יום שישי, 23 בדצמבר 2016

שיר לסוף השבוע ומחשבות על אמנות

היום נפל לי אסימון. הבנתי שכשאני נחשפת ליצירה שהיא מעולה בעיניי, כזאת שמרטיטה את מיתרי ליבי ומעלה לי דמעות בעיניים, אני נהיית קצת מפגרת. אני לא מסוגלת ליצור בעצמי, לא מסוגלת לחשוב על דברים שלא נוגעים למה שקראתי\שמעתי. לפעמים אפילו לא מסוגלת לתפקד באופן בסיסי. כל מה שאני רוצה זה רק לצרוך את הספר\אלבום\סרט הזה בריפיט לתוך הווריד. וזו לא חייבת להיות איזו יצירה מתוחכמת-אליטיסטית-סוגה עלית. פשוט משהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

בקיץ שבו גיליתי את הדורז בקושי אכלתי. אני חושבת שזה הקיץ היחיד בחיי שבו גלידה לא היוותה אפילו פיתוי.
כשקראתי את "חירות", לא הייתי מסוגלת לתקשר עם הסביבה. כשסיימתי את הספר רציתי לסגור את הבלוג, כי הרגשתי שאין שום טעם לנסות לכתוב בעצמי.
כשהבנתי לראשונה את station to station, לא הצלחתי לעשות שום דבר חוץ מלשמוע את האלבום שוב ושוב. אני זוכרת את עצמי מחשבת זמנים באוטובוס לפי מספר הפעמים ששמעתי בנסיעה את שיר הנושא של האלבום (הוא טיפה יותר מעשר דקות, אז די נוח למדוד בעזרתו. בסיס עשר וזה). 
בכל פעם שאני מסיימת לקרוא את "האמן ומרגריטה" אני (1) בוכה, (2) מרגישה שהמשמעות היחידה שאני יכולה להעניק לחיי היא לקרוא את הספר מההתחלה. 

היום זה קרה לי שוב, עם האלבום הראשון של הסטון רוזס. אני מכירה את כל השירים בו, אבל משום מה עד כה לא יצא לי לשמוע אותו במלואו. מהבוקר שמעתי אותו כבר איזה ארבע פעמים. תכננתי לכתוב היום פוסט, היו לי כמה רעיונות מגובבים בטיוטות הג'ימייל שלי, אבל תוך כדי האזנה התמוססתי לחלוטין. הרגשתי שאין שום סיבה שאצור משהו משלי. שזה יהיה אפילו מעשה יומרני. 

הבטחתי שיר לסוף השבוע, אז הנה הוא. נראה לי שזה האהוב עליי באלבום. אני שומעת (בפעם הטריליון) ונמסה.


בכל פעם שיש לי קראש מוזיקלי שמוביל להתאבססות על להקה, אלבום או שיר מסוים, אני תוהה מה השכנים שלי חושבים ומה אני הייתי חושבת אם הייתי במקומם. הקירות אצלנו בבניין ממש דקים. 

מחשבה שעברה לי בראש רק עכשיו, במעבר חוזר על הפוסט לפני הפרסום שלו - מה שאני מתארת כאן זו בעצם התאהבות. טמטום קל, התאבססות מוחלטת, חוסר תיאבון, התבטלות האגו, רצון להתמקד באופן טוטאלי במושא הרגש. והוא לא חייב להיות חכם במיוחד או יפה במיוחד, פשוט מישהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

יום שני, 12 בדצמבר 2016

חורף בתל אביב

מעשה שקרה באמת.

בסופו של יום לימודים ארוך, עת עמדתי להכנס אל חדר המדרגות, שמעתי מאחורי מישהי מצווה: "חכי, תחזיקי לי את הדלת". נשמעתי. החזקתי. היא נכנסה, חמושה במגפונים מדוגמים ובקוקו ייצוגי, ובירכה אותי במאור פנים לא אופייני לבניינים משותפים: "שלום, אני סבתא של עומריקי!".

הותקלתי. לא היה לי מושג מי זה עומריקי. הגבתי בחיוך שנראה לי כמו הדרך האלגנטית להתחמק מהודאה שאני קלישאה תל אביבית שלא מכירה את השכנים של עצמה. המשכתי לטפס אחריה במדרגות תוך שאני מעריצה את המגפונים שלה ומזכירה לעצמי לרכוש נעלי חורף חדשות.

בקומה 1 וחצי הותקלתי שוב והפעם חזיתית. "את מכירה את עומריקי?". נאלצתי להודות שלא. "את חדשה כאן?" – "לא". עכשיו כבר התעצבנתי בלב. סבתא או לא סבתא, מגפונים או לא מגפונים, אבל מי שמך לשפוט אותי ואת מידת הניכור שלי משכניי. "הוא ילד חמוד כזה, עם תלתלים חומים. בטוח שאת לא מכירה אותו? עמריקי וירדן, את בטוח מכירה אותם".

בשלב הזה נפל לי האסימון ופצחתי בדיאלוג פנימי ומהיר עם עצמי. אז עומריקי הוא הסטודנט למדעי החברה שגר בדירה לידי? לא היה לי מושג שככה קוראים לו, אבל ראיינתי אותו פעם למחקר בפסיכולוגיה. יש לו חברה? בשם ירדן? לא זכרתי. ואני לא יודעת אם נכון להגדיר את השיער שלו כתלתלים, בעיניי אלו יותר מפרצים. אבל ידוע שסבתות נוטות לפרגן. בטח סבתות שמגדירות את נכדן הסטלן בן ה-20 ומשהו "ילד חמוד". ואגב סבתות ופרגון – סחתיין על סבתא של עומריקי. אטיטיוד מעצבן, אבל הייתי מתה להיראות ככה כשהנכד שלי יהיה באוניברסיטה. מעניין מה הסוד שלה. 

בעודי מנסה לפענח את סוד החיוניות של סבתא-של-עומריקי ומתכוננת למפגש המעניין בינה לבין נכדה בקומה השלישית, ראיתי להפתעתי את סבתא חולפת באלגנטיות על פני הדלת של החשוד-כעומריקי. במקומה היא ניגשה אל הדירה האחרונה בקומה, שבה מתגוררת השכנה שלי עם בנה הקטן והזועף שאף פעם לא אומר לי שלום במדרגות. כעבור עוד רגע של הפתעה נזכרתי שגם לקטן הזועף יש תלתלים חומים. 

אני תמיד ממהרת להיכנס הביתה כדי להימנע ממפגשי שכנים ותמיד שופטת את עצמי על זה (הרי בחרתי במקצוע שכל-כולו קשר אנושי. אין סנדלרית יחפה ממני. מה שמזכיר לי - עדיין לא קניתי מגפיים). הפעם פעלתי במהירות שיא תוך הדחקה מוחלטת של דחף השיפוטיות. לא הייתי מסוגלת לעמוד בפני נזיפה חזיתית נוספת או בפני עימות עם העובדה שאני אכן תל אביבית קלישאתית שלא מכירה את השכנים שלה. מעניין אם סבתא סיפרה לעומריקי שהשכנה לא יודעת מי הוא. במקומו גם אני הייתי זועפת עליי במדרגות מעתה ועד עולם.  

כבר כמה שנים אני מפנטזת קלות על המגפונים מהדגם הזה של דנית ירון (באחד משני הצבעים האלו).
הם ממש יפים בעיניי ונראה לי שחיתוך הקרסול שלהם יתאים גם לשמלות וחצאיות, אבל הם יקרים פחד.
כשאהיה סבתא אקנה לעצמי כאלו

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

fée marraine

אני ממש אוהבת ללבוש חצאית יחד עם סוודר. בייחוד כשמדובר בחצאית יחסית דקיקה. אני זוכרת בדיוק מתי נחשפתי למראה הזה לראשונה, אפילו תיעדתי את רגע ההארה בפוסט הזה. השילוב של חצאית מתנפנפת עם סוודר צ'אנקי הוא ביתי ופייתי גם יחד בעיניי. אני מתלבשת ככה לאירועים חורפיים שחשוב לי להיראות בהם פאשן פורוורד אבל גם להרגיש בנוח.

ואז נתקלתי במראה הזה שג'ניפר לורנס בחרה בו בשביל לקדם איזה סרט חדש שלה:


לכאורה, המראה הזה אמור להיות פסגת חלומות האאוטפיט הזה. הצבעים מקסימים, הכוכבים הקטנים שעל החצאית לגמרי שבו את לבי, אבל איכשהו זה לא מסתדר לי. הגדלתי לעשות, חיפשתי כמה שיותר תמונות ממסיבת העיתונאים ועדיין לא הצלחתי להתחבר למראה.




אני מנסה לפצח למה. אולי זה בגלל הכוכב שמרוח על החזה ומזכיר לי סווטשרטים של פוקס מהעשור הראשון של שנות האלפיים? אולי בגלל השקיפות של החצאית? (אני ממש שונאת חצאיות שהן "חצי חצי" מבחינת שקיפות). אולי בגלל הנעליים הסינדרליות? (אני אוהבת לשלב מראות עדינים כאלו עם נעליים מאסיביות, בוייב הפיה שעשתה חודש תורנות רפת). אולי בגלל מפתח הצוואר הסגור של הסוודר?

לא חשבתי על זה קודם, אבל עכשיו עולה לי בראש שאולי האאוטפיט "מתואם" מדי. כאילו מרושל וביתי, אבל בעצם נבחר בקפידה. הכוכבים שעל החצאית תואמים את אלו שעל הסוודר שתואמים את הקונספט של הסרט (אני חושבת. מודה שלא התעמקתי בו). זה כמו להתאים את צבע החגורה לצבע הגופיית-סבא לצבע התפרים של הלי קופר (מי שהתבגרה בתחילת האלפיימז תבין) וזה חסר מעוף ואפילו כבד. רצתה פיה, יצאה סנדקית. 

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...