הרגע הכי מוצלח של השבוע שעבר: צעדתי באיזה בוקר באחד מרחובות השכונה ופתאום שמעתי את don't you forget about me בוקע בקולי-קולות מאחת המרפסות. אין לי מושג מי גר באותה דירה, אבל באותו הרגע חשתי איתו הזדהות מוחלטת. ממש מיזוג קוסמי כזה. הרי זה מה שאני תמיד עושה בבקרים של "חיסולים" (AKA - כביסה, כלים, סתם לסדר את הבלאגן שלי) - מפוצצת את הרמקולים עם כל הקיטש שאני אוהבת ושנותן לי מוטיבציה.
אני יודעת שזה לא מקורי בעליל, אבל אני מתה על השיר הזה (וכבר אמרתי את זה לא פעם, אם אני לא טועה). בכלל - מועדון ארוחת הבוקר הוא סרט כל כך פוטוגני, שאפילו פריימים בודדים ממנו עושים לי מצברוח טוב. (אנקדוטה: הסימפל מיינדס בכלל לא רצו לבצע את שיר הנושא. הם חשבו שהוא דביק ומתקתק והם היו קשוחי-אייטיז שכאלה).
רגע שני ומוצלח: הייתי בחד"כ (כבר התחלה טובה.. אני חוזרת לאט-לאט לתלם, אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי מנוונת לחלוטין) וקפץ לי ב-JANGO ביצוע מגניב של טוקינג הדס ל-take me to the river. אמנם אני מעדיפה את הביצוע של הקומיטמנטס, עם ההפקה הגדושה וכל קולות הליווי, אבל גם זה מאוד חמוד. קאברים מפתיעים תמיד משמחים אותי.
ורק לשם ההשוואה - הביצוע של הקומיטמנטס. עם כל ה-cow-bell, זמרות הרקע והאנדרו-סטרונגים שבעולם. מבחינתי זו נוסטלגיה טהורה, כי זה מה שהיינו שומעים באוטו של אבאמא בנסיעות כשהייתי קטנה.
כשאני שומעת שירים מפעם או רואה סרטים מפעם שאהובים עליי במיוחד, יש לי איזה קוועץ' בלב ותחושת פספוס עמוקה על כך שנולדתי בעשור הלא נכון. שעכשיו הכל מנוכר מדי, המוזיקה היפסטרית מדי, הסרטים לעולם לא יהיו מה שהיו ובחיים לא ייצא לי לראות את דיוויד בואי הצעיר והחתיך בלייב. ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי יתרון אחד משמעותי של החיים ב-2014 - פחות שובניזם.
3 תגובות:
את צודקת. גם אני תמיד חושבת שחבל שלא נולדתי בעשור מוקדם יותר, עכשיו אני מעודדת מכך שלא.
או שאולי שאתעצב שלא נולדתי מאוחר יותר?
בדיוק היום חשבתי לעצמי אם הפיד שלי מלא בפמיניזם בגלל שיש לי יותר קבוצות וחברות פמיניסטיות- או בגלל שהעולם צועד למקום טוב יותר.
ואני מתה על הידע מהפגר שלך במוזיקה ובקולנוע
ידע מפגר? :(
הוסף רשומת תגובה