עם הצד המעליב

קו 55. רעש רעש רעש רעש. גוזמים, חופרים את הרכבת הקלה, המנוע מטרטר, אנשים משגרים ומקבלים הודעות קוליות. היפרוונטילציה מרוב רעש. לחץ ברום הבטן. 

עוצרים ליד סבידור מרכז. אנשים יורדים ועולים. הדלת נסגרת ברעש אימים ונפתחת בחבטה מחרישת אזניים. ושוב נסגרת. ושוב נפתחת. ושוב. ושוב. ונחבטת, ונחבטת. נראה שהיא רוצה לאבד את נפשה לדעת, נשמע שהיא מבקשת להיתלש מהאוטובוס. 

כולם מתעלמים בחסות המסכים האישים. הנהג מסתכל על הדלת ולא עושה דבר. מבטו נרגן ומיואש. היא כמו בת משפחה מעורערת בעיצומו של התקף חרדה. מסתחררת עוד ועוד בתוך הסרט הפרטי שלה. הוא מכיר אותה, מקווה שהיא תצא מזה בכוחות עצמה. מעדיף לא להתערב אם אפשר. אבל היא מרעישה יותר ויותר וכבר לא נעים מהסובבים (אם כי הם כל כך אדישים. התקף החרדה הזה לא קיים ביחס לדרמה הפנימית שלהם). 

אחרי דקות ארוכות הנהג קם בארשת מיאוס, פונה אל הדלת ונוגע באיזו נקודה נסתרת. נראה שההתקף נרגע. אני מתרשמת מההבנה הדקה, איך ידע בדיוק איפה ללחוץ. יודע נהג נפש דלתו. הוא פונה לחזור למושב אבל לפני כן, כמו טיפול בהיסטריה בסגנון המאה שעברה, נותן לה סטירה.

מגששת

לפני כמה שבתות שוטטתי ברחבת סוזן דלאל כשאני מרדימה תינוק (שלי) בעגלה. זו הייתה שבת שמשית והזויה. במטרים הסמוכים התהלכו רקדניות ורקדנים בתלבושות אוף-דיוטי. במרחק כמה עשרות קילומטרים חיילות שנחטפו חזרו הביתה. לא רציתי לשקוע בתוך הטלפון שלי. לא רציתי לדעת איך נראות החטופות במעמד החזרה ולא רציתי לקרוא על מה שקורה בארצות הברית (מארק צוקרברג בדיוק דיבר באותו סופ"ש על השבת האנרגיה הגברית לחברה). מה שהיה קרוב אליי היה נעים וטוב, ניסיתי להשאר בתוך הבועה הזו של תינוק מתוק וישן וילדה גדולה שנאותה לא להציק לאחיה הקטן והלכה לאכול גלידה עם אבא שלה. 

קראתי את כל השלטים של מרכז סוזן דלאל (היה שם פעם בית ספר לבנות ואם אני זוכרת נכון, גם איזשהו סליק. בכל מקום שיש בו שלט היה פעם סליק), צעדתי מעדנות בכל השבילים, ניסיתי למנות כמה סוגי עצים ושיחים אני מזהה (זיהיתי המון! עכשיו אני כבר לא זוכרת. בוודאות היו שם אשכוליות וקלמנטינות. מן הסתם גם דקלים. אולי גם הדס?) ובעיקר כמובן הסתכלתי על מה הרקדנים הצעירים סביבי לובשים. הבנים לבשו סווטשרטים וטרנינג ענקיים. חלק מהבנות היו לבושות אותו הדבר, אחרות לבשו גרביונים עם מכנסיים קצרים וחולצות פולו גדולות עם פסים צבעוניים שהזכירו לי את חולצות הכדורגל שהאחיינים שלי לובשים. זה היה חמוד אבל לא הבנתי את זה עד הסוף. זה הדהד לי כתבות אופנה שקראתי באישון לילה כשהייתי עם הבן שלי. כלומר, הרגשתי שקראתי על זה בעבר ולא האמנתי שזה באמת הולך, אבל עכשיו קיבלתי הוכחה מהמציאות.

נגיד משהו כזה בגזרת החולצות. חמוד, אבל לא בטוחה שהבנתי עד הסוף

הייתי מנותקת מאופנה המון זמן. גם בגלל המלחמה, אבל בעיקר כי הייתי בהריון. בגדי הריון הם כמו ישראל בשנות ה-80. כלומר, נמצאים בערך עשר שנים אחרי העולם האמיתי מבחינת יד אופנתית על הדופק. לפיכך, מלתחת בגדי ההריון שלי כללה מכנסי סקיני, חולצות פסים וצבעוניות פריזאית סולידית (ג'ינס-שחור-כחול נייבי-לבן-נגיעות אדום). הייתי הריונית מאוד נכונה ומעודכנת ביחס לשנת 2014, נגיד. אחרי הלידה לא באמת התעניינתי במה ללבוש וגם היה נורא נורא נורא חם, אז רוב הזמן לבשתי מכנסיים קצרים עם כתמי פליטה. 

רק בחודש האחרון נפתחה לי קצת צ'אקרת האופנה. מאז אני נוכחת עד כמה אני לא לגמרי מבינה מה קורה סביבי. תמיד הרגשתי שיש לי ליבה אופנתית מוצקה וחושים אופנתיים די חדים. שאני יודעת מה אני אוהבת ומה מתאים לי, מה קלאסי בעיניי ותמיד נראה עליי טוב, אלו טרנדים עכשוויים מוצאים חן בעיניי ואלו מגוחכים ואין להם כניסה לארון שלי. עכשיו אני מרגישה קלולס, כמו קיבוצניקית שנקלעה לעיר הגדולה. נראה לי שהדפסים זה משהו שלא קורה וגם לא בגדים צמודים (למעט בגדי ספורט), אלא צלליות יחסית אוברסייז. אבל אני באמת לא בטוחה, הכל מרגיש לי שרירותי ואני לא מבינה את ההיגיון הפנימי של הבגדים שסביבי. הדבר היחיד שיש לי מושג ברור לגביו הוא שאף אחת לא לובשת יותר סקיני ג'ינס. פעם כשלבשתי סקיני הרגשתי שהסטרוקס שרים את הפסקול של היום שלי, עכשיו כשאני לובשת סקיני אני משעממת את עצמי.