ימי הרוק האחרונים

אתמול הייתי בדיוק בת 26 וחצי (אני מתכוונת להמשיך לספור חצאי שנים, הבנתי שזה מוסיף אפיל נעורים). אם הייתי רוקסטאר כבר הייתי נוטה למות. 

אין לי זמן לכתוב ודווקא יש לי הרבה מה. אסתפק ברגע אחד מהסופ"ש שחלף. זה לא היה סופ"ש מוצלח במיוחד. לראשונה זה זמן רב הוקל לי קצת שהגיע יום ראשון. בעיצומה של אחת מסערות הרגשות של מוצ"ש הגעתי הביתה דומעת קלות, נכנסתי בטריקת דלת ושמתי בפטיפון את more than a feeling של בוסטון. הייתה לזה השפעה כפולה.

(א) זה די הוציא אותי מהבאסה. לפעמים כל מה שהבחורה צריכה זה קצת סבנטיז. (ב) תוך כדי העניין, הבנתי עד כמה כל המתרחש הוא סצנה מתוסרטת היטב. הבחורה שהולכת לבד בין ערביים, הדירה החשוכה והמנון הרוק שמתחיל להתנגן בדיוק ברגע הנכון (ואפילו המילים שלו מתאימות!). אם הייתי יוצרת סרט על חיי לא הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר, בחיתוך מדויק יותר ועם מינון הפאתוס הנכון. לפעמים ההכרה ששבית את עצמך באיזושהי קלישאה עוזרת מאוד to snap out of it.