יום חמישי, 29 במרץ 2012

יצאתי החוצה

לפעמים אני חושבת שאני חיה באמצעות קריאה וכתיבה - לא באמת יוצאת החוצה ועושה דברים, אלא נשארת בבית "על המחשב" (או בעבודה, גם על המחשב) ומשוטטת בעולם. זה נחמד ויש לזה כמה יתרונות (לא משמין לקרוא ביקורת מסעדה, למשל), אבל לפעמים אני מרגישה שאני לא מנצלת את ימי נעוריי ואת עצם מגוריי בכרך הגדול וההומה.

אז אתמול חבר שלי ואני יצאנו להופעה. לא סתם - מופע קונספטואלי שאפשר להגדיר אותו כמין שילוב בין וידאו-ארט למחול. נשמע על הפנים, נכון? כמו משהו שחבר שלי, הידוע באי-עמידותו לדברים לא סטרייטיים, יירדם עוד בתור לכרטיסים.

דווקא היה מגניב. היינו ב-youmake remake, שקראתי עליו כאלו תשבחות עד שהרגשתי צורך לנסות ולבדוק אותו בעצמי. היוצרת היא רננה רז רבת הפעלים (ובכלל - בחורה עם עצמות לחיים מרשימות), הרעיון הוא לתת פרשנויות שונות ומשונות לסרטוני יוטיוב, חלקם להיטים היסטריים וחלקם סתם מוזרים, מעניינים או מטרידים.

הסרטון הזה למשל, שאוזכר בשלל כתבות לייפסטייל, קיבל פרשנות די צפויה אבל נורא מצחיקה (בשתי מילים: קורבן אופנה).


זה היה פאן טהור - גם הקליפ עצמו וגם מה שהתרחש על הבמה במקביל.



אבל זה היה ללא ספק הלהיט של הערב (נא להעביר לדקה ארבע). חוץ מזה, ממש הופתעתי מזה שבילי מוסקונה לרמן הייתה פעם כזאת חמודה (עם שיער ניינטיז נורא, אבל חמודה).

יום שבת, 24 במרץ 2012

אוכל והגיגים (והגיגים על אוכל)

כמה מסקנות מהשבוע. רובן עוסקות באוכל. האם אני בשלב האוראלי? אולי.

- סוף סוף הבנתי למה אני אוכלת רק סלטים בבית קפה (חוץ מהאלמנט הדיאטטי שלהם) ומדוע חבר שלי מתלהב כל כך מה"אוכל האמיתי" בבית הקפה הקינג ג'ורג'י "the streets". ברוב המקומות פשוט אסור להזמין אוכל אמיתי, כי הוא מגעיל. עשיתי על עצמי ניסוי חברתי - ניסיתי להיות מהאלה שיושבים שעות בבית קפה, מהגגים וכותבים. הלכתי למקום הכי נטול הסחות דעת והכי בורגני - מובינג קפה בצפון דיזנגוף. חשבתי לעצמי שבאזור כל כך בורגני ושבע, באים לראות ולהיראות אבל גם לא מתפשרים על אוכל (זה לא אלנבי-גאולה שם, עם כל הבתי קפה ההיפסטריים מבוססי קופסאות השימורים). התיישבתי שם חמושה במשקפיים ומחברת והזמנתי עסקית עם גולאש. חריגה מוחלטת מכל הרגלי הדגל שלי. היה מה זה לא טעים. פשוט נורא. וגם לא הצלחתי לכתוב. מה שהוביל אותי לנקודה הבאה:

- אני לא מסוגלת לכתוב בבתי קפה. כבר דנתי על זה פעם עם חברה, שלא מסוגלת לכתוב או ללמוד בשום מקום אחר. היא טוענת שהסיבה היא שטוב לי בבית. אני חושבת שיש מעבר לכך - בבית קפה אני מרגישה שמסתכלים עלי כל הזמן וזה מסיח את דעתי. אני מרגישה מחויבת לקיים את הקלישאה שעוברת במוחם של יושבי בית הקפה האחרים על אודותי (או, לחלופין, לנתץ אותה ולעשות משהו בלתי צפוי לחלוטין). בקיצור - הכל חוץ מלכתוב.

- החומוס של אבו אדהם הוא המגעיל שאכלתי מעודי. לוקח בסיבוב (מבחינת גועל, כן?) את כל החומוסים מקופסה - צבר, מיקי, שמיקי. קניתי כזה עם סלט קטן אתמול בעבודה. אחרי כמה ביסים הרגשתי שהסלט מתובל באקונומיקה והחומוס - במיונז. פיכס. הם גם רמאים: שמים גרגרים חמים על חומוס ישן וקר.

- הסנדביץ' של רובן הוא הטעים שאכלתי מעודי. אמנם יקר, אבל לא מאכזב אף פעם. הרבה בשר, מעט לחם, המון פיקלז (ככה זה כשמכירים את המוכרים, הם מפנקים).

- בהשפעת הפוסט הקודם, אני חושבת שמעתה אשקיע את רוב משאביי בהנאות לא חומריות וכן מתכלות (אוכל, סרטים, מופעים וכו'). פעם חשבתי שזה טיפשי, להשקיע במשהו שלא נשאר. עכשיו זו נראית לי הגישה הנכונה.

- אני צריכה להירשם לאוניברסיטה וקצת חוששת מהעניין. האם אשמין, אתעצבן, אמלצר ואתחצ'קן, ובסוף אעבוד במשהו לא קשור בעליל לתואר? מצד אחד בא לי להיכנס לחממה רעיונית במשך שלוש שנים (לפחות). מצד שני, אני חוששת ממה שיבוא אחר כך. זה כבר יהיה ממש העולם האמיתי ואני אהיה זקנה. ובאמת שהתחלתי לחשוש מהזקנה, או לפחות מסוף שנות ה-20 שלי. אני צריכה לחשוב על נשים כמו נעמי פולני או ג'וליאן מור. הן נוסכות בי תקווה כשמדובר בהתבגרות.

- עוד קצת על האוניברסיטה: אני מתלבטת מאוד במה לבחור. פסיכולוגיה + בלשנות? פסיכולוגיה + מזרח תיכון? פסיכולוגיה + מדעי המוח? ובכלל - כל בחורה שנייה הולכת היום ללמוד פסיכולוגיה. חוץ מזה, אני גם מנסה להתקבל לתוכנית המצטיינים ע"ש עדי לאוטמן, וכל יום מוסיפה עוד פסקונת למכתב הקבלה שאני צריכה לשלוח אליהם בעוד כמה ימים. 

שוב, דורית בר אור

זוכרים (זוכרות) את הפוסט הזה? http://marj-m.blogspot.com/2011/11/blog-post_27.html
אז השבוע נתקלתי (כמעט מילולית) בדורית בר אור במתחם באזל. גם בלי אפקט שחור-לבן מגורען היא נראית כמו ג'ואי ראמון. ועוד איזה ג'ואי, בשיא תקופת ה-OCD שלו. כל כך רזה שנראה שהיא רועדת מקור.

יום חמישי, 22 במרץ 2012

סיפורם של הדברים

יש לי משמרות קבועות של פעילי גרינפיס ליד הבית. לא כי אני איזו אנה ווינטור לובשת פרוות, או מנכ"לית כימיקלים לישראל, סתם כי אני גרה ליד כיכר רבין בתל אביב וזה לוקיישן אסטרטגי. אני תמיד הודפת אותם מעלי, כי הם נראים לי כמו חבורת סטלנים מעצבנת שהגיעה לשם בעיקר כדי להתחיל עם בנות וכי הם מתנפלים בדיוק כשאני ממהרת לאוטובוס לעבודה, אבל זה גורם לי לחשוב לא מעט על סביבתיות ומה בעצם אני עושה בשביל זה.

המפגש היומיומי עם לובשי החולצות הירוקות מצטרף לעוד כמה דברים שנתקלתי בהם באחרונה, פחות-או-יותר באותו הנושא. אני מתחילה לחשוב שההסתייגות שעלתה אצלי באחרונה משהייה בקניונים ובכלל משופינג פחות קשורה לאלמנט הכלכלי ויותר למוסר-כליות סביבתי.

השבוע חבר שלי הראה לי את הסרטון הבא. קצת היפי ונאיבי מצדי, אבל הוא מצא חן בעיני. אני חושבת שהוא באמת חשוב (אם כי אולי מעט דמגוגי, בסגנון "סופר סייז מי". אבל תעמולה של פעילי איכות סביבה היא חיובית ועדיפה בעיני על המסרים השיווקים המתוחכמים והחלקלקים של התאגידים והחברות).


אני מניחה שהתהליך שמתואר בסרטון, זה שנהגה והחל בשנות החמישים ומרעיל אותנו עד היום, הוא זה שמצמיח גם מקצועות משונים כמו "מסדרת בתים".
http://www.xnet.co.il/design/articles/0,14563,L-3093958,00.html
(אני לא חושבת שהטור הזה של רונית כפיר הוא רע, הוא פשוט נוגע באותה נקודה מזווית אחרת, של מי ששקוע עמוק בפנים).

אני קוראת בחלקים קטנים עכשיו ספר שנקרא "קיצור תולדות האנושות". הוא לא פנינה ספרותית בעיני, אבל ספר עיון לא רע שמעלה כמה דברים מעניינים לתודעה. מסתבר שההומו ספיינס היה מאז ומעולם מין הרסני. כבר בתקופה הפרה-היסטורית הכחדנו מחצית מאוכלוסיית בעלי החיים שהיו אז על הכדור. עכשיו פשוט יש לנו יותר כוח בידיים.

אני חושבת שמאז ומעולם הייתה לי משיכה לאפוקליפטיות. סרטי מד"ב על סוף העולם תמיד אהבתי (כאלה מתוחכמים, לא "היום שאחרי מחר"). השבוע ראיתי את "הילדים של מחר" עם חברים ויצאתי ברגשות מעורבים. מבחינה אמנותית הסרט עשוי מצוין (חבר שלומד קולנוע התמוגג מהוואן-שוטים שפזורים לכל אורך הסרט), הרעיון העלילתי מעניין ומציג חזון אחרית הימים מזווית קצת שונה מהמקובל. ובכל זאת, המסר קצת הפריע לי והרגיש לי כמו המודעות אנטי-הפלה של ארגון "אפרת".

יום חמישי, 15 במרץ 2012

נרקיסיזם

כל כך אהבתי את מה שלבשתי היום, עד שהתחשק לי לחרוג ממנהגי ולהראות תיעוד קבל עם ועדה:

וואו. הפינצטה והמשקפיים שלי יחד נראים כמו חלק מסט של אינקוויזיטור.

יום רביעי, 14 במרץ 2012

מנגנון זיהוי ותגובה

בגדול, גיי-ראדאר לדעתי הוא לא יותר מפיקציה מהניינטיז, כזאת שכלמיני וונאביז קארי בראדשואו מתהדרות בה מבלי להבין שזה פאסה. ובכל זאת, לחבר שלי יש ורסיה מיוחדת במינה של אותו מנגנון, שכוללת יכולת-על לזיהוי סרטים בעלי אוריינטציה הומו-ארוטית (מהסוג שבנים הכי מפחדים ממנו).

אני חושבת שעד כה, לא היה סרט מהז'אנר שהוא צלח במלואו. בוולווט גולדמיין הוא ניקר לפרקים וגם בהדוויג והשארית העצבנית. בבילי אליוט הוא נרדם אחרי הפתיחה והשיא היה בקברט - הוא לא הגיע אפילו לסוף השיר הראשון. אולי אני צריכה לפצות אותו עם איזה "סרט בנים" אמיתי.

(ואם כבר עסקינן בזה - אני חושבת להתחפש לסאלי בולס בפורים הבא. או להדוויג - בלי השארית. מעניין אם אזכור את זה בעוד שנה).

יום שלישי, 6 במרץ 2012

your hair is beautiful tonight

פורים מביא עמו מלא כניסות לכאן. כל מיני בחורות שתוהות איך להתחפש לבטי דרייפר או להתאפר כמו פנטומימאי. מה יהיה השנה? ניצוצות דלוחים של גלאם. לא הצלחתי להחליט אם הבחור בלונדיני או ג'ינג'י, אז הלכתי על מיקס.


welcome to the jungle, baby.

(נכון, להגיד את זה בהקשר של אקסל רוז זו קלישאה. אבל גאנז כולה היא קלישאה אחת גדולה)

התמונות של איפור הפנטומימה נמחקו לי, אז הנה אחת לטובת המגגלות באשר הן:

יום שישי, 2 במרץ 2012

לכבוד סופ"ש

עברתי אתמול בבוטיק המעצבים בסנטר וראיתי דברים מה-זה שווים. לא היה לי זמן אז לא קניתי כלום :(
אני מציינת את זה במיוחד כי הסתובבתי השבוע בשלל חנויות ולא מצאתי שום דבר מרגש, וגם בסיבובים בחודשים האחרונים בבוטיק המעצבים לא מצאתי את שחשקה נפשי.

בחמישי הנוכחי בסנטר ממש אורו עיניי. מצא חן בעיני במיוחד הדוכן של Honey B - יש לה דברים טיפה יקרים, אבל מקסימים. גיגלתי עליה קצת וגיליתי שהיא גם מאוד בקטע של מידות גדולות (גם בדוכן שלה שמתי לב לזה), עם דגמים מוצלחים במיוחד שבאמת מחמיאים לבחורות.

זו השמלה שהכי אהבתי. מה זה יפה!

נורא רציתי להעלות את הפוסט בחמישי אחה"צ ואולי לגרום למישהי לרכוש את שמלת חלומותיה השבוע (טוב, נסחפתי. אבל בטח השמלה שתעשה לה את החודש), אבל לא הספקתי לצערי. אני מה-זה חוזרת לשם בשישי הבא.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...