יום שלישי, 1 ביולי 2014

כמיהה לקסטרו-וינטג'

מזה זמן מה יש לי עבודה חדשה. אין לי כוח לפרט עליה עכשיו (כי אני אחרי יום שהתחיל ב-8 שעות עבודה והמשיך בארבע שעות למידה למבחנים), בגדול אפשר לומר שאני מרוצה. אמנם יש בה צדדים טכניים ויבשושיים וזו עדיין עבודת סטודנט, לא "עבודה של גדולים", אבל התנאים טובים יותר מאשר בעבודתי הקודמת. בסך הכל השינוי הוא מרענן.

המשרדים שוכנים בשכונת מונטיפיורי - בחלק הטוב שלה. באזור שקרוב לעזריאלי זו שכונה חמודה להפליא, האווירה כיפית (ולא אובר-מלוקקת כמו במקומות מסוימים בת"א. אבל אני חושבת שהפופולריות של השכונה עולה, אז זה עוד יגיע לשם), לא ממוסחר שם יתר על המידה ואפשר למצוא ארוחת צהריים במחיר יחסית שפוי. 

היום אחרי העבודה עשיתי את מה שבאמת רציתי לעשות מאז שהתחלתי שם - בדרך הביתה, נכנסתי לחנות יד שניה שנמצאת בשדרות יהודית. ביליתי שם כמעט שעה ונהניתי מאוד. חוץ מזה שיש שם בגדים מוצלחים, במחירים מוצלחים ובמצב טוב, החנות גם מעוצבת בצורה חמודה ביותר ומדיפה ניחוחות כביסה.

למה כביסה? כי החדר האחורי משמש את בעלת המקום לכיבוס כל הפריטים שהיא מביאה. אני מתה על ריח של כביסה - כזה אמיתי, לא כל מיני חומרי ניקוי (או בשמים, רחמנא ליצלן) "בריח כביסה" - אז רק על זה הם הרוויחו נקודות מבחינתי. חוץ מזה, הם שמים בשקיות שלהם (שקיות נייר חומות, אגב. שזה תמיד כיף) קוביות סבון עטופות בנייר, כדי להשאיר את הריח הטוב.

יצאתי משם היום עם 3 חולצות וחצאית, שעלו לי ביחד 80 שקל. השארתי בחנות (בכאב לב!) את אחת השמלות הכי יפות שמדדתי כבר הרבה זמן. זו הייתה שמלה של קסטרו, לדעתי מאמצע הניינטיז (לפי התגית שהייתה עליה. לוגו ישן-נושן של החברה), מבד ויסקוזה בפפיטה שחור-לבן.

הגזרה של השמלה הייתה סופר-מיוחדת ואין סיכוי שאצליח לתאר אותה בכתב (ובטח שלא למצוא תמונה): היא הייתה באורך מקסי, ישרה מקדימה, עם מין שכבות שמתווספות אליה מהצדדים. נשמע נורא, אבל זה היה ממש מוצלח ומגניב. המוכרת הזהירה אותי שהשמלה פצפונת ועד כה אף אחת לא הצליחה להידחק אליה. אז אני הצלחתי ולרגע הרגשתי כמו יעל אבוקסיס בפרסומת ההיא, אבל היא (השמלה, לא יעל) הייתה צמודה על הבטן באופן פושע ממש, שהדגיש כל מיט בול ומיט בול שאכלתי בצהריים.

כשהמשכתי הביתה עליתי על אוטובוס גדוש בחיילי קריה. אחת מהן נראתה לי ממש לא מדוגמת ואפילו לא תקנית, אבל באופן שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע (לא שיש לי יותר מדי סיי בעניין. הייתי חיילת כל כך מרושלת, שאפשר היה להציב אותי כדוגמא שלילית בפוסטרי-רס"ר שמסבירים מראה ייצוגי מהו).

שניה לפני שירדתי מהאוטובוס הבנתי מה הסיפור שלה - היא פשוט הייתה ממש מבסוטה, באופן חסר תקדים כמעט בקרב רב"טיות במדי אלף. 

2 comments:

דפנה י. אמר/ה...

זה פוסט שמרגיש כאילו נקטע באמצע...

תתחדשי על הרכישות החדשות. נשמע נהדר. אני גם אוהבת ריח של כביסה ותמיד מעלה לי חיוך על הפנים לעבור ברחוב ופתאום מכה באפי ריח כביסה שעולה מאחד הבתים.

להיות חיילת צעירה וגם מבסוטית, זה יוצא דופן, אה?

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

נקטע באמצע? דווקא הרגשתי שזה נגמר בדיוק בנקודה שזה אמור להיגמר (כמו סיפור פואנטה רזה שכזה). ובכל מקרה - אחרי החיילת המאושרת פשוט הגעתי הביתה ולא קרה שום דבר ראוי לציון :)

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...