יום שלישי, 28 באוקטובר 2014

קלישאה קלושה בחצאית קלוש

1. אני מאמינה לדוגמניות שמספרות בראיונות שהן היו ילדות טומבוי, שהסתובבו רק עם הבנים ולא התעניינו בבגדים ובאופנה. אם הן היו מתעניינות אפילו קצת, הן היו יודעות כבר מזמן איזו קלישאה שחוקה זאת. 
(אגב, זו רק אני, או שדוגמניות באמת הפסיקו כבר לנסות למכור את השקר של "אני אוכלת מה שאני רוצה"?)

לא יאומן איך הקלישאות האלו ביאסו אותי בתור ילדה. לא חיפשתי במיוחד כתבות אופנה או ראיונות עם דוגמניות, פשוט הייתי מכונת קריאה - בלעתי כל מסמך כתוב שעבר מולי. וכשנתקלתי בטקסטים כאלו הם תסכלו אותי עד אימה. במיוחד בגיל 13, כשהרגשתי שהירכיים שלי הפכו לנטע זר שביצע השתלטות עוינת על חלק ניכר מגופי.

2. המקבילה המבוגרת לילדה שמכריזה באמצע הגן שהציור שלה מכוער (כדי שכולם יגידו לה - "לא, לא, הוא מהמם!") היא בחורה שמספרת באריכות באמצע מפגש חברתי על החלטורות שעשתה בדוגמנות ואיך, כאשר ניסתה לההתקבל לסוכנות מן המניין, נאמר לה שאין לה נתונים של דוגמנית (וכל זה, כמובן, כדי שיתפתח דיון של עשר דקות על עד כמה יש לה נתונים של דוגמנית). 

האם אני קנאית? כנראה שכן. אבל אני גם טרו (התחלתי לדבר בהיבגליש, כמו הבוס שלי. מה נהיה ממני)


4 תגובות:

nona אמר/ה...

זה בדיוק כמו שהבחורות ששוכחות לאכול אף פעם לא שוכחות לספר על זה

אני גם קנאית ומאז שהכרתי בזה אני בחורה הרבה יותר מאושרת

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אויש זה משפט גאוני פשוט, מה שכתבת פה. אני אזכור את זה להבא.

freyjasdream אמר/ה...

ניסיתי פעם לשכוח לאכול. לא עבד. אוכל מסרב להרפות!

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

התקופה היחידה בחיי ששכחתי לאכול הייתה בקיץ 2007.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...