חפש בבלוג זה

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

בניחוח מודעות עצמית

סקרלט ג'והנסון תביים את "חציית קיץ", הסיפור הקצר של טרומן קפוטה שפורסם רק לאחר מותו. קראתי אותו, ובדומה ל"ארוחת בוקר בטיפאניז" הוא היה קצת קשה להשגה אבל עם סטיילינג מדהים (ממש כמו שתי הגיבורות - הולי גולייטלי וגריידי מקניל).

מצחיק להגיד על סיפור שיש לו סטיילינג, אבל זו פשוט התחושה. אווירה ניו יורקית כזאת, כאילו נגישה אבל בעצם רק ליודעי דבר ומביני עניין. אין לי זמן לצטט כמה פסקאות להמחשה אבל אשתדל לעשות את זה כשאהיה קצת יותר פנויה.

אני לא משוכנעת שאהבתי את הנובלה, אבל אני לחלוטין מבינה מה עורר את סקרלט לנסות ולביים אותה. יש בה משהו מאתגר. חוץ מזה, סקרלט יוצאת ככה מגניבה לפחות כמו הדמות שלה ב"גוסט וורלד".

ועוד קצת על "חציית קיץ" - השיר הזה (שהוא בלדה קיטשית נורא, ובכל זאת די מוצא חן בעיני) ישר הזכיר לי את הסיפור. אולי כי שניהם מעוצבים לעילא תוך מודעות עצמית עזה וגם - מדכאים רצח.


קראתי ראיון עם הזמרת (או שמא - יוצרת?) לנה דל ריי, היא נשמעת בדיוק כמו גריידי מקניל. עלמה ענוגה, מתוסבכת ונחשקת שלא מבינה מה כולם רוצים ממנה.
------------------------------------
ועוד משהו וחצי על סרטים - ראיתי עם חבר שלי את "משחק הדמעות" (הפעם המיליון שלי, הפעם הראשונה שלו). כצפוי, הוא לא אהב. לטענתו בגלל הפסקול האייטיזי, לדעתי בגלל הסיבה האמיתית שגברים לא אוהבים אותו (ולא בא לי לספיילר). אני דווקא מתה על הסרט הזה (למרות - ואני מצטטת כאן את קובי ניב - המערכה השלישית המפוספסת שלו. שני השלישים הראשונים כלכך מפצים עליה)

3 תגובות:

דולורס והענבים אמר/ה...

אני לא מכירה את הסיפור, אבל עשית לי חשק.. הולי גולייטלי היא ללא ספק אחת הגיבורות האהובות עלי ביותר (שנייה רק לדולורס הייז..). מבינה לגמרי את העניין עם הסטיילינג של הסיפור, הטעם שלי בסטיילינג פרוזאי שונה לגמרי מהטעם שלי בסטיילינג קולנועי. בקולנוע אני תמיד יותר מתחברת לסטיילינג ניו יורקי או פריזאי, אבל בספרים אני דפנטלי מתחברת יותר לסטיילינג של אנה קארנינה או עלובי החיים, או לסטיילינג בכל הסיפורים הקצרים של מופסאן

marjorie morningstar אמר/ה...

את מופאסן למדתי בתיכון.. אני זוכרת בעיקר אווירה די נוגה. נראה לי שאני דווקא כן מתחברת לעיצוב אווירה ניו יורקית בספרים ולראייה שם הבלוג. ההבדל בין מרג'ורי להולי (או לגריידי) הוא המאמץ. מרג' נראית נהדר ומתלבשת מעולה, אבל היא מתאמצת, משתדלת, מתלבטת, נבוכה ובאופן כללי אנושית יותר. לגיבורות של קפוטה יש סטייל אגבי (כמו בלוגריות אופנה חו"ליות), הן לא מתאמצות בכלל - וזה די מעצבן.

דולורס והענבים אמר/ה...

אני בתיכון למדתי את 'המחרוזת' של מופסאן וזהו, אבל בצבא אחד התפקידים שמילאתי היה א' ספריה וכך נתקלתי בדברים נוספים שלו. יש לו קובץ סיפורים קצרים שנקרא השמכאן - מאוד מוצלח. האווירה אצלו היא לאו דווקא נוגה, יותר חמוצה הייתי אומרת. אבל מה שלי עושה את זה אצלו זו איזושהי יומיומיות חו"לית נונשלנטית כזאת, שעושה לי מצב רוח טוב. לא יודעת להגדיר בדיוק. הסיפורים האלה מחזירים לי את התחושה שהייתה לי בילדות, כשחזרתי מהספרייה עם ספר חדש והתרגשתי ממנו, היום גם ספרים שאני מאוד נהנית מהם לא גורמים לי להרגיש ככה.
עם גיבורות ספרותיות עם סטייל אגבי, אין לי בעייה להתמודד, אבל לצערי אני נתקלת די הרבה בנשים כאלו וזה באמת מעצבן!

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...