא גם לא נראתה כמו קרייזי ליידי שכזאת, אלא כמו מישהי שקיבלה החלטה מושכלת ללבוש משהו יוצא דופן. כמו איזה מיצג אמנות מודרנית. 

5. בר מעפן וסחי, אבל עם גינה מעוטרת בגזיליון נורות צבעוניות. לגמרי stranger things inspired (אם כי נראה לי שהוא נראה ככה עוד לפני שיצאה הסדרה). 

6. סבתא מהממת ומתוקתקת שלבשה שמלת משבצות בגוונים ירקרקים ובגזרה מושלמת, עם קשירה במותן ומחשוף טרפזי.

7. מישהי עם סנדלי עקב מושלמים ומוגזמים, עם עקב בלוקי ופרווה צמרירית ברצועה הקדמית. סתם ככה באמצע דיזנגוף.

8. מישהי מאופרת בקפידה ובדרמטיות, עם כיסוי ראש בסגנון כרמן מירנדה, שמלה פרחונית עם כתף אחת ומחרוזת ענקית, יושבת ואוכלת חומוס. מה שהיה יפה במיוחד זה שהיא לא הייתה מבוגרת נורא ותמהונית וגם לא תיכוניסטית צעירה והיפסטרית. מישהי רגילה לחלוטין, בסיטואציה הכי רגילה שיש, במראה שובר לחלוטין. זה היה מחזה מפתיע ומקסים.

אגב ובלי קשר לכלום - עשיתי השבוע פדיקור שחור כמו של בעלות הרגליים בתמונה האחרונה. אני עפה עליו לחלוטין, הוא אפילו התעלה על ציפיותיי. נראה שיק במיוחד עם סנדלי עקב. 

יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

שוב הוא כאן

אחרי הפוסט מלא הניימדרופינג האחרון, אני מרגישה צורך להכות על חטא ולהביא אל הכתב את הדברים הגולמיים ביותר שמסתובבים לי בראש (אם כי יכול מאוד להיות שכל מה שמסתובב לי בראש הוא בעצם ניימדרופינג).
without further ado - קבלו את חלומות התקופה האחרונה (הם היו די צפופים באוגוסט, מקווה שלא אתיש את קוראיי הספורים), נו פילטר.

16.8.16:
חלמתי שאני ישנה ומתעוררת במפתיע, אחרי שנזכרתי שארגנתי לעצמי מסיבת פרידה באיזה בר ביפו לציון עזיבתי מקום שעבדתי בו השנה. אני מתעוררת מודאגת במיוחד, כי בכלל לא בא לי ללכת למסיבה הזאת (גם חורף וקר בחוץ), מה גם שבכלל לא ייחצנתי אותה ואני חושבת שאף אחד לא יבוא (חוץ מא' הג'ינג'י, שאני יודעת שיגיע). כשאני יוצאת מהמיטה, אני רואה שהבית שלנו נהרס לגמרי מסופה שהתחוללה. 

****************************************************
17.8.16:
חלום די משעמם מבית היוצר של ישראל כץ. חלמתי שכל קווי האוטובוס שמגיעים בדרך כלל מהאוניברסיטה לנמיר (171, 274 וכו) הגיעו במקום לאבן גבירול, כנראה בגלל שינויי הרכבת הקלה. הייתה בחלום תחושה נחמדה, כי אני אוהבת שכל הדרכים מתכנסות הביתה, אבל גם מבולגנת ועצבנית - בכל זאת שינויים בנתיבי תחבורצ.
****************************************************
18.8.16:
חלמתי שנכנסים כל מיני אנשים אלינו הביתה, דרך כל מיני דלתות, כשאני עירומה לגמרי. זה לא היה נעים בכלל ואפילו מפחיד. אבל אח"כ החלום עבר לפאזה נחמדה (ר' צחק עליי כשסיפרתי לו ושאל אם העברתי ערוץ, כי ממש אין קשר בין הסצנות) במסגרתה א' הבת ואני עשינו קניות בזארה. בדיוק כשמדדתי נעליים בצבע בורדו, השעון המעורר של ר' צלצל והעיר גם אותי.

החלום הזה היה מאוד מעוגן במציאות, כי באותו לילה ישנתי בעירום ובבוקר שאחרי הלכתי לזארה ונהניתי עד מאוד.
באמת יש העונה בזארה נעליים בצבע בורדו
****************************************************
19.8.16:
חלמתי ש-ר' ואני יוצאים לחופשה באיזה מלון, שקראתי עליו לפני באינטרנט ומצאתי ביקורות די מעורבות. ממש כשאנחנו נכנסים לחדר שלנו, אנחנו שומעים ויכוח מכוער ביותר בין אורחת לבין מישהו מטעם המלון, מה שרק מעצים את החששות שלי. אנחנו מגיעים לחדר ואני רוצה להוריד את כיסוי המיטה, כי קראתי בספר של שלי גרוס (כן כן) שלא מכבסים אותם אף פעם, אבל ר' לא מבין מה אני רוצה מחייו ומתעצבן עליי. הוא רוצה ללכת לישון. 

אח"כ אני רוצה ללכת להתרחץ ואני מלקטת קרמים וסבונים מכל מיני ארונות נסתרים בחדר שלנו (פתאום החדר מתברר כעצום. יותר כבית בין שתי קומות, בסגנון הבית שישנו בו פעם באיזה AIRBNB מוצלח במיוחד). אני נכנסת לחדר האמבטיה ואז אני קצת מבינה על מה התלונות. חדר האמבטיה לא מלוכלך או מוזנח, אבל הוא פשוט נראה כמו חדר בבית אחר. כל המלון נראה לבן, מצוחצח, "מלוני" וחסר אישיות, וחדר האמבטיה נראה פשוט כמו חדר אמבטיה בבית של מישהו. היה בו מקלחון גדול ממתכת חומה כהה, עם זכוכית משובצת כזאת (כמו בדלתות מטבח מהסבנטיז). אפילו האור בו שונה, אין אור מנורות צהבהב שאופייני כלכך לבתי מלון, אלא אור אפרפר מהחלון הגדול הפונה החוצה. בעיניי זה דווקא נורא מוצא חן.

זה לא בדיוק מה שהיה בחלום, אבל מעביר לא רע את התחושה
****************************************************
31.8.16:
חלמתי הלילה שאני עוזרת לשני ספיבק לשמור על איזה בית עצום של אנשים מאוד עשירים שנסעו לחו"ל. אני לא זוכרת אם אנחנו גם צריכות לנקות אותו. יש שם גם תינוקת שאנחנו צריכות לשמור עליה. הבית עצמו בנוי בצורה נורא מוזרה ואני לא מצליחה להתמצא בו. יש בו המון קומות. הוא שוכן באיזושהי עיר גדולה. אני חושבת שניו יורק, אבל יכול להיות שדווקא ברלין. בכל מקרה, מדובר בבית שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם להחזיק בו. הוא בנוי בצורה מאוד מודרנית, עם חדרים לא מרובעים וכל מיני זוויות חדות, אבל אני שמה לב שבקומה התחתונה יש חדר שהוא יחסית מוזנח. אני מסתכלת על הקירות ועל הריצוף שלו ופתאום מבינה שהחדר הזה היה הבית הישן המקורי, ועליו הוסיפו את כל המבנה החדש. 

עוד משהו משונה בבית: לחדר הילדים צריך להיכנס עם קוד, ואני לא יודעת אותו וחוששת מה יהיה, אבל אז מסתבר לי שהדלת בכלל לא נעולה. חוץ מזה, יש בבית המון קירות הזזה. לא ממש בסגנון יפני, אלו קירות לבנים פלסטיים שמתקפלים כמו מין אקורדיון שכזה. נראה לי שראיתי קירות-דלתות כאלו מתישהו במציאות.
****************************************************
ללא תאריך, מאותו שבוע של החלום הקודם:
חלום מוזר ביותר. אני זוכרת ממנו רק חלקים. נסעתי בעיר גדולה, שהייתה תל אביב אבל לא ממש נראתה כמותה, אלא הייתה מלאה כבישים מהירים, גשרים ומחלפים מבטון חשוף. בחלום נסעתי באזור הכניסה לעיר שסמוך למחלף השלום. אני לא זוכרת אם נסעתי באוטובוס, במונית או ברכב פרטי. נראה לי שלא נהגתי. 

נתקלתי שם בשתי בנות - אחת טרנסג'נדרית, אחת לא. הן היו אבודות אבל גם גסות רוח ובעלות סגנון בוטה כזה. הרגשתי שאני צריכה לעזור להן להתמצא אבל גם היה לי לא נעים בחברתן. לקחתי אותן טרמפ והסברתי להן על הכבישים, התחנות והמחלפים. אח"כ ירדתי איתן יחד במגרש עפר גדול, שהיה מסוף ארלוזורוב. הלכתי איתן לאיזה קראוון שניצב שם, שהייתה בו מכירת בגדים יד שניה. פגשתי שם גם את אחותי שמדדה כל מיני בגדים. היה המשך אבל אני לא ממש זוכרת אותו. באופן כללי זה חלום שהתאפיין בתחושה אבודה ולא חיובית.

זו תמונה מחורבנת, אבל היא ממחישה את אהבתי לגשרים. צילמתי אותה מזמן, באיזה לילה כשהלכתי הביתה על גשר מוזס
****************************************************
4.9.16:
הסעתי את ר' באוטו לאנשהו, בחלום היה לנו אוטו קטן ואדום, דומה לזה של אבא אבל מדגם קיה פיקנטו. נסענו בעיר שהייתה תל אביב אבל נראתה מאוד שונה ממנה. אחרי שהורדתי את ר' רציתי ללכת לסופר וחשבתי ללכת לסניף של שופרסל בבן יהודה, אולי כי זה הסניף הראשון אי פעם, אבל איכשהו פספסתי את הפניה מאלנבי לבן יהודה וגם חשבתי שעדיף לי בכלל לנסוע הביתה כדי למצוא חניה, וללכת לסופר של ארלוזורוב. 

נסעתי כביכול לכיוון הבית, בדרך שנראתה בכלל לא כמו תל אביב, אלא כמו כבישים בטרומסו. לקחתי פניה מסוימת שמאלה ואז ראיתי שכל המכוניות נוסעות לפתע בכיוון ההפוך. בהתחלה אני חושבת שפניתי לא נכון, ואז מבינה שנראה קרה משהו וכולם הסתובבו, כי אני רואה מכוניות נוסעות על שולי הכביש. אני יוצאת לרגע מהאוטו כדי להבין מה קרה ופתאום רואה את האוטו נוסע. אני חושבת בהתחלה שהוא הידרדר במורד, אבל אז מבינה שהוא לא נוסע ברוורס, אלא שהסתובב, ושגנבו לי את האוטו. וגם הטלפון שלי בפנים. אני מתחילה לרוץ בעקבותיו לעבר כביש ראשי יותר והוא נעלם לי. 

אני עוצרת אוטו שבו חבורת סטלנים שנראה שחזרו ממסיבה וגורמת להם לקחת אותי לתחנת המשטרה. גם יתר הכבישים והתחנה עצמה לא נראים בארץ, שמתי לב לזה אפילו בחלום. הם נראים ציוריים כאלו, כמו באיזו עיר אירופאית קטנה לחוף הים התיכון. כשאני בתחנת המשטרה אני קולטת שאין לי אפילו מספר רכב לתת, כי האוטו חדש ואני לא יודעת מה מספרו. אני מנסה להתקשר ל-ר' מהטלפון בתחנה ולא מצליחה לתפוס אותו. בשלב מסוים אני מתחילה לחשוד שכל ההתרחשות המוזרה של המכוניות שנסעו נגד הכיוון הייתה תחבולה שמטרתה לגרום לי לצאת מהאוטו כדי לגנוב אותו. כשאני יוצאת מהתחנה אני מופתעת לגלות שהסטלנים שהסיעו אותי חיכו לי. אני לא מופתעת לראות שאחד מהם מקיא באיזו ערוגה.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

pink washing

בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר אייטיז, בדגש על ניו ווייב. אין ספק שזה תחת השפעה חזקה של סטריינג'ר ת'ינגס (וגם של סינג סטריט האירי החמוד, שהוא כמו גרסת היי סקול מיוזיקל לקומיטמנטס), אבל לדעתי גם מתוך איזושהי בשלות. כלומר, אחרי שנים שבהם הרגשתי שרק ריפים מצ'ואיסטיים מהסבנטיז (או סוף הסיקסטיז) יכולים להניע את מיתרי לבי, אני מרגישה קצת מיצוי מהז'אנר ומוכנה לרוקסטארז שלא אוחזים בשיערותיך וגוררים אותך אל המערה שלהם. בקיצור, איאן קרטיס. 

אחרי חרישה מסיבית על ג'וי דיוויז'ן (ובאמת שאין הרבה על מה לחרוש) ועל הסמית'ס אהוביי הרחבתי את יריעת האייטיז שלי ועברתי לזוועות אמיתיות. דברים שבן הזוג שלי מתחלחל מהם כפי שאני מתחלחלת מיקירי הסטונר המשמימים שלו. למשל, הסייקדליק פארז, שהכרתי בעבר בשטחיות רבה רק באמצעות ההמלצות של ג'אנגו. 


ממש הופתעתי לגלות שהסרט נעשה בעקבות השיר ולא להיפך. פריטי אין פינק יצא באלבום של הסייקדליק פארז כבר ב-81'. הסרט יצא ב-86' וכולל גרסה מחודשת של השיר שהוקלטה בשבילו במיוחד. 

אגב ורוד, אני מרגישה שבתקופה האחרונה כל המסרים ששלי גרוס ונעה מכבי ניסו להעביר בנוגע ללגיטימיות של הצבע מתחילים לחלחל אליי. פתאום אני חושבת שוורוד זה מגניב. קיבלתי במתנה ליומולדת את העגילים האלו של פטיט דילייטס וכבר יצא לי לענוד אותם לצד עגיל ורוד נוסף (יש לי שלושה חורים באוזניים. זה הכי מורד שלי). אפילו העזתי וצירפתי אליהם צמיד רוזקוורץ שקיבלתי לפני כמה שנים ולא הצלחתי לענוד בעבר מבלי להרגיש כבודה ומבוגרת מדי. זה היה הומאז' משלי למראה הקרייזי ליידי שלובשת רק צבע אחד. 



כשאחותי ראתה אותי ככה, היא אמרה לי שרוזקוורץ זו אבן ממש טובה כי היא קשורה לאהבה עצמית. אני יודעת יותר מדי טוב שזה אחד התחומים הכי חלשים אצלי, אז אולי החסך שלי מאותת לעצמו. כמו ילדים קטנים שחסר להם סידן והם מלקקים קירות, כך אני מתעטפת בוורוד כדי לאהוב את עצמי יותר. 

עוד התחדשות ורודה בגזרתי, שהיא באמת בגדר חדשות מרעישות, היא שקניתי לק ורוד(!) בהיר(!!). במשך שנים סלדתי מלקים בצבעים קלאסיים בעקבות טראומת ילדות: בסופר פארם שבו נהגתי לשרוץ עם חברותיי כשהיינו בחטיבה היו רק לקים בצבעים כאלו. אדום, בורדו, ורוד בהיר, פנינה (שזה הצבע המחריד ביותר בעיניי עד עצם היום הזה). בכל פעם הייתי סורקת את מדפי הלקים בחיפוש אחרי שחור-אביב-גפן (היינו ממש לא מעודכנים. לשאוף ללוק של אביב גפן בעשור הראשון של שנות האלפיים זה אנכרוניסטי ביותר), מתאכזבת וקונה לק סגול כהה בתקווה שייראה דומה. כמובן שתמיד היה לו גימור פנינתי והתוצר הסופי נראה יותר כמו הציפורניים של סבתא של אביב גפן. אבל לענייננו, קניתי לק ורוד בהיר והוא על הציפורניים שלי כבר ארבעה ימים תמימים.

הדבר הורוד האחרון, שכמעט קרה ובסוף לא, הוא זה:


הן לא נרכשו משיקולים טכניים (וגם כי אני חושבת שאני לא באמת מוכנה לכך נפשית). אולי זה קצת חבל, נראה לי שהן היו יכולות להיות כוכבות אינסטגרם.
אגב, שמתי לב ששלושת הפוסטים האחרונים שלי היו בסימן צבעים. כחול, סגול, ורוד. אני ממש קישלובסקי. 

יום שני, 5 בספטמבר 2016

the girl with the power suit

אמא שלי סיפרה לי מזמן שהפעם הראשונה שבה נתקלה באישה לבושה במכנסיים באירוע חגיגי הייתה בחתונה שהלכה אליה בתור ילדה קטנה. אם אני זוכרת נכון את הסיפור זו הייתה חליפת מכנסיים סגולה, מה שמתאים מאוד לרוח התקופה (סוף סיקסטיז). תכלס זה גם מתאים לרוח התקופה הנוכחית, כי בגלריה טוענים שסגול הולך להיות הצבע של סתיו 2016 (מצד שני בגלריה טענו שהקטיפה חוזרת. הם לא מתביישים? לכתוב לקראת הסתיו על הקאמבק של הקטיפה? ביום שבו אתמנה לעורכת מגזין אתיז את ראשו של כל מי שיציע לי אייטים עפשים שכאלו. מי שיכלול בכתבה את הצירוף "מחתרת הקטיפה" ייתלה בקמפו די פיורי). 

קנזו, מתוך האתר של ווג. מעניין אם זה היה סגול כזה
זה באמת יפה, למעט תסרוקת הוויטני יוסטון.
כמעט קניתי תיק בצבע כזה לפני שבועיים, אבל הוא היה מ-PVC ואחותי הטבעונית אמרה לי שזה גרוע סביבתית לא פחות מעור
בקיצור, מכנסיים לחתונות. במשך שנים לא הבנתי מה מצאה אמא שלי באישה בסגול וחשבתי לעצמי שחליפות מכנסיים (שלא לומר ג'אמפסוטס, שהם הבני הדודים הפרחיים שלהן) הן ייהרג ובל יעבור מבחינתי. רצה הגורל ולפני כמה שבועות קניתי ג'אמפסוט מלכותי. אני מתעתדת ללבוש אותו לאחת מהחתונות המתקרבות אליי ולהראות כמו פרחה מהממת. חסרות לי רק נעליים מתאימות. נראה לי שאני זקוקה לסנדלים עם רצועות דקות, אין ברירה. אני גם תוהה איזו תסרוקת לעשות. בא לי משהו אסוף שייתן את הכבוד לגב הפתוח. 

פדיקור שחור זה מה זה משהו שהולך לקרות מבחינתי
אגב, החתונה עם ההופעה הבלתי נשכחת של האישה בסגול הייתה החתונה של דוד של אמא שלי, אח של סבא. איש מאוד נחמד שנשוי (כבר הרבה שנים) לאישה מאוד נחמדה. אני לא כל כך בקשר איתם, אבל סבא שלי הפציר בי שאבקר אותם. כשהצעתי לסבתא שלי שנבקר אותם יחד (בכל זאת מישהו צריך לשבור את הקרח. וסבתא שלי טובה בזה כשהיא רוצה), היא ענתה לי במפתיע שהיא לא מדברת איתם ושהיא תסביר לי מדוע "כשתנוח עליה הרוח". זה ביאס אותי בצורה לא סבירה. אני לא יודעת ממש למה, אבל נורא קשה לי להתבגר ולהיחשף לתככים משפחתיים. מבחינתי כולנו צריכים להישאר לנצח חמודים, מאושרים ודביקים מפאי תותי יער כמו המשפחות בכפר המהומה של אסטריד לינדגרן. 
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...