יום ראשון, 12 בפברואר 2012

פוסט בוקר קצר+המלצה על בלוג

הבטחתי לספר על ג'ירף. אלו לא דברים שברומו של, אבל אני חושבת שסטיבן קינג הוא זה שאמר שכתיבה, על כל דבר, היא תרגיל שימושי לצורכי שיפור ומקסום יכולות ההתבטאות בכתב.

בקיצור - אף פעם לא אכלתי שם. יש לי חברות שחיות על הסניף האבן גבירולי ושליחים של המקום צובאים על דלתם השכם והערב, חמושים באפגניות חריפות וקיסריות פיקנטיות (וואו. כל השמות של המנות שם נשמעים כמו כינויים סליזיים של כוכבות פורנו).

מתוך סקרנות לשמה הלכתי לשם עם חברים בשבוע שעבר, ביומה הראשון או השני של השביתה (כשישיבה במסעדה קבל עם ועדה עדיין לא נראתה לי כמו חטא אסקפיסטי). קצת התקשיתי למצוא מה לאכול, יען כי אני משתדלת לא לגעת באורז לבן/ אטריות מקמח לבן, ובטח שלא במטוגנים ומוקפצים בימבה שמן.

הלכתי על המרק התאילנדי. לא מנה דיאטטית - חלב קוקוס וזה - אבל לפחות בריאה יחסית ומפנקת בשלל שרצי ים שאני כל כך אוהבת. קיבלתי קערה בגודל של הראש שלי, בחיי. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי במסעדה ולקחתי דוגי באג הביתה.

בעניין הטעם: היה טעים, זה כן, אבל המחיש לי את הבעיה שלי עם אוכל אסייתי. זה פשוט מתובל מדי. אני אוהבת להרגיש את הטעמים האמיתיים של מרכיבי המנה שלי וכל תבלון-יתר מרגיש לי כמו ניסיון להסוות רכיבים לא איכותיים או לא טריים.

חנה הזכירה כאן בתגובות את בעיית הקינוחים האסייתיים - זה נכון, הם באמת לא מצטיינים בהם (יש לי חברה שהייתה כמה שבועות בסין וחזרה מלאת התפעמות - היא לא אכלה מתוקים בכלל. איך קינאתי בה). זו דווקא לא בעיה מבחינתי. האוכל היה כל כך מתוק שהרגשתי חסרת כל קרייב קינוחי.

לגבי פוראבר 21: ייתכן שהאכזבה שלי נעוצה בעובדה שביליתי בחנות במקסימום אולי רבע שעה ולא הספקתי להתרשם כראוי. פשוט לא היה לי זמן. אבל יש לי איזו שהיא דוֹגמה, לפיה רמת המגניבות והאיכוצ'יות של חנות נמדדת על פי האקססוריז שהיא מציעה (על אלה של H&M אני מתה, למשל. יש להם דרך לעשות דברים טרנדיים בצורה שנראית לא צ'יפית באופן יחסי). מחלקת האקססוריז של פוראבר נראתה דיווה-פינת-שוק-בצלאל. חבל.
---------------------

אולי חלק מכן נתקלו בבלוג האמנות "הלו אסיה" שבבלוגרול שלי, אבל הפוסט שלה הבוקר עורר בי צורך לתת לה מקום של כבוד גם במרכז הבלוג, לא רק ברשומת-צד.

איזה מדהים זה! יצירה של ציירת סינית, שמצליחה ליצור אפקט ניאוני עם צבעי שמן רגילים. לכל התמונות שלה (או לפחות לאלו שהוצגו בפוסט הזה) יש אמירה סביבתית, בשילוב אווירה הזויה-חלומית-חצי אפוקליפטית, שלי הזכירה באופן אישי את טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן (וגם את "חורף בעמק המומינים". ספר הילדים המפחיד והקסום ביותר שקראתי מעודי).

4 תגובות:

טל אמר/ה...

גרדתי קצת בקצה הפדחת כשקראתי את השם "חומריו האפלים", השם לא היה לי מוכר אבל שם הסופר צלצל לי כמשהו שאני מכירה. לחצתי על הלינק והגעתי לכל הסדרה. או אז, כשהסתכלתי על התמונות, התחיל ליפול לי האסימון, לאט לאט כמו האבק. כמובן שכשעשיתי גוגל קיבלתי אישור להרגשה: המצפן הזהוב, הסכין המעודן ומשקפת הענבר. איכשהו במהלך הקריאה השוקקת שלהם, הצלחתי לפספס את השם הכולל של הטרילוגיה...
אגב, רק לי היה רצון עז בלתי נשלט לנסות לעשות זום אין על העבודות? זה נראה כל כך לא הגיוני שזה צבע שמן!

photo.fashion.passion - בלוג אופנה ישראלי אמר/ה...

עשית אותי רעבה עם התיאורים האלה. הלכתי למקרר להוציא משהו...

standing ovation אמר/ה...

ממש מיוחד, קשה להאמין שאלה צבעי שמן! זה מזכיר לי את הלוחות של התפריטים שיש במסעדות בחוץ :)

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

טל, ממש שימחת אותי :) כיף לדעת שהאסוציאציה המיידית שלי פגעה בול בנקודה.

גם אני נדהמתי לגלות שמדובר בצבעי שמן. לי הפרויקט הזכיר קצת את העבודות שעושים עם ילדים בגן ובביה"ס היסודי לקראת חנוכה.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...