יום שני, 30 באפריל 2012

אחת, שתיים, שלוש, ארבע.

לספר? לא לספר? לָמה? למי?

כמו מטוטלת שחוזרת שוב ושוב על אותן פעימות, כך אני מתלבטת שוב ושוב אם לספר על הבלוג. למי למשל? לפסיכולוגית שלי. כבר כתבתי על זה קודם, אבל מאז לא נפגשתי איתה ולקראת הפגישה הקרובה התהיות עולות וצפות. האם יש לו חשיבות טיפולית? אני מניחה שכן. נראה לי שלכל גורם יש חשיבות, אבל אני מניחה שאפשר גם בלעדיו. זה לא איזה שלד בארון.

-- אגב פסיכולוגית: אם ממש הייתי חיה בסרט (ואני רק קצת, בינתיים), מעניין אם הייתי מגדירה אותה כ-my therapist או my shrink. יש הבדל תהומי בין הדברים, שעוד לא הצלחתי לרדת לעומקו --

הרי אפשר להשאיר משהו לעצמי - במיוחד כשאני לא יודעת בדיוק כיצד להגדיר את אותו "משהו". אלטר אגו? (מה שמוביל למחשבה - האם דייויד בואי דיבר עם הפסיכולוג שלו על זיגי סטארדאסט? אני מניחה שכן, בשלב כל שהוא בחייו), או שאולי מדובר ביומן? ואולי סתם תרגיל כתיבה שהפך להיות קצת יותר "חלק ממני" עם הזמן (וחלק ממני מטפח תקווה סודית ומטופשת - שאוכל לכתוב ככה למחייתי, יום אחד).

כל זה מוביל (ובעצם, כרוך) במחשבה נוספת - האם לספר לחבר שלי על הבלוג? אני חושבת שהוא יודע, קצת. פעם הוא נתקל בו, בשלב די ראשוני (של הבלוג, ונראה לי שגם של הקשר). אני לא נידבתי יותר מדי הסברים (התפדחתי) ומאז הנושא לא עלה. אולי נשכח. כשאני חושבת בצורה צלולה ומפוכחת אני מבינה שאין לי במה להתבייש, אבל משהו בכל זאת עוצר בעדי לבדוק תגובות ו/או לכתוב מול עיניו. 

לפעמים בא לי לחשוף את הבלוג לעיני כל על מנת להוכיח לאנשים שאני כותבת טוב יותר מהם. לתת איזו אסמכתא רשמית לעניין ולא סתם להצטנף לי בצד בגאווה חצי-מוסתרת, בעוד כלמיני גרפומנים מחרטטים חרטוטים-על גבי-חרטוטים (וזוכים לפידבקים נלהבים שלא בצדק - לדעתי) בפיד הפייסבוק שלי.

7 תגובות:

לובה אמר/ה...

ספרי לו, למה לא? ברגע שתעברי את הפאדיחה הראשונית תגלי שהשד לא נורא כל כך.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

שלא יחשוב שכל הזמן הזה חיה איתו איזו פקאצה חסרת תקנה

Michal מיכל אמר/ה...

אני לא מכירה אותך בכלל מהבלוג בנית לעצמך דמות של בחורה משכילה מאוד, מתבטאת ברהיטות ומתעניית במגוון רחב ועמוק של נושאים. אני לא רואה איך הוא יגלה משהו אחר מזה...

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

ההסתרה עצמה קצת מביכה אותי. כלומר - שהוא יגלה שיש לי מין אלטר-אגו שכזה.

IsraelMakeup אמר/ה...

יש לי את אותה התלבטות, רק שאצלי זה מצחיק אפילו יותר. בבלוג הכל אנונימי ואני לא מפרסמת יותר מידי פרטים אישיים וגם לא תמונות פנים (באופן מתמיה, לאור העובדה שאני בלוגרית איפור...). לעומת זאת בפייסבוק מתנהלת לה קהילה שלמה של למעלה מ-1,000 חברים שאת 99% מהם אני לא מכירה במציאות אבל לשם אני כן מעלה תמונות מלאות וכו'. ולמה? כי דווקא שם אני יכולה לשלוט במי יראה את הפרסומים שלי ומי לא, כלומר כל עוד אין ברשימת החברים שלי אף חבר "במציאות" זה בסדר.
האמת שלחברות הקרובות שלי אני לא מוצאת סיבה למה לא לספר. אני בטוחה שהן יפרגנו וגם ישמחו לעקוב. כלפי שאר מכרי - זה כבר עניין אחר. לדעתי אני אקבל יותר מבטי זלזול ותמיהה מאשר פרגון ותמיכה.
בינתיים נוח לי בפינה שלי ובחשיפה האמביוולנטית. זה מן "פגישה חצי פגישה" כזאת.... אולי בעתיד ארגיש אחרת.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

הפתעת אותי מאוד, הייתי משוכנעת (באמת בגלל הפייסבוק) שאת לא מהמסתירים. מבטי זלזול בניחוח "הממ.. למה נראה לך שאת מעניינת מישהו?" הם בדיוק מה שמפחיד גם אותי, אפילו שבאמת אין לי חברים כאלה מאנייקים :P

Helen אמר/ה...

אני חושבת על התגובה שלי, כנראה שהייתי לוקחת את זה לכיוון אחר, אם מדובר באדם קרוב אליי, אז הייתי מרגישה קצת נעלבת, מדוע אותו אדם בוחר להתבטא מול אנשים זרים, האם אינו בוטח בי בשביל לחלוק את המחשבות שלו איתי?
כנראה הייתי תומכת, ומשאירה תגובות בבלוג, מבקשת רשות לפרסם את זה מול אנשים אחרים.

בפרק הראשון לעיבוד המודרני של 'שרלוק' של ה-BBC, הפסיכולוגית של ד"ר ווטסון משכנעת אותו לכתוב בבלוג שלו, בשביל לפרוק רגשות, יש גם חלק מצחיק בסידרה איפה שמר הולמס אומר לד"ר ווטסון בציניות "מה הייתי עושה ללא הבלוגר שלי?" :)

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...