יום שבת, 2 ביולי 2011

מה פוצ'ו היה אומר

שישי בערב המוקדם. החבר ואנוכי ספק לומדים-ספק משוטטים במרחביה הבלתי נדלים של הרשת.
"היי, מישהו העלה לפייסבוק משהו על הופעה סודית של הבילויים"
"סודית? איזה שטות. נשמע הכי יומרני. במיוחד כשעלה על זה אייטם במאקו"

הלכנו. באינטרנט היה כתוב שכדאי להגיע לקנות כרטיסים מוקדם, וכך עשינו. בתכנייה של לבונטין 7 סיפרו שתופיע להקת "בולימייה". הו-כמה-מגניבים-אנחנו.

פאוזה קולינרית קצרה: אחרי רכישת הכרטיסים הדרמטית (כשימי ויסלר עומד בקופה ואומר לנו "איך הגעתם לפה? זו הופעה סודית"), נשארה לנו שעה פנויה שלוותה בתחושת רעב גוברת. משום מה, מתחם גן החשמל הלוהט (או שהוא כבר פאסה?..) היה משופע במקומות סגורים בשבת, ובצר לנו פנינו אל קפה לנדוור - סניף רוטשילד.
תמיד היתה לי חיבה ללנדוור, למרות שזו הכי רשת של "הפרלמנט של שאולי" בשישי בצהריים. הפעם די התאכזבתי - הסנדוויץ' הודו שהזמנתי העלה ניחוחות של חדר אוכל קיבוצי במשבר.
אולי מגיע לי, זה היה סנדוויץ' "קל" וידוע שמדיאטים יירשו גיהינום, אבל באמת - ההודו היה סתם פסטרמה מהסופר, הלחם היה יבש וקצת שרוף בקצוות - תולדה של טוסטר נלהב מדי, והחמוצים היו הכי סתם. בית השיטה או משהו.

בחזרה לחלק התרבותי של הערב. בתום כשלון ההודו (שכול וכשלון?) רחבת הכניסה ללבונטין היתה מפוצצת, והמקום לא יכל להכיל את ריכוז היומרנות החריף ששרר בו. כנראה שההגדרה "הופעה סודית" מוציאה מאנשים (ו"תלאביבים" במיוחד) את שד האגו, כל מי שהגיע למקום הפגין נונשלנטיות ידענית מהולה בברנז'איות ויותר משמץ של ניימדרופינג. בקיצור - הרגשתי כמו במערכון של החמישיה הקאמרית.

את החימום עשה שלומי שבן, שניגן על פסנתר צעצוע יצירה שנשמעה כמו תרגילים למתחילים בחוג אורגנית במתנ"ס. אני מעריכה ונהנית לשמוע את יצירתו של ש.שבן, אבל זה היה מגוחך לחלוטין, משהו בלתי שמיע - בדיחה על חשבון הקהל.
כמובן שמאחורי נשמעו קולות כמו "יצירה גאונית", "מדהים, כל כך בלתי צפוי" וכד'. החלל הצפוף הצחין מרוב פוסט-מודעות-עצמית.

אחריו עלו הבילויים, שנתנו הופעה קצרה מאוד. יש להם חומרים טובים, ואין ספק שהם עושים משהו ייחודי ונישתי - ועושים אותו טוב. אמנם אני פחות מתחברת לטקסטים הפוליטיים הכבדים, שזועקים "רוק אין בלעין", אבל הם באמת יודעים לכתוב.
מה שכן, האווירה הייתה סופר-שכונה. חבר שלי התעצבן על הטקסטים הלא גמורים והעיבודים הלא מוכנים ("אם לא סיימתם, למה להעלות הופעה?"), אבל הקהל - כמו כל אוסף של אנשים סופר-מודעים-לעצמם-ומגניבים, היה מזוכיסטי-משהו. הלהקה השתדלה ככל יכולתה להפגין נונשלטיות עם שמץ זלזול, והקהל (בשם המגניבות והאלטרנטיביות) - פשוט עף על זה.

אגב קהל, יובל שרף רזה להחריד ונראית כמו ילדה קטנה. במיוחד לצדו של שלומי שבן המאפיר במקצת. ודנה מודן יותר נמוכה אפילו ממני :) (כלומר, נושקת למטר שישים מלמטה)



2 comments:

קרן אמר/ה...

ראשית אחמיא לך שכתבת ממש יפה!
לגבי שלומי שבן והאורגנית, בהופעות המלאות שלו הוא גם מנגן את ה"יצירה" הזו ואם אני זוכרת נכון זה השיר אחד לפני האחרון. גם בהופעה בזאפה מאוד התפלאנו מהדבר הזה, במיוחד לנוכח שאר ההופעה שהיתה הרבה יותר מהנה ומהוקצעת.

כך שלא מדובר בתוכן מוכוון קהל סופר פלצני, אלא חלק(מאכזב יחסית) מרפרטואר ההופעות שלו.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

קודם כל תודה :)
שנית, כבר הספקתי לשוחח עם אחי על העניין, גם הוא סיפר לי על האנקדוטה הזו. מה שכן, בהופעה שאחי ראה שלומי ניגן על הקאסיו הראשון שלו, מה שהוסיף לכל העניין נופך רטרואי נחמד ונוסטלגי.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...