ורדים לבנים

גם זה פוסט שהתחלתי פעם. הוא לא ישב בארכיון שנים, אבל התחלתי לכתוב אותו לפני כמה חודשים ולא מצאתי את הזמן להמשיך. אני ממשיכה עכשיו והאסוציאטיביות די מתפזרת. אני לא מצליחה להתרכז ולאסוף, אבל בא לי לפרסם.  

 ***

אף מילה לגבי המלחמה כי באמת אין לי אף מילה על זה.

***

אחרי התקלות מקרית בקרטיס סיטנפלד דרך הספר "ממלכת האחיות", שמצאתי בסוף שבוע אצל ההורים שלי, לקחתי מהספריה את "במרחק נגיעה" שלה ונהניתי ממנו מאוד.

מ"ממלכת האחיות" יצאתי ברגשות מעורבים, אבל היו שם רגעים יפים שגרמו לי לחפש עוד ספרים של אותה כותבת, בעיקר הקטעים שבהם תיארה חוויות של הורות.

"במרחק נגיעה" הוא הספר הראשון שלה והוא הרבה יותר מוצלח בעיניי, הוא שאב אותי וסיימתי אותו תוך יום וחצי. זה לא בדיוק ספר גוד-טיים, אבל כמעט כן. זה רומן חניכה שמתרחש בפנימיה יוקרתית בחוף המזרחי, כשהגיבורה היא נערה מהמידווסט שהגיעה לשם על מלגה ועוסקת כל הזמן בחווית הזרות והבינוניות שלה. הבנתי תוך כדי קריאה, ובעיקר בדיעבד, שאני מחכה לסצנת מייקאובר זוהרת (זה כמובן מה שהיה הופך את הספר לקריאת גוד-טיים). לא יכול להיות שהגיבורה תשאר כל הזמן בינונית. לא כ"כ יפה, לא כ"כ מבריקה. אבל היא נשארת, אין שום מהפך. כלומר, יש מעין מהפך, אבל לא בכיוון הזה.

 

ככה קוראים לו באנגלית. הולם יותר את הספר ואת רוח הפוסט

תוך כדי קריאה הרגשתי שקשה לי להזדהות עם הגיבורה. זו תמה שחזרה על עצמה גם בביקורות קוראים על הספר, ובכלל בביקורות שמצאתי ברשת על ספרים של קרטיס סיטנפלד. אני מניחה שהסיבה לחוסר ההזדהות היא היעדר המהפך, יש בזה אנטיקליימקס מתמשך. זו סינדרלה עם רגליים גדולות, אן שרלי שנותרת פשוטה וחסרת חן, או ג'ו מארץ' שלא מצליחה לפרסם דבר.

ובכל זאת מצאתי את עצמי בה. כבר החזרתי את הספר לספריה, וחבל, כי יש שם קטעים שממש שווה לצטט. דקות האבחנה שלה מיוחדת מאוד. היא מתארת שם במדויק את התחושה של הגעה למקום חדש שבו כולם מוצלחים וחכמים, אחרי שהיית הכי מוצלחת וחכמה בעולם הקטן שלך. אני מנסה לתאר את זה במילים שלי, אבל היד שלי כבדה על המקלדת ושום דבר לא מתנסח כמו שאני רוצה. אסתפק בלכתוב שהייתי שם ושקרטיס סיטנפלד מצליחה לזקק את זה.

עוד דבר שהיא מצליחה לזקק היטב אלו חוויות חושיות. במיוחד נחקק אצלי הקטע שבו היא כותבת על השמפו של אספת', מלכת השכבה. יכולתי בהחלט לדמיין את זה. שיער בלונדיני גולש בניחוח פרחוני. לפני כמה חודשים, כשהספר היה אצלי, הייתי באיזו טרפת קלה של חיפוש בושם חדש עבור עצמי וזה השתלב היטב עם הקטע הזה. חיפשתי בושם פרחוני לא מתוק. אחרי שנים עם "מירקל" של לנקום, הוא הרגיש לי פירותי מדי. כשנתקלתי באיזה פארם בבושם "רומאנס" של ראלף לורן, חשבתי לעצמי שאולי זה האחד בשבילי ושזה בטח דומה לריח של אספת'. השילוב בין הצבע הוורוד-חיוור, הניחוח הפרחוני הפשוט, אבל לא המוני, הקווים הנקיים של הבקבוק והאפיל ה-preppy של ראלף לורן, הרגישו לי כמו כסף ישן. חיפשתי ביקורות על הבושם בפרגרנטיקה וקראתי שהרבה גולשות כתבו שזה היה בושם הפרום שלהן. מאוד מתאים למלכת השכבה. לצערי, הוא נמוג ממני ללא זכר ולכן לא רכשתי אותו בסופו של דבר, אבל אולי אתן לו עוד צ'אנס. 

תוך כדי חיפוש בשמים הבנתי שאני נמשכת לריחות פרחוניים לא מתוחכמים, שגולשות מספרות עליהם שהיו בשמי הפרום או החתונה שלהן. לא פרחים לבנים (יסמין, טוברוז, מגנוליה) שהם קצת כבדים ומתוקים מדי ועושים לי כאב ראש, גם לא ורדים מתובלנים שהם קצת סבתאיים. משהו כמו ורד צעיר מאוד. מאוד מידווסט פרברי מצדי, אבל הריח שהכי דיבר אליי בתקופה הזו הוא מהדורה מיוחדת של שמפו פינוק בריח ורדים לבנים. קניתי אותו במקרה, כי פינוק כחול הוא שמפו הבית שלנו ובמקרה לא היה בנמצא. תוך כדי שימוש שלי ושל יתר בני הבית, שמתי לב שהריח הזה משפר לי את מצב הרוח בקטע בלתי נתפס. מצחיק שאני שואפת להריח כמו מלכת השכבה הוואספית ובסוף נמשכת לריח של נערת קניונים.

(אגב, בסופו של דבר קניתי את peony picnic של קליניק, שהוא לדעתי הרבה יותר ורד מאשר אדמונית. אני נהנית ממנו, אבל לא בטוחה שהוא האחד)

עוד על ורדים ופנימיות:

גם הספר וגם שמפו הוורדים הזכירו לי את הספר "גן ורדים" שקראתי אי שם בנעוריי המוקדמים. גם זה היה רומן חניכה. ספר ישראלי מפתיע קצת, כי הכל שם הרגיש מאוד חו"לי. הגיבורה הייתה נערה ישראלית (בשם יערה אם אני לא טועה), שעברה עם הוריה לאנגליה ונשלחה לפנימיית בנות יוקרתית. אני לא זוכרת ממנו הרבה, אבל זכור לי שהוא היה משמעותית יותר מתוק ופחות מנוכר מאשר "במרחק נגיעה". לא מצאתי עליו כלום ברשת חוץ מהלינק הזה, אז אני לא מצליחה להיזכר מעבר לכך.   

שיר שהוא אסוציאציה:

כמה חודשים שיש לי "ורדים לבנים" בראש בגלל הפוסט הזה, שיושב לו בטיוטות, ובגלל השמפו האהוב. ובכל פעם שאני חושבת "ורדים לבנים" אני מתחילה לזמזם את "ימים לבנים". לאה גולדברג כתבה אותו כשהייתה בת 21, בודדה ובלימודים, כך שהוא זורם היטב עם רוח הפוסט.

בדרכים

מחשבות שנחשבו בשעת לילה קטנה מאוד.

יצא לי לקרוא איפשהו (בטח ב"שנות החלב" של יערה שחורי, אבל אולי בעוד מקום) שחלומות של נשים בהריון כוללים הרבה פעמים מוטיבים מימיים. אני זוכרת שחברה טובה סיפרה לי גם על חלומות המצולות שלה מההריון האחרון.

אני לא זוכרת על מה חלמתי בהריון הקודם, אולי גם אני חלמתי על מים. הפעם אני חולמת על נסיעות. לחיפה, לב"ש, לאילת, לבסיסים צבאיים רחוקים, לארצות טרופיות רחוקות עוד יותר. באוטו, בטרמפים, במונית, ברכבות ארוכות ואפלוליות, בריצות מסוכנות על כבישים ראשיים חשוכים, מוארים בהבזקי אור מבהילים של מכוניות חולפות.  

House Tops (1921) by Edward Hopper

החלומות האלו תמיד קודרים ואל-ביתיים, ומשום מה אני נהנית מהאיכות הזו שלהם. לתחושתי זו מטאפורה מאוד קולעת לחוויה המוזרה של הריון. מסע ממושך שמשונה לחשוב איך ומתי אצא ממנו. שלא לדבר על המסע של התינוק עצמו בתעלת הלידה. בכל החלומות האלו יש מעברי חושך ואור מאוד עוצמתיים וסמליים.

אגב #1 - לצאת. פתאום אני נזכרת שבילדות לא כ"כ אהבתי נסיעות, אבל היו נסיעות שבמהלכן הרגשתי שלווה והרמוניה בתוך חווית הנסיעה. עם התנמנמות קלה, מוזיקה מתאימה, נופים מרגיעים או זווית אור נעימה. ההגעה הייתה פתאומית, צורמת ולא רצויה.

אגב #2 - חשבתי על סטיישן טו סטיישן של בואי. כבר מזמן לא הקשבתי לו בהתפעמות וברטט, אבל אני זוכרת את ההתפעמות והרטט של הפעמים הראשונות. גם המסע שבשיר הוא מטאפורה מושלמת. תחילתו ברעשי רקע לא ברורים וגם לא נעימים. אי נוחות באוזן. כמו צירים שקשה לזהות ולהבין אם יש בהם ממש. מתוכם מתפתח דפוס קבוע והוא עדיין צירי, חורקני וקשה. ומתוכו נוצר משהו אחר לגמרי. גדול מהחיים. נקודת היציאה מהשיר שונה לחלוטין מנקודת הכניסה. 

 אגב #3 - חשבתי על "מעבר" של קוני וויליס, ספר על חוויות על סף מוות שאולי אכתוב עליו פעם יותר בהרחבה. גם שם יש נסיעה גדולה, מעבר, מנהרה וכמובן אור בקצה. ושינוי מצורת קיום אחת לצורה אחרת לגמרי.

כחול עמוק

הבת שלי בת ארבע וקניתי לה ליום הולדת טושים צבעוניים וריחניים. כאלו שבהם החום הוא בריח שוקולד, האדום בריח תות, הצהוב הוא בננה (למעשה שחזור מדויק של גומי בננה), ועל כל טוש יש ציורים קטנים וחמודים של המאכל המדובר, כדי שלא נתבלבל. כשהוספתי את הטושים לעגלה באתר של חנות צעצועים יקרה וקצת פלצנית, כזו שקונים בה רק ביום הולדת, חשבתי שאני מגשימה דרכה את חלומות הילדות של עצמי, כי תמיד רציתי טושים כאלו ולא היו לי. אתמול פתחנו את החבילה והתחלנו להריח. החום והאדום היו מתוקים ומטופשים, הסגול היה ארטיק ענבים נוסטלגי מאוד שמשך כמה חוטי זכרון, אבל הכחול (אוכמניות) היה מכונת זמן עוצמתית .

[בתואר הראשון לימדו אותנו שלחוש הריח יש נתיב מיוחד אל הזכרון, אבל לא התעכבנו על זה יותר מדי. אני חושבת שהסיבה קשורה לכך שהחיווט של מערכת הריח במוח הוא ישיר ולא אלכסוני (בניגוד ליתר הקלטים החושיים), אבל מעבר לכך לא בטוחה מה מהידע שלי נשען על קורס מבוא לתפיסה ומה על המיני סדרה על הלסטון בנטפליקס (יש שם פרק שבו הלסטון מרכיב את הבושם שלו. אבל אני גולשת)].

מכונת הזמן העוצמתית של הריח הכחול החזירה אותי לגיל חמש ולגיל שלוש עשרה. קודם כל, נזכרתי שהיו לי טושים כאלו. לא הגשמתי דרך הבת שלי את חלומות הילדות שלי, אלא (שוב, בפעם המי יודעת כמה) ניסיתי לחיות-מחדש את הילדות שלי דרכה. אני חושבת שקיבלתי את הטושים האלו כמתנה מאיזו דודה מאמריקה, או מאבא שלי, באחת מנסיעות העבודה שלו. עכשיו אני זוכרת שהכחול היה הריח האהוב עליי גם אז.

בגיל שלוש עשרה לא היו לי טושים ריחניים. היו לי חלומות אחרים, שכללו ליפגלוס תכלת. 

בגיל שלוש עשרה הייתי תולעת עיתוני סופ"ש. ההורים שלי קנו רק מעריב אבל לפעמים קיבלנו מהסופר או בתחנת דלק גם מוספים של ידיעות. קראתי את כל המוספים מצד לצד. בהתחלה זרקתי הצידה בבוז את מדורי הכלכלה ואז גיליתי את טורי ביקורת המוצרים הנהדרים שלהם ("ברכה בודקת" בידיעות ו"פיינשמקר" במעריב) וכך גם הם סללו את דרכם ללבי. אבל המקום הראשון בלב היה שמור למוספי התרבות והטלוויזיה, ובמיוחד-במיוחד לכל מה שיצא מתחת לעטן של דנה ספקטור, דנה קסלר וליסה פרץ.

את דנה ספקטור לא יצא לי לקרוא המון – כאמור, לא תמיד היה אצלנו בבית ידיעות – והרבה מהחומר שלה היה קצת מבוגר מדי עבורי, עם שברונות לב ותהפוכות זוגיות. את דנה קסלר וליסה פרץ קראתי באדיקות. הן היו כמו אחיות גדולות היפר-מגניבות שאפשר ללמוד מהן את כל מה שחשוב בעולם. בגיל שלוש עשרה את פחות מתעניינת בגברים הפכפכים ובחברות שצריך לתמוך בהן (ע"ע ספקטור) ויותר צמאה לדעת איך לעצב את הקליפה שלך. איך להציג את עצמך בפני העולם. לפחות אני הייתי כך.

מדנה קסלר למדתי איזו מוזיקה לשמוע. היא כתבה המון על רוק ועל מה שהיה אולי לרגע אינדי ומיד נכנס למיינסטרים (אינספור כתבות על רדיוהד), אבל גם לא זלזלה בפופ סוף ניינטיז תחילת אלפיימז שאהבתי כל כך, והקדישה סקירות מעמיקות לג'יילו, בריטני וכריסטינה (לנצח אזכור את כיתובי התמונה שהעניקה לג'יילו – "יפה אך חסרת כשרון" ולבריטני – "מכוערת אך מוכשרת"). 

מליסה פרץ למדתי איך להתלבש ואיך להתאפר. זה היה כמו קורס שחייה בהתכתבות, לפענח איך להיראות על בסיס מודל לא ויזואלי. הכל נשען על הטקסט של ליסה ועל מעט מאוד תמונות, אז קראתי, דמיינתי וניסיתי ליישם. שלושה טורים שלה שזכורים לי במיוחד היו על ג'ינס עם תפר כוכב על הכיסים האחוריים (לדבריה, מקטין את הטוסיק), על טרנד של לק לבן-טיפקס על הציפורניים (אם אני זוכרת נכון, לא מצאתי לבן בסופר-פארם ולכן פשוט השתמשתי בטיפקס) ועל ג'וסי טיובס של לנקום. 

בטור על ג'וסי טיובס היא ציינה במיוחד את הטיוב בצבע תכלת. אני לא זוכרת בדיוק איזה סופרלטיב היא קשרה לו, אבל הוא הצטייר בדמיוני ככליל השלמות והקולנס ולכן ניסיתי למצוא לו חלופה מקומית. ליפגלוסים בצבע תכלת בטח ובטח שלא היו בפארם שקרוב לבית, שאפילו לא החזיק לק בצבע שחור, אבל באחד השיטוטים שם מצאתי שפתון לחות בטעם אוכמניות ובצבע כחול. וואו. זה היה באמת וואו. מרחתי שכבות על גבי שכבות והתהלכתי במסדרונות החטיבה בתחושה שהשפתיים שלי מחברות אותי להתרחשויות אופנתיות גדולות יותר, בתל אביב או בלונדון. בונוס אדיר היה הריח – בדיוק הריח של טוש האוכמניות מגיל חמש. כך שזה היה חיבור מקביל גם לעצמי העתידית וגם לעצמי של פעם.  

לכבוד הפוסט גיגלתי blue juicy tube וגיליתי שהמקור בכלל היה בריח מנטה, שזה משמעותית פחות מלהיב בעיניי בהשוואה לאוכמניות. אני אוהבת עד היום צבע של אוכמניות על השפתיים, יש לי כמה אודמים וליפסטיינים שנועדו להשיג את האפקט, אבל המראה המוצלח ביותר מתקבל אחרי אכילת אוכמניות קפואות מול הטלוויזיה.