shhhh

מה מהבאים הכי מפחיד תל אביבי.ת בועתי.ת בקיץ 2014:

א. סירנות

ב. ג'וקים

ג. שהבלוג הסודי שהיא מתחזקת מזה 5 שנים (והאלטר-אגו הנלווה אליו) ייחשפו ככה סתם, באמצע יום שגרתי. 

איך יכולתי להיות כל כך לא זהירה? אני מרגישה שהעור שלי שקוף (וגם קצת כמו לינדזי בקטע של גילוי ה-burn book בילדות רעות. although I did nothing wrong!).

טאקוז על החוף

  במסגרת עבודתי החדשה אני עובדת המון עם רשתות חברתיות (שום דבר שיווקי, it's geekie business we're talking here!) וממש עכשיו נתקלתי בטוויט הבא:

just woke up from a dream that i was eating tacos in a hammock on a beach somewhere alone

וואו. אין דבר בעולם שהיה מתאים לי עכשיו יותר. כאילו תיארו במדויק את הקרייב הרגעי שלי.

במקום, כבר יצא לי לבקר במקלט\חניון של הסנטר עם שלל תיירים שוקיסטים (ובצדק) ותל אביבים שרוצים לחזור לזחיחות. כשהודיעו בכריזה שצריך להשתטח על הקרקע כמעט עשיתי את זה אבל אף אחד לא הצטרף, אז פשוט התיישבתי בפחדנות ליד הקיר המטונף והשתוקקתי להכניס את עצמי לכביסה.

 אני יודעת, חפרתי עם שירת הסירנה.
אבל זה היה פשוט הסצנה הזאת (בלי טלילה שזורקת את עופר שטרסברג המניאק)

הבוקר התחיל בתחושה סייקיקית-משהו - הייתי בטוחה שהיום זה קורה. היום ישמעו אזעקות בתל אביב (ובכלל ברחבי הארץ, בועתית שכמוך!). מיותר לומר שזו לא הייתה ההשכמה הכי נינוחה בעולם.

בצהריים היה לי מבחן, כך שהחלפתי את חרדת הטילים שהייתה בראשי בחרדת מבחנים קלילה (אבל באמת היה מבחן מתיש! נשארתי עד הסוף, לחננה כמותי זה נדיר). אחריכן נסעתי למרכז העיר ועשיתי את הדבר התל אביבי ובועתי ביותר שניתן להעלות על הדעת: ישבתי בבאצ'ו במשך שעתיים על קפה (מעולה) וסלט, עבדתי על הלפטופ שלי, בהיתי בעוברים ושבים ושמעתי את הסמית'ס באוזניות. בחיי, כמו איזו דמות קלישאתית ב"קילומטר ויומיים אחרי השקיעה" (אני אוהבת את הספר הזה, אבל הסטריאוטיפים התל אביביים שלו קצת שטוחים בעיניי).

נורא נהניתי, אבל הייתה לי תחושה עמומה עמוק בבטן שאני הולכת לשלם על האסקפיזם הזה. וכך היה. כשצעדתי הביתה על דיזנגוף נשמעה הסירנה. בהתחלה הייתי בשוק (רגעי האזעקה הראשונים חולפים הכי לאט בעולם), אבל תוך שניות כבר שעטתי אל תוך הסנטר ומשם למטה-למטה-למטה במדרגות המתפתלות אל קומת החניון.

האמת, הייתי הרבה יותר לחוצה בבוקר מאשר בערב. הציפיה למשהו רע יכולה להיות הרבה יותר גרועה מהמשהו בכבודו ובעצמו. ובכלל - אחותי ואני כבר סיכמנו שהרבה יותר מפחיד לשמוע פלאח של ג'וק שמסתער לתוך החדר מאשר יבבה של סירנה.

**********************************************************************
עדכונים שאינם ממין העניין: קיבלתי 98 במבחן במגדר\ גיליתי פלגיאט מוזיקלי מדהים (תקשיבו לזה ואז לזה. אמנם לא כל השיר, אבל משהו מאוד דומה שם בגיטרות)\ כבר חפרתי על זה, אבל באמת ש-strangeways, here we come הוא הפסקול המושלם שלי לקיץ. אני שומעת אותו ומרגישה קרירות נעימה ודכדוך סתווי מרענן. 

marjorie in vintage-land

אחרי הביקור האחרון שלי בחנות יד שניה חשבתי על זה שבשנה ומשהו האחרונות, מאז שנרגע ההייפ ההיסטרי שהיה סביב וינטאג' ויד שניה, אני הרבה יותר נהנית להיכנס לחנויות כאלו.

לפני ארבע-חמש-שש שנים הביקור בחנויות יד שניה היה משול מבחינתי להבלחה במסיבה של הילדים המקובלים, או בפאב הנכון של הרגע. המוכרות נראו מאגניבות מדי ואני הרגשתי לא מאגניבה מספיק, כאילו נדחפתי בלי הזמנה לעולמם של התל-אביביים האמיתיים. המבוכה הזאת גרמה לי לרכוש כמה פריטי לבוש לא כל כך מוצלחים (למשל - תיק כסוף ענק ומחריד. או מכנסיים ממורטטים שלבשתי אולי פעמיים) רק כי לא היה לי נעים, כדי שלא אתפס על חם בפרובינציאליות שלי.

עכשיו, כשההיפסטריזם הכבד וחנויות היד-שניה ננטשו לטובת נובו-היפסטריזם (תת-תרבות שמלאה במסעדות מתפנפנות של אייל שני ובגדים חדשים) הרבה יותר נעים ורגוע לעשות שופינג. ולכן יש לי עוד המלצה - על הדוכן של איה בשוק הוינטאג' והעתיקות בכיכר דיזנגוף. "מבינות" אמיתיות בטח כבר מכירות אותה מזמן, אבל אני הכרתי רק לפני שנה. יש לי בינתיים רק פריט אחד ממנה, אבל אני עוקבת באדיקות אחרי חשבון האינסטגרם הכיפי שלה ומבטיחה לעצמי לקפוץ לדוכן כשיתפנה לי קצת זמן.

(החצאית השמאלית, לא הימנית)

(לא יודעת אם הייתי הולכת ככה, ברמודה ואני לא ממש חברים, אבל זה בהחלט מעורר השראה).

כמיהה לקסטרו-וינטג'

מזה זמן מה יש לי עבודה חדשה. אין לי כוח לפרט עליה עכשיו (כי אני אחרי יום שהתחיל ב-8 שעות עבודה והמשיך בארבע שעות למידה למבחנים), בגדול אפשר לומר שאני מרוצה. אמנם יש בה צדדים טכניים ויבשושיים וזו עדיין עבודת סטודנט, לא "עבודה של גדולים", אבל התנאים טובים יותר מאשר בעבודתי הקודמת. בסך הכל השינוי הוא מרענן.

המשרדים שוכנים בשכונת מונטיפיורי - בחלק הטוב שלה. באזור שקרוב לעזריאלי זו שכונה חמודה להפליא, האווירה כיפית (ולא אובר-מלוקקת כמו במקומות מסוימים בת"א. אבל אני חושבת שהפופולריות של השכונה עולה, אז זה עוד יגיע לשם), לא ממוסחר שם יתר על המידה ואפשר למצוא ארוחת צהריים במחיר יחסית שפוי. 

היום אחרי העבודה עשיתי את מה שבאמת רציתי לעשות מאז שהתחלתי שם - בדרך הביתה, נכנסתי לחנות יד שניה שנמצאת בשדרות יהודית. ביליתי שם כמעט שעה ונהניתי מאוד. חוץ מזה שיש שם בגדים מוצלחים, במחירים מוצלחים ובמצב טוב, החנות גם מעוצבת בצורה חמודה ביותר ומדיפה ניחוחות כביסה.

למה כביסה? כי החדר האחורי משמש את בעלת המקום לכיבוס כל הפריטים שהיא מביאה. אני מתה על ריח של כביסה - כזה אמיתי, לא כל מיני חומרי ניקוי (או בשמים, רחמנא ליצלן) "בריח כביסה" - אז רק על זה הם הרוויחו נקודות מבחינתי. חוץ מזה, הם שמים בשקיות שלהם (שקיות נייר חומות, אגב. שזה תמיד כיף) קוביות סבון עטופות בנייר, כדי להשאיר את הריח הטוב.

יצאתי משם היום עם 3 חולצות וחצאית, שעלו לי ביחד 80 שקל. השארתי בחנות (בכאב לב!) את אחת השמלות הכי יפות שמדדתי כבר הרבה זמן. זו הייתה שמלה של קסטרו, לדעתי מאמצע הניינטיז (לפי התגית שהייתה עליה. לוגו ישן-נושן של החברה), מבד ויסקוזה בפפיטה שחור-לבן.

הגזרה של השמלה הייתה סופר-מיוחדת ואין סיכוי שאצליח לתאר אותה בכתב (ובטח שלא למצוא תמונה): היא הייתה באורך מקסי, ישרה מקדימה, עם מין שכבות שמתווספות אליה מהצדדים. נשמע נורא, אבל זה היה ממש מוצלח ומגניב. המוכרת הזהירה אותי שהשמלה פצפונת ועד כה אף אחת לא הצליחה להידחק אליה. אז אני הצלחתי ולרגע הרגשתי כמו יעל אבוקסיס בפרסומת ההיא, אבל היא (השמלה, לא יעל) הייתה צמודה על הבטן באופן פושע ממש, שהדגיש כל מיט בול ומיט בול שאכלתי בצהריים.

כשהמשכתי הביתה עליתי על אוטובוס גדוש בחיילי קריה. אחת מהן נראתה לי ממש לא מדוגמת ואפילו לא תקנית, אבל באופן שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע (לא שיש לי יותר מדי סיי בעניין. הייתי חיילת כל כך מרושלת, שאפשר היה להציב אותי כדוגמא שלילית בפוסטרי-רס"ר שמסבירים מראה ייצוגי מהו).

שניה לפני שירדתי מהאוטובוס הבנתי מה הסיפור שלה - היא פשוט הייתה ממש מבסוטה, באופן חסר תקדים כמעט בקרב רב"טיות במדי אלף. 

shoelist

ובכן, כשממש כלים כל הקצים ואני סופר שבוזה מלימודים, אני שולפת את הכלי הכי קלישאתי שלי:

וגם:

שני הזוגות הראשונים מזארה, הזוג האחרון הוא של ג'פרי קמפבל ונמכר בנאסטי גירל.

האם משהו מאלו יגיע לארוני? כנראה שלא. אני סתם נהנית לעשות ווינדוז-שופינג לא מחייב ולחזור לסיכומים ברגע האמת.

אגב, מה דעתכם על נעלי הג'ליפיש+עקב שנראות לאחרונה תחת כל עץ רענן? (לי יש דעה מגובשת בעניין)

party like it's 1999

אין לי מושג מי אחראי לקלישאה השחוקה שבחרתי לכותרת הפוסט (או מה משמעותה. חבר שלי ואני ניסינו לפצח אותה בלי לגגל והגענו למסקנה שכנראה מדובר סתם בחגיגות המילניום), אבל במקרה היא התאימה לי היום בול.

(תוספת מאוחרת: גיגלתי וגיליתי מה הרפרנס)

נסעתי היום להורים, אי שם הרחק מתל אביב. האם הפכתי להיות תל אביבית מתנשאת שמדירה את רגליה מהלילה הלבן בשאט נפש? יכול להיות. אני כבר שבע שנים בעיר, אולי רכשתי את הזכות הלגיטימית לכך. אבל האמת שבכל מקרה לא תכננתי לצאת. לא בגלל התנשאות, אלא כי אני כזאת חננה מהגיהינום ואני מנסה לצבור פור על תקופת המבחנים הזאת.

התמקמתי בחדר של אחותי הקטנה, שיצאה לה לקורס הדרכה\חלוץ הנהגתי\רפסודיה\ווטאבר, ושם ביליתי חצי שעה מעניינת במיוחד בעיון ביומנים שלי מכתה ד' - ט'. זה מתחיל כמשהו מגוחך ובלתי נסבל במתקתקות שלו (יש לי חשד סביר שהושפעתי מ"דפי תמר" וניסיתי לחקות את סגנון הכתיבה של דבורה עומר שם. חננה נשארת חננה) והופך עם השנים לקובץ טקסטים כתובים לא רע, אבל מדכאים למדי. כבר שכחתי כמה זה איום להיות בחטיבה. נראה לי שאלו היו השנים הגרועות בחיי סו פאר (בתחרות צמודה עם השנה הראשונה בצבא). 

בכל מקרה, לא בגלל זה העליתי את הנושא. לפני אי-אלו פוסטים חלקתי את ההרגל המגונה שהיה לי בילדותי, של לעשות "משטרת האופנה" במסיבות כתה. ובכן, הנה קטע מאחד הדו"חות (ממסיבת יומולדת בשנת 99' האמורה. הייתי בת 10, רחמו עליי) - 

לא חסכתי בסופרלטיבים

וגם - אפטרמאת' אחר (וממש מצחיק) מיומולדת אחרת, באותה שנה ממש. זה לא תיעוד של מה כל אחת לבשה, אלא הרשמים שלי (בצירוף דעתי המנומקת) על צו האופנה של סוף המילניום:

היום זה לא נראה לי כל כך נורא, האמת. איי לאב פדלאפונים, גופיות ספגטי ושוונצים. מעניין מה לבשתי לאותה מסיבה (אני אפילו זוכרת של מי הייתה היומולדת!) ואיזה טעם מגובש היה לי אז, שגרם לי להיות כל כך נחרצת בדעתי.

stop me if you think you've heard this one before

אני נורא מתפתה לכתוב פוסט כמו שצריך, על העבודה החדשה וכאלה, אבל אני צריכה לסיים עבודה על מבחני רורשאך והביקורת עליהם (AKA התבוססות עד-דלא-ידע בקרבות אגו של פסיכולוגים). אז אני משאירה אתכם עם השיר שלא יוצא לי מהראש מתחילת השבוע (וכל הזמן עובר לי בראש שהוא מושלם לפוסט בגלל הכותרת שלו).

והסיפור מאחורי השיר: בשני בבוקר היה לי מבחן (במגדר, נראה לי שהלך סבבה) ולכן בראשון בערב, כהרגלי בקודש לפני מבחנים, החלטתי לעשות משהו כיף. אז חבר שלי ואני הלכנו ל"22 ג'אמפ סטריט", שהוא סרט קיץ במלוא מובן המילה (ובקטע טוב) ואחר כך אכלנו ארוחת ערב מופקעת במחירה באיזה בית קפה באזור (יש מחיר לעצלנות, והוא 40 ומשהו שקל לסלט).

כשחיכינו למנות שלנו השמיעו ברקע את השיר הזה, שלבושתי היה לי מוכר רק מהקאבר שלו (שהוא מצוין גם הוא. מארק רונסון כזה גאון), וניסינו לנחש מי שר אותו. חבר שלי ישר אמר שאלו הסמית'ס, בגלל הפאתוס והקול הבריטי והמאנפף, ואני אמרתי שפאתוס ואנפופים הם ה-voice of the generation של האייטיז, אז זה בטח לא הם. 

אחרי גוגל קצר שהבהיר לי את הביזיון שלי, הלכתי הביתה ועשיתי שיעורים. כלומר - הקשבתי לכל האלבום strangeways, here we come, והוא כולו מצוין. אז בעצם יצא לי משהו מוצלח מסלט-יוקר-המחיה.

דברים שאני שונאת באייטמי אופנה - פאוז ברייק מלמידה למבחן במגדר

• את השימוש בפראזה השחוקה "הפרינט לא מת". די! הוא מת בריבוע ולמעשה מדובר בהתעללות בגופה. אני בטוחה ב-99.9% שזה נוגד איזושהי אמנה בינלאומית.

אתכם לאונרא"א

• כשכותבים "נוד" במקום "ניוד". ובכלל - אולי פשוט צבע גוף, או צבע עירום? זה גם יעשה טוב לכותרות, אני מבטיחה
• השימוש בסופרלטיב "מדויק"
• כשכותבים "מתכתב עם"
• וגם כשכותבים "חוגג את" (האמת - כבר הרבה זמן לא ראיתי שימוש בביטוי הזה. מקווה שעבר זמנו ובטל קורבנו).
• אייטמים על שובה של הקטיפה לחיינו. זה קורה בכל שנה, פחות או יותר בין אוקטובר לנובמבר, ואף פעם זה לא מחדש שום דבר לאף אחת.
• כתבות על ג'ינס. הוד עלזמניותו. כן, עשו אותו מבד של אוהלים. כן, זה היה בגד של פועלים. כן, יש כלמיני ארכי-מעצבים מדיזל שממליצים לכבס אותו רק בשנות שמיטה. מה עוד אפשר לכתוב עליו שלא נכתב?

אוקי, נראה לי שמצאתי תחפושת לפורים הבא

• אייטמים על שת"פים. אחד ה-דברים ה-לא מעניינים. מה אכפת לי ממיס פיגי לובשת לנווין\הלו קיטי נועלת יונייטד ניוד\ דורה אקספלורה לובשת חולצת בצפר של עירוני י"ד? ממש מריחים את הניסיון לייצר משהו חדש רק לשם הקפיטליזם

דברים שאני כן אוהבת:

• את בחירת האייטמים של TMR. לא תמיד יש לי כוח לקרוא באנגלית (גם בלימודים, גם בעבודה.. לא חראם עליי?), אבל כשאני אוזרת אומץ, היא כמעט תמיד מצליחה לעניין אותי.
• כשכותבים באמת טוב ולא מתאמץ. כרגע יש מעט מאוד כותבות שמצליחות לקלוע (יעל רגב היא היחידה שעולה לי לראש).
• אייטמים על היסטוריה של טרנד מסוים
• גם כתבות טרנד-אלרט זה בסדר, זה אפילו כיף וחביב. פשוט בדרך כלל הן גרועות כי אין באמת טרנד, סתם כלמיני תמונות שהגיעו למערכת וקובצו תחת מכנה משותף כלשהו

golden years

כמיטב הקלישאה הסטודנטיאלית, גם אני מקפידה למצוא בתקופות מבחנים דרכים מצוינות לבזבז את הזמן. היום מצאתי משהו באמת חמוד (שאפילו התכתב לי קצת עם איזה פוסט שהעליתי פה פעם) - 

פרויקט השנים המוזרות. זה לא חדש, מתנצלת אם מדובר כבר במגה-אולד-ניוז, אבל זה רעיון מעולה.

הקונספט הוא פשוט - אנשים מעלים תמונות שלהם מפעם, מתקופות חשוכות\מוזרות\מבאסות, לצד תמונות עדכניות שמוכיחות שהכל הסתדר בסופו של דבר. מין לפני-אחרי, רק בלי (בדרך כלל) הניתוח הפלסטי. 

ממש הזדהיתי עם התמונה הזאת (לא צריך להסביר איפה ה"לפני", נכון?)
 הבעת פנים כזאת וגבות כאלו ליוו אותי במשך כמה שנות תיכון תמוהות

כמובן שזה מבוסס על רעיון אמריקאי, וכמובן שהאמריקאים - כהרגלם - עושים הכל הרבה יותר מרשים, על גבול הביזאר (כלומר - תמונות ה"לפני" והסיפורים שנלווים אליהן הרבה יותר עגומים).

ועוד משהו קטן לסיום - כי הרי אי אפשר בלי איזו קבוצת פייסבוק תורנית לבזבז בה את הזמן שאמור להיות קודש ללימודים. אז "אמהות שמדכאות אותי" זה אחד הדברים המצחיקים שנתקלתי בו בחודשים האחרונים. בחיי. צחקתי אתמול בקול רעם מול המרקע, מזל שחבר שלי היה שקוע במונדיאל (קלישאות מגדריות זה כאן) ולכן לא נדרש להביע דאגה לבריאותי הנפשית. 

Red, Blonde and Brunette, או: שיר להמשך השבוע

• תקופת המבחנים כבר פה, אבל אתמול עשיתי את הבלתי ייאמן והגחתי מהבית בשביל סידורים אחרונים באוניברסיטה (ואפילו ביקור בחד"כ, שעייף אותי משל הייתי סבתא יוכבד).

בדרך חזרה שמעתי מוזיקה ב-88. כרגיל, היו שלל קלאסיקות רוק קראוד-פליזריות אך לא מאתגרות, אבל לצדן השמיעו סופסוף משהו באמת חדש וטרי. לשמחתי ממש נהניתי ממנו. כבר חששתי שאני לא מסוגלת לצאת מהקומפורט-זון שלי ולאהוב מוזיקה שלא שמעתי מיליון פעם בעבר.

• אגב קומפורט-זון: אני לא בחורה של אביזרי שיער. קשתות, סיכות, סרטים - אני אוהבת את כולם בתיאוריה. בפרקטיקה, כשאני מרכיבה לעצמי איזו תסרוקת מלכותית ומשופעת סיכות, תוך חצי שעה-שעה היא כבר מפורקת וכל הסיכות מפוזרות בכיסים שלי\בתיק\בארנק\השד יודע איפה. זו הסיבה שאני גם מאבדת סיכות בקצב אקספוננציאלי.

א ב ל: אם היו לי סיכות כמו של הבחורה הזאת, יכול להיות שהייתי משנה את עורי והופכת להיות בחורה שחיה בשלום עם הסיכות שלה - 

שיר לסוף השבוע

מדי פעם, ברגעים נבחרים של ייאוש מהמאבק במטלות התכנות המעיקות שנופלות עליי, אני חושבת שאולי עדיף כבר להגשים חלום ילדות ישן וללכת לעבוד במאפיה. כשאני חוזרת הביתה מעבודתי (החדשה. התחלתי לעבוד במקום של גדולים) אני עוברת תמיד ליד "לחמים" ברחוב החשמונאים והעובדים שם נראים מאושרים לאללה.

בכלל, אפיה זו עבודה אמיתית, עם תוצר שאפשר לחוש בשתי הידיים, לא הלופט-געשעפטן שאני מתעסקת בו מאז ומעולם. זה גם חלום שיותר ריאלי להגשים מאשר את שתי השאיפות הקרייריסטיות האחרות שליוו אותי בשנותיי המוקדמות - להיות שוער כדורגל (במגדר זכר) או נהג אוטו זבל (באותו המגדר). 

אני חותמת את הפוסט בשיר שכבר שבוע לא יוצא לי מהראש - אם תתקלו ברחובות תל אביב בבחורה שמזמזמת בלי הפסקה ומדי פעם גם מפזמת "האני האני", דעו שזו אני.

 

sheinside - what inside?

לפני כמה חודשים העליתי פוסט ובו תהיתי מה הקטע של sheinside - האתר הסיני שנראה טו גוד טו בי טרו. ובכן, לא הזמנתי משם כלום (כי אני לא מספיק אמיצה) אבל היום החלטתי לבדוק אותו שוב, אחרי שחברה הזמינה ממנו כמה פריטים שלא החלטתי אם הם שווים את הכסף או לא.

מסתבר שאני לא היחידה שהיו לה את התהיות הללו. כשמגגלים sheinside קופץ - ישר אחרי הלינק לאתר - הפוסט הזה: http://horchata-jessieleigh.blogspot.co.il/2012/12/sheinside-whats-deal.html

בקיצור, חשבתי לשתף כי זה נראה לי מועיל ועשוי למנוע בזבוזים מיותרים. השורה התחתונה, למי שאין באמת כוח לקרוא את אינספור התגובות שבו: לא שווה. 

מביך להגיד, אבל האתר שידר אמינות בעיני בעיקר בגלל שהוא מעוצב דומה מאוד לאסוס.