יום ראשון, 22 באפריל 2012

Phobia Buffay

ביקורים מעליבים. כולם אוהבים טבלאות וסטטיסטיקות, מספרים יבשים שמסכמים סלידות, העדפות ודפוסי התנהגות. אני די משוכנעת בזה. זו הסיבה שהכנסתי לבלוג מערכת סטטיסטיקות חיצונית (נוסף על זאת שממשק "בלוגר" מציע). אני לא ממש ספצית באופן השימוש בה, אבל אני נהנית לעלעל בה מדי פעם.

לדאבוני, גיליתי כך שמרבית המבקרים בבלוג (למעלה מ-55 אחוזים) שוהים בו זמן ממוצע של פחות מחמש שניות. אמנם פלח המבקרים הבא בגודלו (יותר מרבע) הוא של גולשים ששוהים כאן יותר משעה, מה שמחמיא לי מאוד, אבל עדיין - הרפרוף הקצרצר בן חמש השניות משונה ומוזר בעיניי, במיוחד בשל העובדה ש-91.8 מהמבקרים הם ישראלים. נכנסתם, לא תציצו? אני הייתי מציצה.

למה אני מפחדת מג'וקים. הקיץ מגיע ונתקלתי כבר בשניים - אחד (ענק!) בחדר המדרגות, מזל שהייתי מלווה בחבר שלי שהרג אותו לקול מצהלותיי, השני גדול למדי ובעל גוון ג'ינג'י, שקידם את פניי סתם ככה ברחוב.

יש לי פוביה מטורפת מג'וקים, נראה לי שהיא רק מחמירה עם השנים. בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי פתחתי את העניין (חשבתי לעצמי שזו היערכות חיונית לקראת הקיץ, כמו מריטת שיערות מהרגליים או רכישת בגד ים), אבל פשוט לא הצלחתי להסביר למה אני כל כך מפחדת. (היא אמרה שזה הגיוני - ככה זה עם פוביות). אני חושבת על זה הרבה ומנסה להסביר לעצמי, כי אי-ידיעה מגבירה את הפחד. אני מקווה שברגע שאבין ממה זה נובע, אצליח לשלוט בזה.

אז למה אני מפחדת? כי הם חלקלקים, מקרקשים ובעלי מחושים. כי הם נמצאים איפה שבני אדם נמצאים, וניזונים מזוהמה. כי מרגיש לי כאילו הם נמצאים בעצם בכל מקום, ואני פשוט לא שמה לב. וגם - כי יש בי איזה פחד טמיר שמתחת לכל דבר (בניינים, עצים, מדרכות), רוחשים אלפי ג'וקים, כמו באיזה סרט אימה זול (במומיה למשל).

אגב הפסיכולוגית שלי. אני הולכת אליה כבר כמה חודשים ומרגישה שזה עושה לי טוב. מין מסאז' לנפש, שלפעמים הוא קשה  ומחלץ עצמות, שרירים ורגשות מודחקים, ולפעמים קליל ומרגיע. עכשיו אני תוהה אם לספר לה על הבלוג או לא. נראה לי שזה חלק די מהותי ממני, אבל יש בי איזו רתיעה (ואני תוהה אם זה בכלל הכרחי).

11 תגובות:

לובה אמר/ה...

את רוצה לקרוא לי בפעם הבאה? כי לי אין שום בעיות עם ג'וקים, הם אפילו לא גורמים לי למצמץ.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

וואו, אני קצת מעריצה אותך. חלק מהפוביה שלי כולל אמונה מוחלטת בכך שכל העולם ואחותו מפחדים ונגעלים גם הם מג'וקים.

לובה אמר/ה...

כשהם עפים זה קצת מרתיע, אבל זה בעיקר בגלל גורם ההפתעה ובגלל שאת לא מצפה שמשהו שחור וגדול יעוף לכיוונך (ומשום מה תמיד יש להם נטייה מעצבנת לעוף לכיוונך), אבל ברגע שמתגברים על ההפתעה- בקטנה, באמת בקטנה.

ענבל אמר/ה...

נראה לי שהסיבה לכך ש-55% מהכניסות הן רק לכ-5 שניות היא שאלו מבקרים קבועים, כלומר, הם נכנסים להציץ ולראות אם יש פוסט חדש ואם הם רואים שלא (וזה בדר"כ לוקח פחות מ-5 שניות) הם עוזבים. גם לעובדה שיש מבקרים ששוהים בבלוג יותר משעה, אין משמעות יתרה לדעתי. זה בדר"כ קורה בשני מקרים: אם המבקר נמצא בבלוג לראשונה (ואז יתכן כי הוא קורא את הפוסטים אחורה עד להתחלה) ואז זה אכן מאוד מחמיא. ביתר המקרים, זה כנראה מבקר שכבר לא נמצא ליד המחשב אבל העמוד נשאר פתוח...
הבלוג שלך מאוד מהנה, בכל מקרה... :)

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

את צודקת מאוד. כשאת מסבירה לי את זה ככה, בהיגיון סדור ושקול כל כך, אני מרגישה כמו ילדה קטנה שרק מחפשת חיזוקים חיוביים O_0 (רק אמוטיקונים יפניים יוכלו להביע את ההרגשה הזו).

ענבל אמר/ה...

?are'nt we all :)

JOE אמר/ה...

רציתי להתוודות ולהסביר- לפעמים אני מאלו שנכנסים ל5 שניות, רק כדי להציץ אם כתבת משהו.. תכתבי יותר! בבקשה! אני פשוט מתה על איך שאת כותבת. אני מצחיקה אותי ויש בינינו המון מן המשותף, אפילו שגיליתי לתדהמתי היום בתגובה שלך למלבישה שאת עוד לא בת 24!!!!

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אוי, זה חלומה של כל בחורה כותבת לקבל פידבקים כאלו! עכשיו אני כותבת בתדירות די גבוהה, לא? כך חשבתי לפחות (כי יש לי יחסית הרבה זמן פנוי). לפעמים אני מרגישה שאני שוקעת יותר מדי אל תוך הבלוג וחיה פחות מדי את העולם שמחוצה לו.

מאי אמר/ה...

כן, תכתבי יותר

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אני חושבת שאני כותבת עכשיו בתדירות הכי גבוהה שכתבתי אי-פעם (כולל היומן שהיה לי בין כתה א' לכתה ז'). כמו שכבר אמרתי - אני לא רוצה להישאב יותר מדי, יש גם חיים בחוץ, ודברים שצריכים להיעשות.

אנונימי אמר/ה...

גם לי יש פוביה מג'וקים, נוראית כמו שלך או אפילו יותר. פעם הייתי לבד בדירה והיה ג'וק באמבטיה, כ"כ פחדתי להתקרב אליו שריססתי ממרחק של 3 מטרים, לא רק שזה לא עזר, אני בעצמי כמעט נחנקתי. בסוף הצלחתי לגרום לו ליפול לתוך האמבטיה והטבעתי אותו עם מים. אבל הוא היה גדול מדי ולא ירד עם המים, בשלב הזה פתחתי את דלת הדירה וחיכיתי שיעבור שכן שיסכים לפנות את הגופה. אז זה מה שקרה. יש לי עוד מלא סיפורים בסגנון, כמו כשגרתי עם אמא ונעלתי את הג'וק במטבח עד שאמא תחזור מהעבודה ותטפל בו.
את לא לבד :)

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...