חפש בבלוג זה

יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

עצוב למות באמצע התמוז - פוסט מעגלי לכבוד סוף הקיץ

בחודש האחרון התנהלתי לי בעולם כמו בחורה שאין לה בלוג. כלומר: חוויתי שלל חוויות, הגעתי לתובנות מרעישות ושמעתי כל מיני שירים שהרטיטו את ליבי, אבל המקסימום שעשיתי הוא לשתף בהם את חבר שלי או את אחותי הקטנה.

אני לא ממש מצליחה להבין את הסיבה לכך. בהתחלה חשבתי שמדובר בחוסר זמן, שנובע מהקיץ במשרה מלאה שהתרגש עליי (לא מדובר בכינוי מיופייף למלחמה, אלא במשרה מלאה, פשוטה כמשמעה, שבה אני מחזיקה הקיץ). נאלצתי לשלול את ההסבר הזה בשל זכר השנים 2010-2011, הי"ד, שבהן עבדתי במשרה מלאה ביותר ועדיין תחזקתי כאן נוכחות מרשימה.

נניח לתירוצים על למה לא כתבתי. אני עוברת להסברים על למה חזרתי. כעיקרון, היעדר הפעילות בבלוג אפשר לי להיות סופר תפוקתית, לפגוש חברים 80 פעם בשבוע, לפקוד את החד"כ בתדירות מתקבלת על הדעת, לנסוע לכל מיני מקומות (טוב, רק לירושלים) ולארח כל מיני אחים. כל זה היה נחמד מאוד (באמת!), אבל לאט לאט התחלתי לחוש את חוסר המנוחה המאפיין תקופות ארוכות נטולות כתיבה.

אני באמת אוהבת לכתוב. המחשבות שלי הן מילוליות. כשאני נוסעת באוטובוס (או מתרחצת. אין כמו רעש מונוטוני - מנועים או מים זורמים - כדי לנסוך השראה בבחורה חובבת הפרוזה) רצות לי באחורי הראש פסקאות שנונות ומשעשעות שאני מתה לפלוט אל המקלדת. וכשאני לא מוציאה את זה מן הכוח אל הפועל, לוחץ לי ומגרד לי בבלוטות הכתיבה.

ומעבר לזה: עצרתי קצת את הכתיבה כי חשבתי שזה יגרום לי להיות בנאדם טוב יותר. שאת הזמן שלא אשקיע בהתחפרות א-סוציאלית מול המחשב, אקדיש לבילויים, חגיגות וחברויות. מסקנות הביניים שלי מהחודש האחרון, הן שאני לא בנאדם טוב יותר (או רע יותר) ושבחורה צריכה לעשות את מה שהיא נהנית ממנו.

*********************
ועכשיו לפוסט האמיתי. הרעיון עלה לי כבר לפני כמעט חודש, אבל יוצא לי להעלות אותו על הכתב רק עכשיו וזה בעצם מתאים יותר. פוסט מעגלי בסימן סוף.

תמוז. (או: בוכים כשהקיץ מתחיל)

אני מתה על מיתולוגיה בכלל ועל מיתולוגיה מסופוטמית בפרט. תמוז, החודש שעבר, היה אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית והוא למעשה מקבילה מזרח-תיכונית לסיפור פרספונה היווני. אבל בניגוד לפרספונה, שמותה מסמל את החורף, תמוז יורד שאולה בתחילת הקיץ ומותו מבשר את העונה השחונה והמתה של האזור. במסגרת הפולחן של תמוז, היו מתאבלים ומבכים את מותו מדי שנה בתחילת הקיץ.


לייבור דיי. (או: בוכים כשהקיץ נגמר)

אם אצלנו בוכים כשמתחיל הקיץ, בארה"ב בוכים כשהוא נגמר. הלייבור דיי, שצויין אתמול (יום שני הראשון של ספטמבר), הוא אמנם חג חילוני למהדרין, אבל יש לו מנהגי אבלות משלו. חוגגים אותו בדרך כלל בברביקיו (עד כאן לא אבלות, אני יודעת. אולי רק עבור הפרות) ואחריו אסור ללבוש לבן או סירסאקר (וזו האבלות שדיברתי עליה).

למה? כי הלייבור דיי הוא מותו של הקיץ. חוגגים אותו כשכולם חוזרים לעיר מאתרי הריזורט שבהם נפשו, שניה לפני ששבים לעבודה השוחקת בכרך הגדול. בגדים לבנים ובהירים מסמלים, באמריקאית, חופשה. זו קלות ראש, שלא לומר חוצפה, להפציע עם צבעים כאלו להווי היומיומי במשרד או במפעל. תראו מה עשו לאובמה כשהוא העז לשאת נאום רציני בחליפה בהירה.



בהיעדר מסורת עתיקת-יומין, החוקים האנאליים האלו של צבעים "נכונים" ו"לא נכונים" שימשו את החברה הגבוהה בארה"ב כדי להבחין בפשוטי העם. עניין של נימוסים טובים. אם בתו האהובה של ראש בית ההשקעות XYZ תביא הביתה פושטק, יוכלו לזהות אותו בקלות על ידי החולצה הצחורה שהעז ללבוש אי-שם בעיצומו של אוקטובר. הקטע הוא שהחוקים האלו הם כמו חרב פיפיות - לא צריך להיות גאון גדול כדי לזכור אותם, וכך ג'וני מקווינס יכול לדלג בקלות (בעזרת הבגדים הנכונים) מעל מנגנוני המיון של האפר-איסט-סייד.

סיר-סאקר. (או: בחזרה למסופוטמיה)

עד כאן יופי. מתאבלים על סוף הקיץ ומפסיקים ללבוש לבן. אבל רגע, לא רק לבן. סירסאקר הוא בד קיצי כותנתי, בדרך כלל משבצות ירוקות-לבנות קטנות או פסי כחול-שמנת, שנחשב גם הוא מתאים לחופשות בלבד בזכות דקיקותו וחוסר הפורמליות שלו (הכל יחסי, כן? בעיני חולצת בטן היא הרבה יותר דקיקה ואי-פורמלית ממקטורן סירסאקר). התכונה שכי מאפיינת אותו היא המרקם המיוחד שלו - רצועות דקות, גבשושיות וחלקות לסירוגין, שמקנות לו מראה קצת מקומט ולא מהוקצע.

פיג'מתי ומקסים כאחד
ולמרות שמו האצילי, שנשמע בעיני אפילו קצת אריסטוקרטי, הסירסאקר הוא זה שיחזיר אותנו היישר אל המזרח התיכון. למעשה מדובר באריג שמקורו בהודו, שהגיע למערב עם הקצינים הבריטים והקולוניאליזם. משמעות השם - "kheer aur shakkar". שזה, באורדו, חלב וסוכר, בגלל הרצועות שונות המרקם (הרצועות החלקות הן החלב, המחוספסות הן הסוכר). אורדו היא שפה שמדוברת באזורים מסוימים בהודו, אבל התפתחה תחת השפעה חזקה של פרסית ונפוצה למדי במזרח הקרוב. והופ, חזרנו לאזור. מישהו אמר מסופוטמיה?

7 תגובות:

sefi אמר/ה...

פעם לביל קנינגהם היה פוסט כזה בטור שלו על ללבוש לבן אחרי לייבור דיי. משם למדתי על זה.
באופן כללי, זה נחמד כשיש חוקי לבוש בחברה, הכל הרבה יותר קל ומובן ואז פחות כואב לעיניים הרגישות אופנתית שלנו להתנגש עם המראות ברחוב.
אם היו לנו חוקים, זה היה בטח בסגנון: שהג'ינס בקיץ לא יכסה לגמרי את התחת או משהו.
הפוסט חמוד.

אנונימי אמר/ה...

איזה כיף שחזרת לכתוב! ואיזה כיף של פוסט!

marjorie morningstar אמר/ה...

ספי, גם אני משום מה די אוהבת את נוכחותם של חוקים כאלו. לא ברור למה. הייתי שמחה אם בארץ היה חוק שאוסר על לבישת שחור וג'ינס בקיץ, נגיד :) (אף שאני חוטאת בזה המון).

אנונימית - תודה ותודה!

nona אמר/ה...

מאוד מתחברת למה שכתבה ספי.

אבל החוקים האלה נועדו לשמר מעמדות ולגרום לאנשים להרגיש לא בנוח עם עצמם , אז אני חושבת שהיום, כשכללי האופנה פרוצים ומעורבבים אין להם מקום, ובצדק. לשמר אותם בתור מסורת נחמדה כמו עניין הלייבורס דיי זה נחמד, ונראה לי ששם זה נשאר

ושמחה בשבילך שיש לך מלא רעיונות, אני כל הזמן במשברים של זהות וחוסר יצירתיות (אולי משבר זו מילה חזקה מדי אבל יש לי נטיה להישמע דרמטית)

marjorie morningstar אמר/ה...

כן, תכלס נראה לי שמה שבאמת מצא חן בעיני פה הוא תשומת הלב המוקדשת לבגדים וההתייחסות אליהם כסמלים, לא כאל דבר של מה בכך.

Unknown אמר/ה...

תמיד מעניין ומפתיע פה :-)

marjorie morningstar אמר/ה...

תודה, תמיד כיף לקבל מחמאות :)

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...