יום ראשון, 12 במאי 2013

אני, מטרידת ילדים קטנים

שני רגעים ששווה לנצור מהשבוע שעבר:

1. הרצאה כלל פקולטטית ב"מקורות היסטוריים של מדעי החברה". קורס שבמקור מיועד לכל תלמידי הפקולטה (חוץ מכלכלה, המורמים מעם) ובפועל מאויש ב-20 סטודנטים מקסימום (קשה ללמוד על פילוסופים זקנים ולא פוטוגניים ולזכור מלא "איזמים" ו"אציות").

ביום חמישי האחרון הנוכחות הייתה דלה אפילו יותר, בגלל נופש הסטודנטים הדושבאגי המסורתי באילת (בעצם, אני לא יודעת עד כמה הוא מסורתי. יותר כמו מסורת מומצאת ומאולצת). המרצה הזערורי התמתח על הדוכן שלו וצייץ שהוא מאוכזב נורא, ואולי עדיף שלא יגיע יותר להרצאות (רחמיי נכמרו עליו. רציתי לתת לו שוקו חם עם מרשמלו, בחיי). מישהו אינפורמטיבי מהשורות האחרונות הסביר שזה לא אישי נגדו, פשוט כולם בפאנג'ויה באילת.

"נופש באילת? איך לא הוזמנתי?" התפלא הדוקטור, אחרי שקיבל הסבר מקיף על אודות הפאנג'ויה. שניה לאחר מכן הוא חזר לעצמי האליטיסטי-אקדמי שלו: "אוי, בעצם לא הייתי הולך. אילת זה כל כך... צ'יזי".

אני תמיד חושבת על המרצה הזה בתור פרופסור פליטיק מהארי פוטר. הוא כזה זערורי ותמהוני.

2. אותו יום חמישי, אני יוצאת מחדר הכושר של האוניברסיטה לעבר התחנה של 289. יושב שם איזה ילדון, אולי בן 12, שיצא מאימון ילדים של מכבי תל אביב. משעמם לו וחם לו נורא עם הגרביים הארוכים ומגני הברכיים. באיזשהו שלב הוא מוציא את הסמארטפון הצ'יקמוקון שלו ומתחיל לשמוע את paradise city.

בדרך כלל אני מתעצבנת על ילדים ששומעים מוזיקה מהטלפון בלי אוזניות, אבל הוא היה כזה פעור עיניים ובלתי מזיק, מה גם שאני מתה על האלבום הראשון של גאנז אנד רוזס על כל טראשיותו.

אז התיישבתי לידו ושאלתי אותו אם הוא מכיר את כל האלבום. הוא לא הכיר. המלצתי לו לשמוע אותו, וסיפרתי שכשהייתי בגילו שמעתי אותו כל בוקר (שזו חצי אמת. הייתי קצת יותר גדולה. מגיל 15 בערך appetite for destruction היה מכוון במערכת שלי, והתחיל לנגן בכל בוקר ב-6.45 בתור שעון מעורר+פסקול התלבשות לבצפר). הילד הסתכל אליי, חייך במבוכה, ואז הסיט את מבטו הצידה. מסכן, בטח אמרו לו לא לדבר עם זרים והוא לא הבין מי זו הפסיכית הזו שנפלה עליו.


-----------------------------
במשך כל השבוע אני נוצרת רעיונות לפוסטים. כמו תמהונית זקנה, כשבא לי רעיון אני מתמצתת אותו וכותבת בקודים ביומן (למה בקודים? כדי שאם מישהו יחטט שם, לא יחדור לחלוטין אל המחשבות שלי).
אין לי מה לומר להגנתי. זה באמת נראה קצת פסיכי
ולמרות זאת, איך שהוא, אני לא מספיקה לכתוב כלום. אין לי אומץ לבלגג באף ספרייה של האוניברסיטה, ובבית זה פשוט לא קורה (חוץ מהיום. מאורע נדיר. ואני עדיין אכולת רגשות אשם על זה שאני לא מתרגלת עוד קצת שיעורים בסטטיסטיקה). חשבתי אפילו לכתוב פוסטים שלמים בוורד, בספרייה, לשלוח לעצמי במייל ולממשק אותם לבלוגר בבית, אבל זו כנראה אופרציה מורכבת מדי שאף פעם עוד לא היה לי כוח ליישם. חוץ מזה, יש לי חשש פרנואידי תמידי שמישהו יציץ מאחורי הכתף שלי (והחשש הגדול יותר - שזה יהיה מישהו שאני מכירה) ויתהה מה לעזאזל אני עושה ומהן השטויות האלה.

8 תגובות:

Standing Ovation אמר/ה...

לפעמים זה קורה להם למרצים שפורצת מהם קצת אנושיות :) למרות שאני לא אשכח את המרצה (אחד המוערכים) שניקר תוך כדי סמינריון של אחד הסטודנטים, לא נעים בכלל...ולגבי הרשימות עם הקודים, טוב שאת זוכרת אחר כך למה התכוונת :)

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

הוא דווקא אנושי מאוד, המרצה הזה, אבל נראה כאילו נולד בין כתלי הפקולטה. התנגשות התרבויות הזו היא שהצחיקה אותי כלכך.

אנונימי אמר/ה...

זה באסה שמכשלות טכניות כאלה מונעות ממך לכתוב עוד פוסטים... את חסרה:)

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אלו יותר מגבלות זמן. ובכלל, אני בתקופה שקל לי יותר להיות צרכנית מידע מאשר יצרנית.

Yael אמר/ה...

אם המרצה המדובר הוא זה שאני חושבת, שמת לב שהוא מדבר כמו ערן צור?
עשיתי את הקורס הזה לפני שנתיים וזה נחרט בזכרוני לנצח.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אם את מתכוונת לחגי בועז, אז אני חייבת שלא להסכים. הוא כזה מיובש! אין בו שמץ מהסליזיות הערנצורית.

Yael אמר/ה...

הוא מאוד לא סליזי, זה נכון. הוא חילזון טוב לב כזה. אבל הדיקציה אותה דיקציה.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

מבטיחה להתרכז במיוחד ביום חמישי הקרוב. אולי אצא עם תובנות :-)

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...