טאלק וסוכר

יצא לי לקרוא בעבר המון ראיונות עם מובילות דעת קהל וקובעות טעם בתחום האופנה, שהתוודו על חיבתן לנעליים שטוחות ולבשמים גבריים. הצהרה שכיחה כל כך עד שניתן לראות אותה כמקבילה הבוגרת של וידוי הדוגמניות השחוק "הייתי טומבוי". כמובן שכאשר קראתי וידויים כאלו הם היוו עבורי כר פורה לשיפוטיות עצמית - איך אף פעם לא הייתי טומבוי? (למעט אולי השנה וחצי הראשונות לחיי, אז אמא שלי הקפידה להלביש אותי בבגדים נייטרליים מגדרית, מה גם שהייתי גבוהה יחסית ואלימה באופן בלתי יחסי, כך שהטלתי אימה על פעוטות אחרים בגינה הציבורית). וכנגזרת של זה, איך אף פעם לא מצאתי את עצמי מתחברת לנעליים שטוחות או לבשמים גבריים? האם זה אומר שאין בי שמץ של זוהר דוגמני, שום פוטנציאל אופנתי?

מאז ומעולם שאפתי לעקבים הכי גבוהים שאני מסוגלת לצעוד עליהם וכיליתי את שעות הפארם שלי בחיפוש אחר הבושם הנשי-פודרתי-מאסקי המושלם. בכל ההתנסויות שלי עם נעליים שטוחות ובשמים גבריים, הרגשתי גוצה וחמצמצה (בהתאמה). כנראה אני כל מה שקובעות הטעם ומובילות הדעת בזות לו.

לאחרונה חלו מספר שינויים בגזרה הזאת אצלי. יכול להיות שמדובר בהתנסות שלא תאריך ימים ותגרום לי בסופו של דבר לתחושה הגוצה והחמצמצה המוכרת, אבל בינתיים אני נותנת לזה צ'אנס. זה התחיל עם מוקסינים שטוחים שאיתרתי באיזושהי מכירה ומאז אני sporting them, כמו שאומרות ב-man repeller. זה המשיך עם זה שמצאתי את הבושם הגברי המושלם. Prada Amber Pour Homme כאילו נוצר בשבילי. אפשר לומר שהוא בושם נשי במסווה. יש לו בקבוק אנדרוגני ושם מסקוליני, אבל בפנים מסתתר ניחוח איריסי-פודרתי מאובק, גרסה מעט יותר עוצמתית של ה-infusion d'iris האהוב עליי.

מחשבה מעכשיו: האם הרתיעה הפאשניסטית מבשמים נשיים היא בעצם מיזוגניה במסווה? למה זה נעלה כל כך להריח כמו גבר, שלא לומר - למה זה כל כך לא מתוחכם אופנתית, לשאוף להריח כמו טאלק וסוכר?