חפש בבלוג זה

יום שני, 1 בינואר 2018

ערב השנה החדשה הטוב בחיי

אני לא יודעת מה היה ערב השנה החדשה (או הכריסמס) הטוב בחיי. לרוב סוף דצמבר זו לא תקופה מפעימה עבורי, אלא השלב בשנה שבו קר לי כל כך שאני מפסיקה להתאמץ עם בגדים ומתחילה ללבוש סוודרים של בן הזוג שלי. ראש השנה היהודי מרגש אותי הרבה יותר. לא מסיבות של סנטימנט יהודי (סליחה סבתא), אלא כי חילופי העונות מרטיטים את מיתרי ליבי (באמת באמת) כאילו ניגנו עליו את מחול החרבות של חצ'טוריאן.

אבל אני גולשת. רציתי בכל זאת לדבר על חילופי השנה האזרחית. לא כפי שאני חוויתי אותם, אלא כפי שקראתי עליהם. יש תיאורים ספרותיים של חג המולד ושל ערב השנה החדשה שכבשו אותי עוד כשהייתי קטנה מאוד ומעולם לא יצאו לי מהלב. נשארו אצלי כמו אובייקטים מופנמים ומנצנצים.

הטוב מכולם הוא מתוך סדרת ספרי "כפר המהומה" של אסטריד לינדגרן. למרות מה שעלול להשתמע משמה, הסדרה לא מתארת שגרת יומיום באיו"ש אלא את חייהם של קבוצת ילדים בכפר שבדי פצפון ונידח. אני לא זוכרת כמעט כלום מעלילותיהם (וחבל), אבל זכור לי שאחד הסיפורים עסק בהכנות לקראת חג המולד וערב השנה החדשה. זה היה מקסים. הם אפו עוגיות עד בלי די, טיילו בין קישוטי החג והכינו פנסי שלג. הכל נשמע כל כך מואר ויפהפה בכפר הזה. היום היו קוראים לזה hygge. 

נזכרתי בסיפור בשבועות האחרונים וניסיתי לאתר אותו ברשת. לפי מה שהצלחתי להבין (ולשחזר מהזיכרון), הגרסה שתורגמה לעברית נכללה בתוך ספר גדול יותר, עם המון סיפורים מכפר המהומה. אולי מתרגמי "מרגנית" (סדרת הספרים הטובה ביותר שיצאה בעברית לספרות ילדים ונוער) סברו שלא ראוי להקדיש ספר עברי שלם לחגים גויים שכאלו. בגרסאות שתורגמו לאנגלית, לעומת זאת, סיפור חג המולד זכה לספר משלו. הצלחתי אפילו למצוא כמה תמונות מתוכו.

נוסעים לכנסיה בשלג


אין כיתוב אבל תצטרכו להאמין לי שהם אופים עוגיות ג'ינג'ר

הכל כל כך יפה בכריסמס שזה עושה לאנה כאב בטן (אפשר להגדיל את התמונה ולקרוא מה היא אומרת).
אני חושבת שאני במקומה פשוט הייתי בוכה מרוב יופי

אני חושבת שאחת הסיבות בגללן החלטתי לנסוע לסקנדינביה לפני כמה שנים, הייתה הזיכרון הערטילאי והמתוק שנותר אצלי מהספרים האלו. לפני כמה שבועות שוטטתי באינסטגרם ונתקלתי בתמונה שהעלתה בחורה (נורבגית דווקא) שעשיתי אצלה קאוצ'סרפינג במהלך אותו טיול בסקנדינביה. התמונה הציגה את קישוטי הכריסמס במרכז העיירה שבה היא מתגוררת. לרגע הרגשתי שאני נזרקת אחורה בזמן והופכת שוב לילדה שנמסה מרוב יופי ואושר אל מול ההכנות לחג המולד בכפר המהומה. לא הצלחתי למצוא את אותה תמונה, אבל אני חושבת שזה אותו הרחוב וזו לגמרי אותה התחושה. 


2 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

איזה כיף שאת כותבת שוב..
אני נכנסת באדיקות כל כמה ימים לראות אם משהו אצלך מתחדש..
מזדהה ואוהבת כל מילה שכתבת, אהבתי כל כך את ילדי כפר המהומה!
ההרגשה הזו של מעין ילדות שורשית ונאיבית בטבע היתה (עבורי)גם בסדרת בית קטן (בערבה, על גדות נחל השזיף וכו')
אם את מתגעגעת לזה ומחפשת ספר של "גדולים" אני מאוד אהבתי את "אנשים בליל קיץ" של פראנס אמיל סילאנפה. הוצאה ישנה נורא של עם עובד. כל כמה זמן אני רואה את הספר הזה זרוק בין ספרים ברחוב כשמישהו מפנה דירה
עוד ספר (מרגש) הוא "ספר הקיץ" של טובה ינסון

אני אוהבת לקרוא אותך כי את נוגעת בנקודות, או מעלה נקודת מבט, שאני מזדהה איתן, למרות פער הגילאים בינינו (אני מבוגרת יותר) ולמרות העובדה שלי יש שיער חלק מקלות.. ;))

marjorie morningstar אמר/ה...

תודה לך על התגובה, התרגשתי מאוד לקרוא אותה. סדרת בית קטן בערבה באמת נתנה תחושה דומה. אני חושבת שהכי אהבתי את "בית קטן ביער הגדול", כשבמיוחד זכורים לי לטובה התיאורים על הפקת המייפל. הקסם הייחודי של לינדגרן, לדעתי, נובע מהיכולת לתאר התמזגות ילדית ופיוטית עם הטבע אבל גם לא לקחת את עצמה ברצינות. משהו בסגנון "הרוח בערבי הנחל", רק עם הומור שבדי ולא אנגלי :) (אגב, גם ברוח בערבי הנחל יש קטע מקסים על חג המולד. התלבטתי אם לכלול אותו גם בפוסט, אבל החלטתי שכפר המהומה ראוי לפוסט משלו).
לא הכרתי את "אנשים בליל קיץ", גיגלתי אותו עכשיו והוא נראה מקסים. אני חושבת שאזמין אותו, ראיתי שיש אותו ב"סיפור חוזר".

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...