יום רביעי, 11 באפריל 2012

על הכתיבה

שלשום כתבתי משהו בשביל העבודה - שני קטעים פסאודו משעשעים, שייכללו באיזה פרויקט חג קליל. כשאני אומרת "בשביל העבודה" נראה לי ראוי להדגיש שזה נעשה בתוספת לעבודתי הרגילה וכמובן שנושא התשלום כלל לא עלה על הפרק. נהניתי לכתוב אותם, זה לקח לי בטוטאל אולי שעתיים והפציעה במוחי המחשבה שהם עשויים להעשיר את תיק העבודות המתפתח שלי.

כבר שנים מקננת בי המחשבה הנאיבית שיום יבוא ו"יגלו אותי" - והדרך לכתיבת טור יומי\שבועי שנון וחריף, שיגולל את הגיגי והרפתקאותיי תיסלל בפניי. מאז גיל 12, כשהתחלתי לקרוא בשקיקה את "תרבות מעריב" (אחח.. זה היה מוסף מעולה. גם היו להם כיתובי תמונה שופעים בדיחות פנימיות, שבעיניי בנות המצווה נראו כהתגלמות הקולנס) מדי סופ"ש, הערצתי, קינאתי ושאפתי להידמות לכל הכותבים המתוחכמים והמגניבים שהעשירו את עולמי התרבותי. אני אומרת את זה בחצי-ציניות, אבל באמת שהקריאה שם הייתה נדבך חשוב עבורי. אמנם בבית נחשפתי להמון מוזיקה (אבא) וספרות (אמא), אבל ליסה פרץ, שמעון אדף, שי להב ואפילו גל אוחובסקי פתחו בפניי פתח נוסף. קצת יותר מעשר שנים אחרי זה נשמע מגוחך, אבל בהיעדר אינטרנט ענף ומפותח, לעיתונים ומוספים באמת הייתה משמעות.

אפילו לפני חצי שנה, כשהתחלתי את הג'וב הנוכחי שלי מפוכחת ומעט מרירה, שכנה בי התקווה שאתגלה ואככב. (לא שאני עושה יותר מדי בשביל זה).

תוך כדי הכתיבה שלשום הבשילה בי פתאום המחשבה שגם אם אכן ידרוך כוכבי ואקבל את משאת נפשי, לא יהיה לי מושג מה לעשות בה. לכתוב מדי שבוע על עצמך? זה כל כך קשה, לתת דרור לנימי נפשך בעודך נתון במגבלות של עורך, דד-ליין והיקף מילים. נראה לי שיש בזה משהו מסרס (אפילו דנה ספקטור החלידה).

בצירוף מקרים מופלא, נתקלתי אתמול בפוסט הזה של אליזרין וייסברג. היא בלוגרית מאוד-מאוד וותיקה (גם אותה קראתי כבר מגיל 12! קטעים), אני פחות אוהבת אותה עכשיו בהשוואה לפאזה המחתרתית והטינאייג'רית שלה, אבל היא באמת מוצלחת. למי שאין כוח להיכנס ללינק, היא כותבת שם "על הכתיבה" ועל ההחלטה לשמור אותה כתחביב, ותו לא, כי כתיבה בפורמט מסחרי בהכרח תתקלקל. יש בזה משהו נכון, אבל גם טראגי קצת, בהתחשב בזה שהבחורה הזאת נראית לי כמו מילים, מילים ועוד מילים. איך אפשר לוותר על משהו שהוא התשוקה הגדולה ביותר שלך?

אגב, אני בכלל לא יודעת אם אני ראויה לייחס לעצמי את ההגיגים הספרותיים האלה. לפעמים אני חושבת שאין בי תשוקה אמיתית לכתיבה, אלא פשוט להכרה. כמו כל ילד מחונן ששואף להשביע רצון ולשאת חן.

-----------------------

זוכרים את היוז'ואלס החדשים שלי? גיליתי מה הנוסעת הנצחית עושה. היא דוורית. מעניין אם היא צריכה לנסוע מוקדם כלכך בכל בוקר כדי להגיע לסניף.


4 תגובות:

Helen אמר/ה...

מההתבוננות האישית שלי, האנשים המוכשרים ביותר בכל סוג של אומנות - בין אם זה כתיבה,רישום או צילום הם אילו שהכי סולדים מפרי עבודתם.

השאיפה להכרה, זה משהו שיש בכל אחד מאיתנו, אולי הדבר הנכון לעשות איתה הוא לקחת זאת כיתרון ולהמשיך במה שאת עושה.

הוויתור כניראה נעשה בד"כ משיקולים כלכליים, עם כל הכבוד לתשוקה ותחביב, צריך להיתפרנס ממשהו, כבר יצא לי לראות בחור שוויתר על כדורגל- למען עבודה במוקד טלפוני פשוט בשביל שיוכל להיתפרנס. זה עצוב אבל זה המצב שבו כולנו חיים

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

האמת שלא התחלתי אפילו לחשוב על שיקולי פרנסה. כלומר, זה נושא שמעסיק אותי באופן טבעי, אבל עיקר העניין פה היה על התשוקה לכתוב ועל איזה מקום נכון להקצות לה.

Michal מיכל אמר/ה...

מהעולם הפנימי שלי אני יכולה לספר שאני יודעת שאף אחד לא מגיע לאן שהוא מגיע בלי לדחוף את עצמו בפרצוף של אנשים. מכירה מישהי שהפכה ל"כתבת" ואף אחד לא גילה אותה. היא פשוט לא הפסיקה לנסות, לא הפסיקה לדחוף את עצמה, כתבה המון בחינם.
אם את מדברת על לכתוב טור, אני באמת לא יודעת איזה כוחות נפשיים צריך לאגור בשביל להתרכז בעצמך 24\7. ההרגשה שלי היא שהכותבים האלה לא כותבים על עצמם אלא עם מצבים שהם נתקלו בהם ומשליכים על עצמם.
אני לא הייתי מסיקה שהתשוקה הגדולה של אליזרין בחיים היא כתיבה כי זה לא מה שהיא עושה בשנים האחרונות...

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

"כתבת" as in reporter לא מעניין אותי כהוא זה. מן הסתם, אי אפשר לכתוב על עצמך בלי לכתוב על מה שסובב אותך. ולגבי אליזרין - יותר אהבתי אותה שהיא כתבה וזהו. אני כן חושבת שזה משהו שמאוד מניע אותה, אבל כמו שהיא מספרת בפוסט - היא בחרה במודע להניח קצת מאחור. עכשיו היא מין מולטי-טאלנט חצי אלטרנטיבי ולכן פחות נוגעת בנימי נפשי :)

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...