בשיר המצוין שכאן - שנקרא je cours (אני רצה) של ריף כהן נתקלתי בזכות בלוג חמוד וחדש שגיליתי לפני כמה ימים. הגעתי אליו במקרה וכשהתחלתי לקרוא קצת נדהמתי. הרגשתי כאילו אני קוראת את עצמי של לפני כמה שנים. גם בגלל הנושאים, גם בגלל ההגשה, גם בגלל כיתובי התמונות, ההלקאה העצמית הבלתי פוסקת או ההתרפקות המודעת לעצמה על הבלוג המיתולוגי של מארקס ג'ייקוב.
כשאני קוראת אותה יוצאת ממני האחות הגדולה שבי. קצת כמו מה שקורה לי כשאני מסיעה אחרים באוטו שלי. בא לי להשיא עצות ולהכין חביתות.
בתכל'ס את האלבום של ריף שמעתי בעיקר בשבוע שעבר. את השבוע הנוכחי, שנפתח בצורה הכי gloom-ית שאפשר לתאר, הייתי מוכרחה להרים קצת באמצעות glam (מגיע לי מכות על משחק המילים הזה). אני לא חושבת שהייתי מצליחה להביא את עצמי לצאת מהבית (לא כל שכן להראות כמו אדם מן היישוב) אם לא הייתי מג'פסטרת קצת. בסוף היה יום מוצלח ביותר ואפילו קיבלתי מיני קידומון בעבודה. תודה לך, מארק בולאן.
מילה אחרונה על כותרת הפוסט. ילדי ומתבגרות האלפיימז בטח זוכרים שזה היה שמו של אחד מאלבומיה של ג'יי לו (אם כי היא הוסיפה שלוש נקודות וכתבה - "This is me... then". מה שללא ספק מוריד לה שלוש נקודות על רהיטות. מזל שהיא לא פרסמה אותו בסטטוסים מצייצים וכתבה 'תהיו יוספים').
היא הסבירה אז שהאלבום נועד לשמש אותה כמזכרת. כלומר, שבעתיד היא תשמיע אותו לילדיה (וכמובן גם תראה להם את התמונות המצועפות שעל העטיפה) ותסביר שזו הייתה היא, אז. אני מצדי חשבתי שזה שם מחורבן והסבר מחורבן לא פחות.
היום אני דווקא מבינה את הצורך לייצר מזכרות שמשמרות את התמצית של מי שאת כרגע, אבל אני מרגישה צורך לעשות את זה עבור עצמי ולא עבור צאצאיי העתידיים. נראה לי סופר מביך ונרקיסיסטי להראות לילדיי איזו צעירה ומגניבה הייתי, אבל מרגיש לי מאוד נכון ונחמד להראות לעצמי איזו סתומה הייתי.
העבודה והחיים (או המתים) מתבלבלים לי בחלומות. הלילה חלמתי שדיוויד בואי היה בשבי המצרי. לא זוכרת אם כשבוי ישראלי או לא. בבוקר החלום היה שקוף וברור כמו בדולח (סליחה על העיברות החופשי שעשיתי ל-crystal clear), עכשיו יש לי רק תמונה מטושטשת שבה בואי המבוגר מחליף חוויות עם פדוי שבי אחר.
פרויד מגחך בקברו על החלומות שלי. אני ממש קלישאה של סטודנטית לפסיכולוגיה. אבל מאז ומעולם היו לי חלומות ציוריים ועזי פרטים, לא פיתחתי אותם במהלך התואר. במחלקה הקלינית של בן גוריון יש חוקרת שעוסקת בחלומות. בתור הצָפְנַת פַּעְנֵחַ שאני, נראה לי שזה כמעט מחויב המציאות שאעשה את המאסטר שלי אצלה.
זאת נראית לי כמו הזדמנות טובה לחלוק כאן קטעים מתוך כמה מחלומות העבר שלי. חלקם מצחיקים, אחרים מטרידים. יש כאלו שאני זוכרת לאורך שנים, יש כאלו שנשארים איתי רק כי שלחתי לעצמי (הוריי ג'ימייל) מייל על תוכנם מיד כשהתעוררתי. בכל מקרה, כל הקטעים מובאים כלשונם (למעט שמות שצונזרו) מתוך יומן החלומות שאני מנהלת.
1. (ינואר 2016)
"דנה קסלר ועוד בחורה שהיא אושיית מוזיקה באות להתארח בבית של ההורים שלי. וגם ג'רוויס קוקר, שעושה שם הרואין. דנה יושבת לכתוב בחדר העבודה לשעבר של אמא ומגלה לי על קיומה של מרפסת שלא הכרתי בבית - ממש גדולה, פינתית, שממוקמת מחוץ לחדר האמבטיה של ההורים. היא מלאה חבלי כביסה עם בגדים שנראה שתלויים שם כבר שנים ואני חושבת לעצמי שהם בטח של הדיירים הקודמים (שגרו שם בשנות ה-90).
דנה שואלת אותי אם אוכל לפנות לה שם כמה חבלי כביסה, כי היא חייבת לכבס ולא רוצה לתלות על החבלים שאנחנו משתמשים בהם (שזה קצת מגעיל ומעליב בתכלס). אני לא מפנימה את העלבון, כי אני מתלהבת נורא לגלות את החלק הנוסף בבית שלא הכרתי ומנסה לחשוב איך אפשר להגיע אליו (אין יציאה לשם מחדר האמבטיה, אז אני מניחה שיש איזשהו גרם מדרגות חיצוני שלא ידעתי על קיומו, או מעבר מהמרפסת השניה)"
קסלר. הכותבת שהכי הערצתי ב"תרבות מעריב" של תחילת האלפיימז
************
2. (ספטמבר 2014)
"פורצים לבית של אבא ואמא כשאני שומרת עליו (כל המשפחה בחו"ל) ואני מגלה את זה רק ביום שאחרי, כשאני לא מוצאת את הארנק שלי. מישהו (חבר של אחי) אומר לי "מה, לא שמעת שפרצו לבית שלכם בלילה?" ואני נבעתת מהמחשבה על כך. אבא ואמא חוזרים מחו"ל בגלל התקרית ומסתבר שהם ידעו מזה, אבל לא הודיעו לי (למה?)"
************
3. (יולי 2014)
"ר' ואני צריכים לצאת להצגה עם סבא וסבתא, לפני זה אני מראיינת בטלפון (לא יודעת במסגרת מה) שני כוכבי ילדים (נראה לי שאלו היו יון תומרקין ועמית פרקש, שמשחקים באיזו סדרה בערוץ הילדים. לא יודעת מאיפה הבקיאות). הטלפון שדיברתי ממנו לא היה אלחוטי והתהלכתי איתו ברחבי הבית, כך שהחוט שלו נמתח ונמתח. בשלב מסוים ר' אמר לי - "לא שמת לב, אבל החוט התנתק ולא הקלטת כלום". נורא הצטערתי, כי זה אמר שהראיון הלך לשווא. תוך כדי חלום חשבתי שזה נורא מוזר, איך ייתכן שהחוט התנתק ובכל זאת שמעתי את מי ששוחחתי איתו? ואיך בכלל מקליטים בטלפון קווי?"
************
4 ואחרון לפוסט זה (גם מיולי 2014! מה קרה לי אז?)
"הלכתי ברחוב תל אביבי שנראה יותר כאילו הוא ממוקם בירושלים (היו שם בתי אבן והרבה צמחיה ירושלמית. זה הזכיר לי את בית הכרם) ולפתע נכנסתי לתוך הבניין שמתגורר בו יהודה לוי (השחקן, לא הפייטן), עם עוד שותף, שאין לי מושג מי הוא, אבל בחלום ידעתי שהוא מפיק מסיבות.
הם ישבו בלובי הבניין ואכלו ארוחת בוקר בסגנון אירופאי (עם ביצים ובייקון, משהו לא בריא במיוחד), ואני חשבתי שזה מוכיח שיודלוי עובד על כל מדורי הרכילות, כי אחרי הפרידה מנינט הוא מנסה לשדר תדמית של מישהו בריא (זה נכון - במציאות הוא בעל חדר כושר מפונפן) ובעצם ברור שהוא רק מתקרחן עד השעות הקטנות של הלילה, כי מי אוכל ארוחה כזאת אם לא מי שצריך לספוג באוכל מושחת את כל הכימיקלים שהוא צרך.
כשהמשכתי ללכת הצטרפה אלי עוזרת הבית של יהודה לוי ושותפו, שהייתה לא צעירה במיוחד, בעלת שיער בלונדיני ומבטא רוסי, והתחילה לספר סיפורים מסמרי שיער על הדירה. זה הזכיר לי ממש (גם תוך כדי החלום!) את הקטע בשטן במוסקבה, עם עוזרת הבית החטטנית גרוניה ב"דירה המשוקצת" ברחוב סדוביה 10. אפילו אמרתי לה את זה בחלום - אבל לא קראתי לה חטטנית. היא מצדה מאוד שמחה על ההשוואה לסצנה הבולגקובית והמשיכה לספר לי סיפורים עסיסיים (אולי חלקם היו אפילו על-טבעיים. אני לא באמת זוכרת).
וזו הדירה האמיתית ברחוב סדוביה
************
תוך כדי כתיבה נזכרתי שבואי באמת גילם פעם שבוי מלחמה, בסרט "חג שמח, מיסטר לורנס". אני מניחה שפריט המידע הזה ישב לי איפשהו בתודעה וליהק את עצמו לחלום. התמונה שבראש הפוסט היא מתוך הסרט.
כל דבר שאכתוב עליו יהיה דביק, נורא ומגעיל (ממש כמו כל סטטוסי הפח שרצו השבוע בפייסבוק. אפילו כותרת לפוסט לא הצלחתי למצוא מרוב חשש להגעיל), אז נראה לי שהדבר הנכון הוא להדביק כאן לינק לכל הפוסטים על דיוויד בואי.
אולי בעוד כמה שבועות אשתף קצת ברגעי הבואי שלי.
ובכל זאת אני חייבת לומר שנורא נורא אהבתי אותו ובכל פעם שאני חושבת על זה שהוא באמת באמת מת, יש לי מחנק בגרון ודמעות-אליגטור בעיניים.
עד כאן מאגף הפאתט.
חזרתי לכתוב הצהרות כוונות\הצעות מחקר\את דם ליבי ומוסר כליותיי לכבוד המועמדות לתואר השני בפסיכולוגיה.
לפני כמה חודשים נכנסתי לבינג'ינג עמוק על הבלוג של ענבל אביזמר. אחד הפוסטים שלה עסק בקוד הלבוש הקיבוצניקי של נעוריה ובעקבותיו ניסיתי לחשוב מה היה הדרס קוד המובהק של גיל ההתבגרות שלי. אני חושבת שניסינו להתלבש קצת כמו קיבוצניקים, אבל אפילו לא ידענו שאנחנו מנסים.
כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת לפלח הצופיפניקי בתוך היישוב שבו גדלתי. היינו חבורת ילדי שמנת, אבל דגלנו במראה הכאילו לא מתאמץ. כביכול מוזנח אבל בעצם בעל כללים ברורים מאוד.
זה מה שהצלחתי לדוג עד עכשיו מנבכי הזיכרון שלי:
שיער: ארוך ארוך ארוך, עם שביל באמצע. שביל בצד נראה לי אז כמו תחפושת. אני זוכרת שפעם (לפני איזה מופע של הצופים לדעתי) ניסיתי לסרק את השיער הצידה ונראיתי לעצמי כמו דמות ממחזמר. כמובן שהיום אני הולכת אך ורק עם שביל בצד.
שיער 2: ראסטות. בעיקר לבנים, אבל היו גם כמה בנות. אני עדיין חושבת שזה יפה. יש בזה משהו עוצמתי, ביכולת הזאת לפסל את (ועם) השיער.
איפור: עפרון שחור בתוך העין. זהו. אודם נחשב של זקנות (אודם באופן כללי היה די פאסה בתחילת שנות האלפיים, לא?)
מכנסיים: מתרחבים בגזרה נמוכה. there's no other way.
מכנסיים 2: מתרחבים שמעליהם מכנסי חאקי גזורים עד הברך (גם מחמם, גם סמל סטטוס. איזה סטטוס? שאלה מצוינת) מכנסיים 3: מכנסי דייגים. איך אהבתי. אני עדיין לא מצליחה להפנים שזה בעצם מכוער (ולראיה: מכנסי הפיג'מה האהובים עליי ביותר הם זוג מכנסי דייגים מהוהים ביותר שהיו של מי שהיה חבר שלי בתיכון). מכנסיים 4: בוקסרים של בנים בתפקיד שורטס.
סווטשרטים: גדולים של בנים.
המחשה: אני עם סווטשרט גדול של בן מגודל כלשהו. וואו, איזה שיער ארוך היה לי!
חולצות: גזורות, מטיולים של השבט (והכי נחשק: של שבטים אחרים. כמו שמוזיקאי לא ילך עם חולצת ההרכב של עצמו, כך ראשג"ד מנווה מגן יעדיף ללכת עם חולצות מיום צופה של שבט רכ"ס). ציירתי המון מהחולצות השבטיות של אותה תקופה, ללבוש אותן היה ממש היבריס מצדי. גופיות: זעירות מאוד מאוד, או גופיות סבא. מאוד אהבתי ללכת עם חלק עליון זעיר ומכנסיים ענקיים, הרגשתי ככה כמו גוון סטפאני או לפחות ספורטי ספייס.
גופיה קטנה, מכנסיים עצומים. אפילו קיילי הפנימה את המסר אי שם ב-2001
תכשיטים: עגיל חישוק באף. אני
עדיין אוהבת, אבל כבר לא נוח לי איתו.
תכשיטים 2: צמידי חוטים.
נעליים: שטוחות. עדיף נעלי
וונאבי-סקייטרים, כאלו שלא צריך לפתוח את השרוכים בהן אף פעם ואפשר לדשדש בהן כמו
בכפכפים (אני התקמצנתי על ואנס אז היה לי את החיקוי של לי קופר).
שמלות: רק פעם בשנה. היה לנו
"נשף" של הצופים ולכבודו נאלצתי בכל פעם להשאיל שמלה ממישהי ולהרגיש
כאילו יצאתי מעורי. הרגשתי כל כך מוזר בשמלה. שמנמנה יותר, כאילו הירכיים שלי
מודגשות בצורה מוגזמת (לעומת המכנסיים העצומים שלבשתי ביומיום הן אכן היו יותר מודגשות).
ל"נשף" סיום התיכון, שהיה באיזה פאב קיבוצי באזור, קניתי שמלה ביום
שלפני המסיבה. למעשה קניתי שתיים ועם אחת מהן אני הולכת עד היום.
תעוזה אופנתית: ללבוש ג'ינס מתרחב
ומעליו קומבניזון. לחתום את הלוק עם ד"ר מרטינז. זה כמובן היה מראה חגיגי
שנשמר אך ורק לשישי בערב. בדיעבד זה קצת מראה נוער הגבעות, אבל יש בו משהו נוסטלגי
ומקסים בעיניי.
כיום אני מבינה את המוגבלויות שבמראה
הזה, אז לא חשבתי שאפשר בכלל להיראות אחרת. נראה לי שעד היום זה ה"קומפורט
לוק" שלי, שבו ארגיש הכי בנוח ובתוך העור של עצמי. אולי מינוס חולצות הצופים.
אף פעם לא התלהבתי יותר מדי מבגדים שטשטשו לי את קו המותן.
אי אפשר ככה לא לכתוב ארבעה חודשים ואז לחזור בתירוץ של איזה פוסט על מכוניות ובריטפופ. אז הנה ההסברים להיעדרותי הממושכת.
1. סיימתי את התואר
דו חוגיים נהנים יותר
2. עשיתי מתא"ם (שזה המבחן שנדרש עבור רוב התארים השניים בפסיכולוגיה). חשבתי שאני עושה אותו סתם כדי לא לחסום אפשרויות, אבל מפה לשם נכנסתי לתוך הסחרור של להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. אני שואלת את עצמי שבע פעמים ביום אם אני בדרך הנכונה.
3. אני נאבקת עכשיו עם שלל הדרישות התמוהות יותר ופחות של המגמות לתואר שני. רובן ככולן רוצות קורות חיים מתוארים בצורה נרטיבית וגדושת תובנות. חבל שלא התמדתי בכתיבת הבלוג בחודשים האחרונים, כי עכשיו אני מרגישה מגה-חלודה בכתיבה על עצמי.
4. אני הולכת כמו טטל'ה לשלל ימים פתוחים. זה כבר יוצא לי מכל החורים ואני לא מסוגלת יותר לשמוע את המילה פרקטיקום, אבל בעקבות אירועי סוף השבוע אני חושבת שאולי נועדתי להגיע לכל אחד ואחד מהם.
אני אסביר: ב-31.12 נזכרתי שיש למחרת יום פתוח במרכז הבינתחומי. ממש לא רציתי ללכת, כי בניתי על שישי רגוע שיתחיל בחד"כ וימשיך בקניית חזיות בדיזנגוף. כמובן שבסוף נסעתי לבינתחומי בעיניים טרוטות, השקיתי את עצמי בקפה על חשבון משלמי שכר הלימוד המופרך ומשם נסעתי צפונה להורים. בדיוק כשעמדתי לפרוש לשנ"צ שמעתי מה קרה בחנות שבה קניתי שמן קוקוס ממש לפני שבוע. זה גרם לי להרגיש כמו תותי בפרק של פלורנטין על הפיגוע בסנטר (פרק 11 עונה 1, for whom it may concern).
בזמן האחרון אני מסתובבת עם אוטו ברחבי העיר. כשאני עם אוטו אני מרגישה ממש גדולה וסופר אחראית. כאילו אני אמא של עצמי ושל כל מי שזוכה לטרמפ ממני.
כשרק הוצאתי רשיון, אי שם בעשור הקודם (הולי שיט), כל כניסה למושב הנהג נמזגה בתחושת איום סטריאוטיפ קשה - כאילו אני מוקפת בנהגים מחופספסים ומנוסים שרק מחכים שאפשל. כדי לשכך את החרדה ולהרגיע את הקולות שרצו לי בראש הקפדתי לשמוע דיסקים קשוחים ו\או מצחיקים בווליום ממש גבוה (שחקתי עד דק את שבע של שבק ס' ואת the real thing של FNM, ששניהם למעשה גם מצחיקים וגם די קשוחים).
כשאני מתמקמת היום מאחורי ההגה אני מרגישה כאילו אני הולכת לקחת מישהו לחוג. וכידוע (כלומר, כידוע לי), מי שמסיע לחוגים לא מנסה להראות קשוח, לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד ובכלל פחות עסוק במה חושבים עליו אחרים. לונג סטורי שורט - חמי, מירו ומייק פאטון נחים קצת בקלמר הדיסקים כי התחלתי לשמוע רדיו באוטו. ומזל גדול, כי בזכות איזו תכנית לילה גיליתי את השיר הישראלי הכי בריטפופ שנעשה ככל הנראה אי פעם.
איך כל מה שזוכרים מקרח תשע זה את "אותו לנצח"? סרטים זה שיר הרבה יותר כיפי בעיניי. קודם כל, אני בעד כל שיר שיש לו קליפ (בייחוד אם הקליפ הוא קצת יותר מהופעה חיה בזהו זה). חוץ מזה, נועם רותם מביא אותה בחיקוי חמוד למדי של יקיר הבלוג ברט אנדרסון. בכלל, ממש מגניב שהשיר עמד במבחן הזמן ולא נשמע כמו הפקת ניינטיז עייפה ועפשה. מעניין אם גם השכנים שלי חושבים שהוא עמד במבחן הזמן, כי ביומיים האחרונים הוא התנגן בדירה מספר דו ספרתי של פעמים והקירות בבניין ממש דקים.
(היי, עכשיו גיליתי שבשרת העיוור חשבו ממש כמוני. נשבעת שכתבתי לפני שקראתי את זה).
במשך שנים חשבתי שנקודות החולשה העיקריות שלי הן הירכיים השמנמנות והשיער המתולתל-ליפה (לפעמים יותר, לפעמים פחות. תלוי באחוזי הלחות). שאם רק היו לי רגליים מדוגמות ושיער ייצוגי הייתי יכולה לכבוש את העולם.
ואז מגיעה לה ריהאנה ומוכיחה אחרת. כבר מזמן חשדתי שהיא בחורה של ירכיים, אבל התמונות האלו (כולן מה-dailymail.co.uk) מוכיחות מעבר לכל ספק - לאחת הכוכבות הגדולות בעולם יש רגליים יותר שמנות משלי. כמו כן - יש לנו אותו שיער (ואני רק יכולה לנחש איך היא נראית אחרי שהלכה לישון עם שיער רטוב). היא עדיין נראית מדהים.
איזה ניצחון. אני לא נהנית פה משמחה לאיד וחלילה לא מטיפה למיזוגניה בקרב נשים. בדיוק להיפך. באמצעות התמונות האלו אני מנסה לשכנע את עצמי לאהוב את עצמי יותר.
כי אני לא הלכתי לים כבר מיליון שנה ועדיין סוחבת בלב את טראומת חוף הצוק הצפוני, שאליו הלכתי פעם עם חבר שלי, הסתנוורתי משפע הבחורות המדוגמות להפליא וביליתי את מרבית השהות בים במתן דין וחשבון לעצמי. כי אני לא לובשת מכנסיים קצרים או חולצות צמודות מדי בימים שאני מרגישה שמנה, בטח שלא בגד ים. גם לא מפזרת את השיער בימים שהוא מרגיש לי דבלולי מדי. כי אני נכנסת למיני דכאון בכל פעם שנדמה לי שעליתי במשקל. בקיצור, כי אני השופטת הכי חמורה של עצמי.
והנה באה ריהאנה, שכנראה עלתה קצת במשקל (ואולי לא? אני לא באמת עוקבת אחריה באופן מסודר) וממש לא נותנת לזה להפריע לה. לא ללבוש מכנסיים קצרים? הצחקתם אותה. תראו מה היא *כן* לובשת. מיני דכאון? היא הבחורה הכי מרוצה בעיר, אין על זה ויכוח בכלל. ואני רוצה לראות שהיא מגיעה לחוף הצוק ומרגישה רע עם עצמה בגלל איזה צפונית.
"בפעם הבאה הולכים לחוף ירושלים"
"סתם, ברור שלחוף גורדון"
אגב, באותו אירוע (איזה קרנבל בברבדוס) נכחה גם הסופרמודל ג'ורדן דאן, שמוכיחה מעבר לכל ספק שרגליים רזות זה לא הכל.
ולסיכום - סתם התאים לי לשים את השיר הזה פה (בגלל הכותרת, ובעיקר כי התחשק לי לשמוע אותו):
הערב הלכתי לקולנוע (כל כך כיף לומר "הלכתי לקולנוע"! אני מרגישה כמו פריט ארכיוני מהאייטיז) וראיתי את man up - צ'יק פליק בריטי קליל וחמוד ביותר, התעסוקה המושלמת לערב שלפני מבחן. לפני שהלכתי לסרט בדקתי כמה ביקורות - באחת מהן היה רפרנס ליומנה של בריג'יט ג'ונס, מה שגרם לי לבצע השוואות שונות ומשונות בין השניים לאורך הצפיה.
מאוד נהניתי מהסרט. היה סופר כיף. אבל הוא לחלוטין יעבור לידי. בעוד שבועיים כנראה שאזכור ממנו רק הבלחות (ההימור שלי: את הפוני שהדביקו שם ללייק בל. הוא לגמרי צריך לקבל שורה בקרדיטים). בריג'יט, לעומת זאת, נתפס אצלי כסרט קאלט איקוני. אבל למה בעצם? אם נשווה ביניהם נקבל מתאם גבוה למדי בין הגורמים שמרכיבים אותם (סלחו לי על הקללות בסטטיסטיקה, המבחן מחר הוא בפסיכודיאגנוסטיקה) - גיבורה* בלתי מושלמת בעליל אך סופר חיננית שעברה את ה-30, מושא אהבה בריטי למהדרין ונוירוטי קלות עם טרגדיה רומנטית בעברו, הנחת יסוד לפיה החיים מסתדרים כשמוצאים אהבה ועוד עוד ועוד. אז מה תבלין הקסם שמייחד את בריג'יט?
הרבה פוני, קצת לייק. לדעתי מדובר בפוני מלאכותי, לפחות בסצנה הזו של הסרט
בהתחלה חשבתי שאלו השחקנים. אני עדיין הופכת במחשבה הזאת. אבל לייק בל והג'ינג'י הבריטי שמככבים ב-man up הם חמודים להפליא (הדמות של הבחור אפילו עובדת כמנהל שיווק דיגיטלי! כמוני! והוא לא מת על זה ורוצה לעבוד במשהו יצירתי! כמוני!), אז אני נוטה להניח שלא.
אולי סוד האיקוניות הוא ציני ומחושב הרבה יותר. אולי מה שיוצר את הקאלט הוא בעצם מערך יחסי ציבור משומן. בריג'יט יצא כשהייתי קטנה (העברתי עשרות ימי מחלה\הברזה מבי"ס מול הקלטה של הסרט מערוץ 2, עם פרסומות מחוקות כמובן), אבל אני עדיין זוכרת עד כמה פמפמו אותו בעיתונים (אינספור כתבות לייפסטייל וסופשבוע הוקדשו לפלא הבריאה בדמות שחקנית שעולה במשקל בשביל התפקיד הראשי) ועד כמה הפסקול שלו נחרש ב-MTV (בייחוד הקאבר המאוס לit's raining men המאוס וout of reach הנשכח). על man up לא שמעתי עד היום ברבע לשבע בערב, כשהחלטתי לקיים את מסורת "משהו כיף לפני מבחן".
זה כזה קיטש מרוכז. אני קצת מתביישת בעצמי, אבל רק קצת
עכשיו אני תוהה אם כל צ'יק פליק או צ'יק ליט שנתפס בעיניי כמכונן הוא תוצר של פרומושן מוצלח במיוחד, או שהסרטים והספרים האלו באמת הביאו לעולמי משהו חדש ומרענן. (על אלו ספרים וסרטים אני מדברת? החשודים הרגילים. mean girls, in her shoes, clueless, dirty dancing, bring it on, 10 things I hate about you, pretty woman, my best friend's wedding וכמובן - איך לא - שירת הסירנה).
ישנו עוד הסבר. הוא מבאס לא פחות מקונספירציית היח"צ. יכול להיות שהסרטים והספרים האלו פשוט היו שם קודם. מבחינתי הם מקוריים ומרעננים משום שנחשפתי אליהם לפני שנחשפתי לדברים אחרים. אולי אם הייתי רואה את man up לפני שהייתי פוגשת בבריג'יט, הייתי חושבת שהראשון איקוני לחלוטין והשני זניח. זו מחשבה מבאסת בעיקר בגלל שהיא צופנת בתוכה גזירה מרה - ככל שהזמן יעבור, אזכה לפחות ופחות סרטים שייצרבו בתודעה שלי ואאלץ להעביר את הזמן בגעגועים לקאלט המוצלח שראיתי פעם.
* אגב שתי הגיבורות האלו - שמתם לב בכמה קומדיות רומנטיות בריטיות יש גיבורה אמריקאית למהדרין? בשני הנ"ל זו אמריקאית שמגלמת בחורה בריטית, עם המבטא והכל (אני זוכרת שהבריטים זעמו על כך שרנה זלווגר נבחרה לגלם את בריג'יט שלהם), בנוטינג היל, ארבע חתונות, about time ומה שבחורה רוצה (סליחה! ראיתי את הסרט הזה כשהייתי ממש קטנה) השחקנית מגלמת דמות אמריקאית וחלק ניכר מהעלילה מתבסס על הקונפליקט בין המנטליות שלה לזו המקומית. האם ייתכן שלבריטים אין גיבורות צ'יקפליקיות משלהן? (למעט קיירה המרגיזה). אולי זה משהו באוויר. ואולי סתם המצאתי פה מתאם מדומה ויש אינספור גיבורות בריטיות שפרחו מזכרוני.
לאחרונה אני מבינה עד כמה הפוסטים שלי דלי תמונות ועד כמה זה בטח מבאס לקריאה בעולם הבלוגים של היום. אז קחו עוד תמונה לסיום - אנדי מקדואל מתוך "ארבע חתונות", מדגימה את אפקט ההכבדה באמצעות אחת התספורות הגרועות בקולנוע שלא מצליחה להעיב על יופייה במילימטר (ב-man up יש דמות עם תספורת גרועה יותר, אבל אנדי הציבה רף גבוה):
בכל פעם שאני הולכת להסתפר אני מתפללת שלא אצא עם כרובית שכזאת.
סיוטה של כל מתולתלת שאינה מחזיקה בלוק האנדי מקדואלי
מייבי איימ אמייזד שלא כתבתי כל כך הרבה זמן (האם זו הפגרה הארוכה בתולדות הבלוג? לקוראים נאמנים במיוחד הפתרונים).
מייבי איימ אמייזד מכך שאני כותבת כרגע פוסט. זה לא קרה במשך תקופה כה ארוכה ועכשיו התחושה זרה לי.
בהתחלה זה ממש חסר לי. אפילו חוויתי תסמיני גמילה. חשתי עצבנית למדי והיה לי צורך עז לסלק את כל מי שסביבי (בכל זאת, בלוג אנונימי) ולכתוב (ולא פחות מזה - צורך עז לחוש את ההתרגשות שבקבלת תגובה חדשה). אבל בסופו של דבר זו הייתה גמילה מוצלחת מאוד - הקריז לייצר פוסט חדש חלף כלא היה.
למה בכלל גזרתי על עצמי דומיה? מכמה סיבות. קודם כל, הייתי מאוד עסוקה בעבודה, בלימודים, ובמחשבות על המשך דרכי בעבודה ובלימודים. הסיבה השניה קצת יותר מבאסת. אפשר להגדיר אותה בקיצור כהתפכחות. אבל היות ואני לא נוהגת לקצר כאן בדרך כלל וגם אין לי כוונה לעשות את זה עכשיו, אני ארחיב.
כשפתחתי את הבלוג הזה, אי שם בשלהי 2009, הייתה לי תקווה עמומה ומבויישת ש*יגלו אותי*. שיום אחד אגלה תגובה (או מייל. בשביל מה אתם חושבים שפתחתי את תיבת הדוא"ל של הבלוג?) מאיזה עורך או עורכת בכירים, שפשוט מוכרחים להפוך אותי לקארי בראדשואו הישראלית. בעצם יש (סוג של) כזאת. אז לדנה ספקטור (או ליסה פרץ) של דור ה-Y.
הציטוט כל כך התאים. הייתי חייבת לשים את התמונה הזאת
{אגב, למייל של הבלוג אני מקבלת בעיקר קומוניקטים תמוהים. החל מתביעות קטנוניות שאיזה יחצ"ן בלתי נלאה מנסה לדחוף וכלה בהזמנות לאירועים בשנקר. לפעמים אני מקבלת מיילים מאוד מאוד נחמדים מקוראים מאוד מאוד נחמדים, אבל לאורך ההיסטוריה אפשר לספור אותם על עשר אצבעות (ויישאר עודף).}
נחזור לשאיפה הכמוסה שלי. נכון שהיא מביכה? מעולם לא עשיתי דבר על מנת להוציא אותה מן הכוח אל הפועל, כי הרי הפועל כרוך בחשיפה ומזה אני מפחדת כמו מג'וקים. הפועל גם כרוך במאמץ. ואני לוקה בתסמונת הילדים המחוננים, אלו שלמטה מכבודם להתחנן, להתחנף ולעבוד קשה עבור משהו שברור להם שהם מוצלחים בו. אלו שהקומפורט זון שלהם הוא לשבת במגדל השן, בטוחים שכולם מודעים לגודל כשרונם (כי איך אפשר אחרת?) ולחכות לשבחים והצעות עבודה.
בחודשים האחרונים, לקראת סיום התואר, חשבתי לשבור את מגדל השן. השתעשעתי במחשבה לשלוח הודעה לבוס שלי מפעם ולשאול אם הוא מחפש כותבים. בסוף החלטתי שלא. זו צפויה להיות סיטואציה מביכה להפליא ובכלל - למה להכניס ראש בריא לתחום שאי אפשר בשום פנים ואופן להתפרנס ממנו? רק השבוע ראיתי איזו קבוצה של הצעות עבודה לכותבים, שעיקר עיסוקה היה להדוף הצעות כתיבה "תמורת קרדיט".
בעקבות כל הנ"ל החלטתי לקטוע את אספירציות הכתיבה שלי ולהפסיק לחכות (בלב) לסקאוטר שיגלה אותי. כלומר, אני לא מפסיקה לכתוב כאן, פשוט מפסיקה לקוות לדברים לא ריאליים בעליל. אם כבר, יותר ריאלי שאקבל את פרס ישראל בניהול קמפיינים בטוויטר.
לכבוד הניתוח להסרת שאיפות לא הגיוניות (היה מאוד מוצלח והחולה אפילו לא מת!), אני מצרפת כאן שני בלוגים שנהגתי לקרוא לפני שנים רבות, כשעוד קיוותי לרשת את ליסה פרץ. כיום הם כבר לא מתעדכנים אבל זה כיף גדול לעשות להם קריאת בינג'ינג:
הבלוג של מארקס. נזכרתי בו לא מזמן, כי בזמנו כותרת המשנה של הבלוג שלו הייתה "I don't have to sell my soul" ורק לפני כמה חודשים הבנתי מאיפה הציטוט הזה לקוח (בושה עליי, אני יודעת).
אני חושבת שכל ניסיון להגדיר את הבלוג של מארקס ייצא טרחני נורא (וישקף בדיוק את סוג האנשים שהוא נהג לבוז להם. אגב, אין לי ספק שאם הייתי מגיבה לו - ואולי הגבתי? - הוא היה בז לי נורא. אנחנו לא מאותו הסוג), אז אני ממליצה פשוט להתחיל לקרוא אותו. מעבר לתחושת הנוסטלגיה שבקריאה על העשור הראשון של שנות האלפיים, נורא מעניין (אותי) לקרוא על האופנה של העשור ההוא. קצת בא לי להתחיל רטרו לתקופה ההיא במקום לניינטיז הדלות, אבל אני חושבת שזה קצת טרי מדי אצלי. מה שעוד מגניב זה למצוא בבלוג את שביבי הדיווחים על המשבר הכלכלי של 2008, שנחווה שם בעצם בזמן אמת (הוא הציג את עצמו כעובד באיזה גוף פיננסי גדול ובינ"ל).
הבלוג של ענבל אביזמר. זכרתי שהיא צלמת נהדרת, אבל לא זכרתי עד כמה הפוסטים שלה היו מוצלחים (גם הייתי מגיבה סופר פעילה שם, כך מסתבר). זה בלוג מאוד מתוחכם אופנתית. ענבל יצרה חלק מהפוסטים הכי מעניינים שיצא לי לקרוא על קמפיינים, מגזינים וצילום. היא עושה לי חשק לקנות מגזינים, ואני לא בחורה של מגזינים. חוץ מזה יש לה גם פוסטים אישיים מעולים על חייה כתל אביבית שהייתה פעם קיבוצניקית (ולי יש קטע עם נוסטלגיות של קיבוצניקים. מעולם לא הבנתי למה).
באיזה שיעור תחביר משמים במיוחד נזכרתי איכשהו בבלוג והתנפלתי עליו בבינג'ינג רציני. כל כך נהניתי, עד שהתחלתי לכתוב טיוטה לפוסט בהשראתו. כמובן שגנזתי את הטיוטה הזאת, כמו את כל הרעיונות שעלו לי בראש בחודשיים האחרונים. אולי היא עוד תופיע פה.
תמיד החשבתי את עצמי כבעלת טעם זול (שלא לומר - קמצנית).
אני אף פעם לא קונה בגדים בתחילת עונה, הנעליים היקרות ביותר בארוני הן הכי פחות ננעלות שבו ועל החיבה היתרה שלי לקניית בגדים בחנויות של פרחות, כאלו שמחייבות פשפוש, נבירה וצלילה אל ערימות בגדים שנפלו ממכולה, אפילו כתבתי פעם טור. מעולם לא הצלחתי להתחבר לכללי האצבע האציליים לפיהם עדיף לקנות מעט וביוקר. אולי זה עובד בשביל בחורות עם שיער חלק, או עם רגליים רזות, או כל דבר אחר שאני לא.
אבל - השבוע חזרתי מטיול מדהים בחו"ל, שבמהלכו גיליתי שאפילו לי יש קצת טעם יקר.
קודם כל, באוכל. מסתבר שאני מתה על אויסטרים. מאז ומעולם (וליתר דיוק - מאז קיץ 2006, שבו שהיתי בארה"ב וטעמתי לראשונה קראב סטיקס) היה לי קטע עם מאכלי ים, אבל מולים לא הצלחתי לאהוב. הרגישו לי דלוחים ותפלים ולא הבנתי איך צדפות נחשבות למעדן כה נחשק. עכשיו, אחרי שביתקתי את בתולי האויסטרים שלי (אלף סליחות על הדימוי, זה היה מתבקש), אני מבינה. פשוט ניסיתי את הצדפה הלא נכונה.
שנית, בבושם. לדעתי יש לי יותר מדי בשמים. את רובם קניתי בצורה אימפולסיבית למדי (רציתי להרגיש טוב עם עצמי והם היו במבצע) ובחלקם אני בקושי משתמשת. ככלל יש לי העדפה לריחות מתוקים על גבול הפרחיים, אבל טרם פגשתי את הבושם שגרם לי ליפול לרגליו. כלומר, עד הקונקשן בשדה התעופה באיסטנבול.
מה אתם הייתם עושים בקונקשן של 4 שעות בנמל תעופה נטול ווי-פי? רק טבעי שבסוף אגיע לרחרח בשמים. התחלתי מאלו שבמבצע, עברתי לפרחיים החביביים שלי (אנג'ל והיפנוטיק, needless to say), השתעממתי קצת עם אלו של הרמס (חוץ מזה בריח תפוזים. הוא דווקא מאוד מצא חן בעיניי) ובסוף - כשכבר ממש כאב לי הראש - הגעתי לדוכן של טום פורד. וואו, איזה בשמים מדהימים. מעולם לא הרחתי משהו דומה או משהו טוב כל כך. כמובן שלא היו כתובים עליהם מחירים ואני לא טרחתי לברר.
הבוקר בעודי שותה את הקפה שלי, החלטתי לבדוק בסטרוברי.נט כמה עולה העניין, למקרה שאחליט להיות סופר-נחמדה אל עצמי. כמעט נפלה לי הלסת כשראיתי שהמחיר מתחיל ב-970 ש"ח.
אויסטרים אני מתכוונת לאכול בעתיד הקרוב. קיבלתי ארוחה זוגית מפנקת כצ'ופר מהעבודה, על תרומתי הרבה בחודש שעבר (כאמור, 200 שעות) ואני הולכת להתפרע באיזו מסעדה שווה. את הבושם של טום פורד אולי אקנה לעצמי ליומולדת 50 (אגב, לא רק יסמין רוז' מוצלח. גם Cafe Rose).
אין סיבה מיוחדת. אבל השיר הזה נותן לי תחושה של חילופי עונות.
הפעם האחרונה שפרסמתי פוסט הייתה בתחילת מרץ. אבל יש לי אישור מוצדק: אתמול דיווחתי שעות וגיליתי שעבדתי 200 שעות החודש. פאקינג משרה מלאה (כשאני עדיין סטודנטית. ישנתי מעט החודש).
בתחילת מרץ עוד כתבתי לעצמי דראפטים לפוסטים שרציתי לפרסם, אבל ככל שהעבודה תפסה תאוצה והשתלטה על חלק הארי של חיי, כך המעטתי בטיוטות. אז אני חוזרת עכשיו לטיוטה ישנה, בתקווה שהרעיונות יחזרו להציף אותי***.
אבל לפני זה: פסח, בואו נדבר על זה.
בעיקרון אני לא טובה בחגים. אני מאוד אוהבת אותם והם נוסכים בי (לרוב) תחושה טובה, אבל הם לא מהווים נקודות ציון בחיי. כשעוד עבדתי במשמרות זה היה עולה לי בשיבוצים לעריכות לילה בחגים (כי הייתי שוכחת לבקש משמרות נורמליות). היום אני כבר לא במקום הזה, אבל עדיין לא נערכת לחגים. ואולי דווקא הייתי רוצה?
בסוף מרץ קבעתי תור לקוסמטיקאית החביבה עליי. כשהגעתי אליה היא סיפרה לי כמה לחוץ לה לקראת החג. גם בעודה מורטת אותי הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל - על הקו היו אינספור בחורות שהתחננו, אם אפשר, להכין ברגע האחרון את עורן\גבותיהן\שפמן לחג. סיפרתי לה בשמץ גאווה שאצלי זה ממש לא ככה. סתם הגעתי לתחזוקה שגרתית ופסח לא מרטיט לי את קצה השפם. מעבר לזה - אמרתי לה שאני ממש לא מבינה את הבחורות שנכנסות לכוננות חגים ומעבירות את עצמן טיפול עשרת אלפים לפני. את מי יש להן להרשים בשולחן החג? את סבתא שלהן? את חבורת האחיינים הצוהלים שאין שולחן סדר בלעדיהם? (אפילו במרג'ורי מורנינגסטאר - כלומר, בספר - יש תיאור צבעוני במיוחד של שולחן החג על כל אחייניו).
אז אני לא מכינה את עצמי במיוחד לחג וגם לא מכינה את הבית במיוחד לחג. שמירת כשרות היא ממני והלאה, אבל הרי פסח זה הרבה יותר מביעור חמץ והתמסרות לפחמימות מסוג אחר. פסח משמעו ניקיון כולל וטוטאלי, שלא לומר טיהור של מקום המגורים. אני מתביישת קצת לספר על הרגלי ניקיון הבית שלי, אבל אחלוק אותם פה בכל זאת - המקסימום שאני עושה הוא לשטוף כלים ולהפעיל את האיי רובוט. אני עושה ספונג'ה פעם בירח כחול ומנקה את יתר הדברים שדורשים צחצוח פעם בשנה מעוברת. שוכבות אצלי ערימות של מסמכים, תלושי משכורת וחשבונות ששולמו - כולם ממתינים בשקט לתיוק, שיגיע (אם ירצה השם) בשנה הבאה בירושלים הבנויה.
יש לי אינספור תירוצים להזנחה הפושעת הזאת - אני סטודנטית, אני עובדת המון, אני כותבת סמינרים וזה שוחק ואינטנסיבי. ובכלל, אני מספרת לעצמי שרק בחורות שטחיות ששואפות להיות עקרות בית משקיעות כל כך בטיפוח הדירה. אינטלקטואלים כמוני (ואני הרי, בעולם ההזיות שלי, אינטלקטואלית) חיים ויוצרים בדירות מאובקות. מה זה, האבק והעיפוש הם נדבך משמעותי ביצירה שלהם. סימון דה בובואר או מיכאיל בולגקוב בטוח לא עשו ספרינג קלין ולאדית נסביט היו לבטח משרתים שניקו בשבילה.
אבל כאמור, כל אלו הם סיפורים ותירוצים שמחפים על האמת. האמת היא שאני צריכה לנקות את הבית. האמת היא, שהייתי מתה לצלול כל-כולי לריטואלים של ניקיון - גם של עצמי וגם של סביבת המגורים שלי. יש בזה משהו מזכך וחגיגי, ואין בזה שום דבר רע. להיפך. כולנו צריכים טקסים. אין דבר שיותר בא לי כרגע מאשר לקפוץ ראש אל תוך ענן של אקונומיקה ומרכך כביסה, להלבין את החודשים האחרונים ולצאת כמו חדשה.
***בסוף הצלחתי לכתוב פוסט (עם קצת חריקות, אני מודה) ולא נזקקתי לטיוטה הישנה הזאת. אני שומרת אותה לפעם הבאה.
כמעט לכולם נמאס מתישהו מהלימודים. האוניברסיטה, על מרחביה העצומים ופסלי החוצות הלא קוהורנטיים שלה, מפסיקה לרגש; המערכת לא מאפשרת למצוא עבודה נורמלית (וגם התואר עצמו לא באמת יאפשר לך למצוא עבודה) האוכל בקפיטריות מגעיל ו\או מתומחר בפראות וביריד של ימי רביעי בדשא של גילמן כבר מזמן אין מה לקנות חוץ מתמר מג'הול.
אני בשנה האחרונה (!) ללימודים ועד לפני שניה לא נמאס לי. לא כי אני עפה על הקפיטריה הטבעונית של בניין שרת, או כי שיטות מחקר רוקס מיי וורלד. אני פשוט קצת מפחדת מהחיים שאחרי, נטולי הקסם הסטודנטיאלי שמאפשר לדחות הכל.
אבל רצה הגורל וגם לי נגמרה הסבלנות. אולי זו העבודה שמתישה אותי (והיא מתישה עד מאוד) ואולי דברים אחרים בחיים.
ובאורח פלא אתמול אחה"צ, שניה וחצי אחרי שהחלטתי בלב שגם לי כבר אין לי כוח להיות סטודנטית, מצאתי מכתב בדואר שמבשר לי שאני מצטיינת דקאן (לא בפסיכולוגיה, בחוג השני). זה לא כזה ביג דיל (כי זה לא כזה חוג גדול), אבל זה קצת אירוני - האם אהיה מצטיינת הדקאן הראשונה אי פעם שתמרח את התואר בגלל חוסר מוטיבציה?
