אני חושבת ש"שירת הסירנה" בשבילי הוא מה ש"נשקיני קייט" עבור טלילה כץ. בסוף אני תמיד חוזרת אליו. איזה כיף שיש קטעים ביוטיוב מתוכו! עד לפני שנה-ככה לא היו בכלל.
שני דברים שלמדתי להעריך בזכות טלילה כץ: שירים של החלונות הגבוהים (טוב, בעיקר מהסרט) ואת צפון-דיזנגוף.
שני דברים שלמדתי להעריך בזכות טלילה כץ: שירים של החלונות הגבוהים (טוב, בעיקר מהסרט) ואת צפון-דיזנגוף.
4 תגובות:
מאז שעירית לינור תרגמה תרגום מופת לספר האהוב עלי ביותר בעולם (בלי הגזמה בכלל) גאווה ודעה קדומה - אני אוהבת את כל הספרים שלה אף יותר. איכשהו שירת הסירנה זה הדבר הכי קרוב שיש לנו לג'ין אוסטין...
יש בזה משהו, רק שהיעדר הפוריטניות קצת מקשה עליי לעשות את ההשוואה. נקודת דמיון אחת בלתי מעורערת היא שלשתי הכותבות הללו יש ספר אחד מיתולוגי ועוד כמה די דומים שחוסים בצלו.
"נשקיני קייט" הוא "אילוף הסוררת".
מעניין אם זוהי גרסתה של עירית לינור לשייקספיר. עד כמה שאני זוכרת, יש לטלילה לשון עוקצנית, "עירית לינורית", אבל לא זכור לי שטלילה היא "סוררת" באופן מיוחד, וגם אם כן - היצירה השייקספירית רחוקה מלהיות נכונה פוליטית היום.
מה דעתך?
נכון, כבר קראתי על נשקיני קייט וגיליתי על מה הוא מבוסס. ואם יש קשר? אני בטוחה שכן. טלילה היא סוררת די נוחה לאילוף - בתחילת העלילה היא מיושרת על פי הקו שמתווים חבריה הפרסומאים היאפים (למרות שהיא מתמרדת בלב נגדו) ובמהלך הסיפור נוח נאמן מצליח לאלף אותה ואפילו לגרום לה לאהוב רהיטי קש ובתים פסטורליים. מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל עירית לינור באופן כללי חורגת מחוקי התקינות.
הוסף רשומת תגובה