יום חמישי, 22 במרץ 2012

סיפורם של הדברים

יש לי משמרות קבועות של פעילי גרינפיס ליד הבית. לא כי אני איזו אנה ווינטור לובשת פרוות, או מנכ"לית כימיקלים לישראל, סתם כי אני גרה ליד כיכר רבין בתל אביב וזה לוקיישן אסטרטגי. אני תמיד הודפת אותם מעלי, כי הם נראים לי כמו חבורת סטלנים מעצבנת שהגיעה לשם בעיקר כדי להתחיל עם בנות וכי הם מתנפלים בדיוק כשאני ממהרת לאוטובוס לעבודה, אבל זה גורם לי לחשוב לא מעט על סביבתיות ומה בעצם אני עושה בשביל זה.

המפגש היומיומי עם לובשי החולצות הירוקות מצטרף לעוד כמה דברים שנתקלתי בהם באחרונה, פחות-או-יותר באותו הנושא. אני מתחילה לחשוב שההסתייגות שעלתה אצלי באחרונה משהייה בקניונים ובכלל משופינג פחות קשורה לאלמנט הכלכלי ויותר למוסר-כליות סביבתי.

השבוע חבר שלי הראה לי את הסרטון הבא. קצת היפי ונאיבי מצדי, אבל הוא מצא חן בעיני. אני חושבת שהוא באמת חשוב (אם כי אולי מעט דמגוגי, בסגנון "סופר סייז מי". אבל תעמולה של פעילי איכות סביבה היא חיובית ועדיפה בעיני על המסרים השיווקים המתוחכמים והחלקלקים של התאגידים והחברות).


אני מניחה שהתהליך שמתואר בסרטון, זה שנהגה והחל בשנות החמישים ומרעיל אותנו עד היום, הוא זה שמצמיח גם מקצועות משונים כמו "מסדרת בתים".
http://www.xnet.co.il/design/articles/0,14563,L-3093958,00.html
(אני לא חושבת שהטור הזה של רונית כפיר הוא רע, הוא פשוט נוגע באותה נקודה מזווית אחרת, של מי ששקוע עמוק בפנים).

אני קוראת בחלקים קטנים עכשיו ספר שנקרא "קיצור תולדות האנושות". הוא לא פנינה ספרותית בעיני, אבל ספר עיון לא רע שמעלה כמה דברים מעניינים לתודעה. מסתבר שההומו ספיינס היה מאז ומעולם מין הרסני. כבר בתקופה הפרה-היסטורית הכחדנו מחצית מאוכלוסיית בעלי החיים שהיו אז על הכדור. עכשיו פשוט יש לנו יותר כוח בידיים.

אני חושבת שמאז ומעולם הייתה לי משיכה לאפוקליפטיות. סרטי מד"ב על סוף העולם תמיד אהבתי (כאלה מתוחכמים, לא "היום שאחרי מחר"). השבוע ראיתי את "הילדים של מחר" עם חברים ויצאתי ברגשות מעורבים. מבחינה אמנותית הסרט עשוי מצוין (חבר שלומד קולנוע התמוגג מהוואן-שוטים שפזורים לכל אורך הסרט), הרעיון העלילתי מעניין ומציג חזון אחרית הימים מזווית קצת שונה מהמקובל. ובכל זאת, המסר קצת הפריע לי והרגיש לי כמו המודעות אנטי-הפלה של ארגון "אפרת".

4 תגובות:

sefi אמר/ה...

טוב, הבחורה הזאת מאוד טרחנית. אחרי הדקה השישית וכל הרעלים האלה שהיא מפחידה אותנו בהם הפסקתי לראות ועברתי לכתבה על סידור ארונות.
לעומת הזאת הסרט ״ הילדים של מחר״ הוא אחד החזקים. הוא הצליח להכניס אותי לדיכאון מטורף אחרי שראיתי אותו. כי העולם באמת יכול להיות כזה יום אחד.
אבל אני לגמרי קונה פחות כי באמת אין צורך בכל החפצים האלה. הכל לגמרי מיותר. עדיף לטוס לחו״ל ולהרים את רמות דו תחמוצת הפחמן בעולם. לחיות זה רע לכדור הארץ.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

תראי, היא באמת טרחנית וגם לא יודעת להתלבש, אבל זו לא הנקודה בעיני. והיא מפחידה עם רעלים כי הרעלים האלה באמת מפחידים, באופן אובייקטיבי לחלוטין.

sefi אמר/ה...

אני חושבת שלהפחיד אנשים ברעלים שנמצאים בכל האוכל שלנו זה קצת מיותר וגם לא עוזר. אם זה היה כזה נורא, כולם היו מתים כבר.
לא יודעת, אותי יותר מפחידים דברים אחרים. כי במה שאנחנו אוכלים עוד איכשהו אפשר לשלוט, או לא לשלוט בכלל, תלוי איך מסתכלים על זה.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

לפי מה שהיא מספרת (וגם נכון, עד כמה שזה עצוב לשמוע), הרעלים לא נמצאים רק באוכל שלנו. הם גם בכריות שאנחנו מניחים עליהן את הראש ובמפעלים של עובדי דחק בעולם השלישי. יש דברים שיותר מפחידים אותי מרעלים (למשל, מלחמה עם איראן), דווקא בגלל שזיהום מרגיש לי כמו משהו שהרבה יותר נתון לשליטתנו. אני באמת לא מתכוונת לקנות יותר מוצרים זולים שבעקיפין עולים לי ביוקר.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...