קו 55. רעש רעש רעש רעש. גוזמים, חופרים את הרכבת הקלה, המנוע מטרטר, אנשים משגרים ומקבלים הודעות קוליות. היפרוונטילציה מרוב רעש. לחץ ברום הבטן.
עוצרים ליד סבידור מרכז. אנשים יורדים ועולים. הדלת נסגרת ברעש אימים ונפתחת בחבטה מחרישת אזניים. ושוב נסגרת. ושוב נפתחת. ושוב. ושוב. ונחבטת, ונחבטת. נראה שהיא רוצה לאבד את נפשה לדעת, נשמע שהיא מבקשת להיתלש מהאוטובוס.
כולם מתעלמים בחסות המסכים האישים. הנהג מסתכל על הדלת ולא עושה דבר. מבטו נרגן ומיואש. היא כמו בת משפחה מעורערת בעיצומו של התקף חרדה. מסתחררת עוד ועוד בתוך הסרט הפרטי שלה. הוא מכיר אותה, מקווה שהיא תצא מזה בכוחות עצמה. מעדיף לא להתערב אם אפשר. אבל היא מרעישה יותר ויותר וכבר לא נעים מהסובבים (אם כי הם כל כך אדישים. התקף החרדה הזה לא קיים ביחס לדרמה הפנימית שלהם).
אחרי דקות ארוכות הנהג קם בארשת מיאוס, פונה אל הדלת ונוגע באיזו נקודה נסתרת. נראה שההתקף נרגע. אני מתרשמת מההבנה הדקה, איך ידע בדיוק איפה ללחוץ. יודע נהג נפש דלתו. הוא פונה לחזור למושב אבל לפני כן, כמו טיפול בהיסטריה בסגנון המאה שעברה, נותן לה סטירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה