חפש בבלוג זה

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

אני במין בלוז לא מוסבר ולכן נזכרת בעצמי של פעם

היה פעם קטע כזה של ביקורות בתי קפה. לא דיווחים ענייניים על מקומות חדשים שנפתחו, אלא ביקורות ארוכות שנכתבו בטון אישי, שלא לומר ניו ג'ורנליסטי. אולי זה משהו שעוד קיים ופשוט מתרחש באפיקים מקבילים אליי. אני כבר לא נתקלת בזה. אני לא זוכרת איך הגעתי למדורים האלו לראשונה, מתישהו בעשור הקודם, אבל התחלתי לקרוא אותם באינטנסיביות בתקופה שבה עברתי לתל אביב. המעבר כלל תקופה של חוסר יכולת לתחזק משק בית של אישה אחת, מה שהוביל לאכילה תכופה בבתי קפה. במשך כמה חודשים, אולי אפילו שנים, זה הלהיב אותי מאוד. הייתה לי ממש תשוקה לבתי קפה. כיום אני קצת לא יכולה להבין את זה, אני משתדלת לאכול בחוץ רק דברים שאני לא יכולה להכין בבית. אם אני כבר יושבת בבית קפה זה בפגישה עם חברה וההיילייט הוא אף פעם לא האוכל. אבל אז כל מה שהשתוקקתי אליו היה לשקוע בקערת ענק של סלט שהכין לי מישהו אחר (ולצדה תוספת לחם, שתמיד קיוויתי שאצליח לא לאכול ותמיד אכלתי עד הסוף).

אני זוכרת את עצמי אוכלת סלט עם גבינה צפתית ורוטב טחינה-יוגורט בלנדוור ומרגישה שקיבלתי את העולם על צלחת. טורפת בייגל סלמון בבית קפה זערורי בבזל ומרגישה התעלות נפש. הולכת לשירותים בקפה מיכל ז"ל (כל כך רציתי פעם שתהיה לי את היכולת לכתוב ז"ל על מקום כלשהו בתל אביב. להכיר אותו במשך יותר מגלגול אחד. ההון החברתי האולטימטיבי) וחושבת לעצמי שאני מוכנה לעבור לגור שם.

מדורי הביקורת על בתי קפה עוררו אצלי את התחושה שכולם נמצאים ממש באותו הלך רוח שלי. כולם עברו הרגע לתל אביב ורוצים שמישהו יאכיל אותם, חווים כמיהה לסנדביץ' רוסטביף תוצרת מטבח שאינו שלהם ושטופים במוטיבציית-שיא לדרג את סלטי הטונה הטובים בעיר. היו אז כמה מדורים, אבל הכי זכורים לי אלו של תיגל נשיא ב"עכבר העיר". בתוך הטורים היא הכניסה עדכונים על חייה האישיים, עם אינספור רמיזות וכינויים. הרגשתי שהיא רעבה תמידית, כמוני. בדיעבד, אולי זה היה לא יותר מאפקט באדר-מיינהוף - עברתי לעיר הגדולה, נחשפתי לכל המזון המוכן שיש לה להציע ונדמה היה לי שכל העולם מסתחרר מהשפע הזה ביחד איתי. 


עשיתי קצת עבודת-גוגל תוך כדי כתיבת הפוסט ונתקלתי בדיונים לוהטים ונרגשים על בתי קפה מסוף העשור שעבר (1, 2, 3, 4). ויכוחים על מהו קפה תל אביבי אמיתי וחשש נורא מפני השתלטות תאגידית. הדיונים האלו גורמים לי לחשוב שלא רק אני הייתי אז מאוד עסוקה באכילה בחוץ. ניסיתי לחשוב מה פשר העניין, הפרשנות האישית שלי היא שהעיסוק האינטנסיבי בבתי קפה מסמן תקופה מעברית בחייה של תל אביב (ולא רק בחיי שלי עצמי). אולי לפני עשר שנים, בלב התקופה החולדאית ובתחילת מהפך המגדלים, העיר הרגישה שהיא משנה צורה וניסתה להיאחז בתרבות בתי הקפה שלה כדי להגדיר את מי שהיא רוצה להיות. אני חושבת שתחזית האימה של רוב המספידים הייתה השתלטותן של הרשתות ומותם של בתי הקפה הקטנים, איום שלא ממש התממש. תל אביב לא עברה מטאמורפוזה פרברית-רשתית. במקום, היא עברה ג'נטריפיקציה על גבי ג'נטריפיקציה. הכל הפך לפיין, מתוקתק ובוטיקי. כלומר, אני חושבת שמה שקרה, הוא שבתל אביב של היום אין מקום לבתי קפה שהם סתם. וסתם יכול להיות לפעמים דווקא משהו טוב. אולי על זה אפשר להתאבל. 

שיר שהשמיעו באלף בתי קפה שישבתי בהם פעם (למרות שהוא בכלל יצא עשר שנים לפני כן). קיטש צפוי אך מנחם ברמות של סנדביץ' ירקות קלויים.


יום חמישי, 11 באוקטובר 2018

נערת גיבסון

כבר כמה חודשים שאני מנסה לקרוא איזה ספר רציני על טיפול נפשי ובודהיזם. בינתיים קראתי בזמן הזה את בלונדיניות ברגדורף (בפעם ה-20), קטעים נבחרים מסולאריס (זו בטח תהיה הפעם ה-5) ואת האוטוביוגרפיה של לינה דנהאם (במשך זמן רב תהיתי אם נכון לכתוב את שמה "לנה" או "לינה". נטיתי ל"לנה", כי "לינה" הרגיש לי כמו ניסיון מאומץ יתר על המידה לדבר באמריקאית. כמו להגיד "עושה שכל", או לכתוב מיילים של העבודה באנגלית. בסוף נתתי לספר להכריע. על כריכתו כתוב בלי י', בתוכו כתוב עם י'. בחרתי בגרסת גוף הספר במחשבה שהיא יותר מייצגת את עולמה הפנימי של הכותבת. סוף הסיפור: לינה).

קניתי את לינה ממש בימים האחרונים, שזה די הרבה זמן אחרי שהיא יצאה לאור. כשהספר רק יצא שקלתי לקנות אותו כי הוא היה כל כך מדובר ובעיקר כי הכתיבה שלה נראתה לי כמו משהו בעל פוטנציאל צ'יק ליט* מצוין. צ'יק ליט אוטוביוגרפי, אם יש בכלל ז'אנר כזה (מחשבה שעלתה לי תוך כדי כתיבה: נראה לי שאני מהז'אנר הזה). למרות זאת, לא קניתי. התפדחתי מהחיבה שלי לצ'יק ליטס, גם קצת חששתי שאולי בכלל לא מדובר בצ'יק ליט ואז ארכוש אותו ואגלה שאני סתם זקנה ושמרנית שלא מבינה כלום. חוץ מזה, האובר-חשיפה של לינה דנהאם באותה תקופה הרתיעה אותי. הספר היה כל כך מדובר, שרכישתו נראתה לי כמו קניית בגד סופר טרנדי כשערך המניה שלו נמצא בשיא. התנהגות אימפולסיבית שתגרום למוכרת (או גרוע מכך - לבן הזוג שלי) לעקם עליי את האף ולחשוב שאני אחת מאלף. מעבר לכל זה, הסיבה העיקרית לחוסר הרכישה הייתה האישיוז שהיו לי אז עם "גירלז". ניסיתי כמה פרקים ולא הצלחתי להתחבר. זה אפילו דיכא אותי. הרגשתי שזו סדרה של בחורות מגניבות ממני, שאקט רכישת הספר יאשש את היותי בחורה מושפעת שרוצה לדבר בשפה של המגניבות.

הרכישה הנוכחית הייתה כל כך חפוזה עד שלא הספקתי להפעיל את ארסנל השיפוטיות הרעיל הזה. הגעתי בכלל לקנות ספר אחר והייתי מאוד לחוצה בזמן. המוכרת הפצירה בי לקחת עוד אחד, כדי שאהנה ממבצע 2 ב-100. הסתכלתי על מדף הספרים שבמבצע והיה לי חושך בעיניים. שום דבר שם לא עשה לי חשק וכעסתי על המוכרת שמכריחה אותי להנות. לקחתי איזה ספר של דון דלילו, רק כי קראתי פעם שג'ונתן פרנזן אמר שהוא אביו הרוחני או משהו (מה שיכול להיות דבר טוב מאוד או רע מאוד), אבל הרגשתי בגוף תחושה מבשרת רעות. דפדוף קצר אישר את זה - זה לא היה יום לדון דלילו. ואז שמתי לב שמדף המבצע הוא ארון בעל 4 פאות. בפאה הבאה מצאתי את לינה דנהאם. עצמי שאינה ממהרת הייתה כמובן שופטת את עצמה, מחזירה את הספר למדף וממשיכה לחפש אחר יצירות כבדות ראש שהולמות יותר את המילים הקשות שהיא אומרת לעצמה, אבל עצמי הממהרת נאלצה להיכנע לפרגון עצמי. לקחתי את לינה ואת הספר הנוסף והמשכתי לדרכי. התחלתי לקרוא את לינה בתחנת האוטובוס ולדעתי עד הערב כבר הגעתי למחצית. אחרי יומיים וחצי כמעט וסיימתי לגמרי.

באורח פלא, שלא לומר צדק קוסמי, הספר של לינה נפתח בסיטואציה מעברה שבה היא נתקלה בצ'יק ליט שלא תאם את האימג' שהרגישה בנוח להציג בפני העולם. כמובן שהיא רכשה אותו כגילטי פלז'ר וגם הפיקה ממנו תובנות שאין בהן שמץ של גילט.

*אני משתמשת פה במונח צ'יק ליט שוב ושוב אף שהוא גורם לי לנוע באי נוחות בכסא. גם ככה הפוסט הזה גדוש ואין לי ראש לניסוחים (אני קצת לא מכירה את עצמי ככזאת. אני חווה ממש תחושת חוסר שליטה במילים בעת כתיבת הפוסט הזה, וזו חוויה שאני לא רגילה אליה), אבל העניין עם צ'יק ליט הוא משהו אחר. אני יודעת שבעצם השימוש בהגדרה הזאת, אני מנכסת מינוחים שאני לא אוהבת, כאלו שאולי אני לא רוצה לראות יותר בעולם. יש פה משהו חמקמק שאני לא מצליחה להגדיר בצורה טובה. גם צ'יק ליט זו לא ההגדרה הנכונה, אבל עוד לא מצאתי אחרת.

משהו אחר מתוך הספר שמאוד נשאר איתי: לינה מתארת את אחת הדמויות שעברו בחייה במילים הבאות: "היא הייתה יפהפיה כמו נערת גיבסון, פנים עגולות וחיוורות, עפעפיים כבדים ושפתיים אדומות". בשוליים הוסיפה המתרגמת שנערת גיבסון הייתה מודל יופי נשי שנטבע בסוף המאה ה-19 ע"י המאייר צ'ארלס גיבסון. הסתקרנתי, גיגלתי ומצאתי ערך ויקיפדיה די שופע, ועוד בעברית. אני מרשה לעצמי להתעלם לרגע מהמשמעויות החברתיות, הפוליטיות והפמיניסטיות שבהכרח נגזרות מההגדרה המצמצמת של מודל יופי. בא לי להיות נערת גיבסון. אני מרגישה שאני כבר בחצי הדרך לשם. יש לי פנים חיוורות, עפעפיים כבדים ותסרוקת מנופחת עד מאוד, עד כה לא נתקלתי בשום מודל יופי שמהלל אותם.


עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...