סוכר סוכר, יא בסבוסה

המרצה שלי לתכנות משתמש הרבה בביטוי "סוכר תחבירי". בעיקרון זה מתאר מעין "מילות קישור" בתחביר של שפת התכנות שאמורות להקל על חיינו, אבל אותי, בתור מישהי שהעולם הזה די זר לה, זה פשוט די מצחיק.

בכל מקרה, בכל פעם שאני מצליחה (אחרי דם, יזע, דמעות ו-debugging) לתכנת איזו פרוצדורה מטופשת בשיעורי הבית (נגיד, עכשיו) אני חושבת לעצמי "שיואו, איזה גאון אני. ממש סוכר תחבירי".

cosmic coincidence

מה הסיכוי שאלבש לי בבוקר חולצה עם פרצופו של דיוויד בואי, אשמע בדרך הביתה מהלימודים את the rise and fall.. (אחרי שבאמת מיליון שנה לא האזנתי לו) ורק בדיעבד אגלה שהיום יום הולדתו של דיוויד בואי? (איך שכחתי השנה. ביזיון. אני מאשימה את הלימודים). הוא הגיע היום לגיל הפרישה. איך הזמן עובר.

אגב מוזיקה, בימים האחרונים (כדי להרגיע את עצמי לקראת תקופת המבחנים המתקרבת) אני שומעת המון מוזיקה צרפתית. זה אמנם קיטש, אבל יש לזה אפקט פסקולי מופלא.

כשצועדים ברחובות תל אביב לצלילי la foule הכל נראה פתאום הרבה יותר טוב - העוברים והשבים המרוטים מקבלים איזה שיק אורבני, כל מסעדה קורצת ומזמינה ואפילו תאורת הרחוב נראית קצת רומנטית. כל דבר שהוא מבאס, אפור ודי מכוער מקבל מין פילטר אינסטגרמי שכזה ובאופן כללי מתעורר חשק לקנות פרחים ולנגוס במאפים. בחיי. נסו זאת בעצמכם:

1) צעד ראשון - ללחוץ פליי

2) צעד שני - לדפדף בתמונות (או יותר טוב - לצאת לרחוב)

אין הביישן למד, וגם לא החמדן(ית)

באיזה ערב אחד, לפני כמה שבועות, הייתי שבוזה במיוחד מלימודי ניתוח שונות והחלטתי לעשות מעשה שישמח אותי. היות ובכל מקרה הייתי על המחשב, עזבתי לרגע את מבחן קרוסקל-וואליס לטובת שיטוט באתרי שופינג. יצא שאפילו הזמנתי משהו מאחד האתרים הישראלים שצצו להם באחרונה כמו פטריות אחרי מקלחת בטירונות.

זו הייתה ההזמנה הראשונה שלי מאתר ישראלי. עד כה הם לא הצליחו להלהיב אותי כי (א) נראה לי מפגר להזמין באינטרנט משהו שאני יכולה לקנות פה בעיר, (ב) כמעט אף אתר ישראלי לא מציע משלוח בחינם. נכון שזה 10 שקלים או משהו, אבל הקונצפט החינמי של אסוס עיוור את עיניי.

אז הזמנתי 4 פריטים. הם היו ממש ממש זולים, אבל נראו לי חמודים ו-value for money. אחרי שבוע ומשהו הם הגיעו, יום למחרת כבר התייצבתי בדואר והחזרתי שניים מהם. אמנם מראש הגעתי ללא ציפיות, אבל למצוא בחבילה שמלה שמדיפה ריחות פלסטיק ונפט וקרדיגן שמרגיש כמו שקית ניילון זו חוויה מאכזבת אפילו עבור בחורה נטולת ציפיות.

הקטע שהכי ביאס אותי, הוא שעל כל הבגדים התנוססו להם תגיות של יצרניות טריקו זולות מהסוג שאפשר למצוא בכל חנות שניה באלנבי-קינג ג'ורג' (JIL, Lilach Fashion ושאר חברים). הרגשתי כמו פתיה מטומטמת שהצליחו לעבוד עליה עם קצת סטיילינג ועיצוב חמוד של אתר אינטרנט. באסוס ובשאר אתרים עם כבוד עצמי תמיד מציינים את שם הפירמה. כנראה שאם לא כתוב, עדיף שלא תדעי :P

אז למה אני אומרת שאני לא לומדת? כי אתמול נתקלתי פתאום באתר שופינג שממש מצא חן בעיניי - http://www.sheinside.com/. הבגדים שם ממש חמודים, המחירים ממש נוחים, יש reviews של לקוחות (ולפעמים אפילו תמונות שהן שולחות עם הבגד!) ואפילו המשלוח לישראל חינם!

נכון שהיא חמודה? 15 דולרז והיא שלי

איפה הקאץ', גודדאמיט? זה אתר סיני, אז המידות בטח די קטנות, אבל זה לא מספיק בתור קאץ'. כרגע זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי ואני תוהה איך לעזאזל לא שמעתי עליו והאם יש לו איזה סוד אפל ונסתר.

שחור-לבן-אדום-זהב

אני חושבת שאני יכולה לספור על יד אחת את מספר הסילבסטר'ז שנחרטו בזכרוני:

1. כתה ה' (או אולי ד'?)- זה גם היה המילניום וגם יום שישי, אז ארגנו מסיבה שהתרגשתי לקראתה נורא. בסוף כאב לי הראש, נשארתי בבית עם ההורים והאחים, ראיתי ג'ומנג'י ואכלתי עוגה בחושה של אמא (עם חתיכות-ענק של שוקולד מריר, תמר-מג'הול ועוד כלמיני דברים שאני אוהבת. אפילו הענקנו לה שם חגיגי - "עוגת המילניום").

2. כתה ז' - הלכתי למסיבה של אחת החטיבות באזור, לבשתי לראשונה בחיי שמלת מיני צמודה (הפכתי אותה, כדי שלא יראו שיש עליה ציור של מיקי-מאוס) וניסיתי נואשות להתחיל (=הסתכלתי לעברו בתחינה, בלי באמת לעשות עם זה משהו) עם מישהו שכיום אין סיכוי שאזכור את שמו. בחצות הייתי נבוכה מאוד מהעובדה שאין לי עם מי להתנשק (בחיי, הייתי ילדה סתומה) אבל גם הוקל לי קצת, כי היה לי גשר וחששתי מפדיחות.

3. שנה ראשונה בצבא - יצאתי עם החבר שלי דאז לאיזה פאב מעופש בבן יהודה. זו הייתה תקופת הקוקטיילים הצבעוניים שלי, אז בטח שתיתי איזה משהו כחול עם שמשיה (בחיי, הייתי סתומה גם אחרי כתה ז'). אני לא באמת זוכרת מה קרה בהמשך, נראה לי שהערב נגמר בהאנג-אובר חגיגי.

4. שנה אחרי כן - יצאתי עם החבר הנוכחי שלי להופעה לילית של שלום חנוך בבארבי. לא הכרתי את רוב השירים, נראה לי שגם הוא לא. כולם מסביב היו סחים, אבל זה היה לפני שהמילה נכנסה לשימוש הנוכחי שלה ולכן לא הייתה לי דרך להגדיר את הסובבים.

שאר הסילבסטרים נמחקו לי מהראש. לא כי קרעתי את העיר והרסתי לעצמי את הכבד והריאות, אלא פשוט כי (כנראה) נרקבתי בבית.

השנה יצאתי. לא משנה לאן ולמה. התלהבתי קצת מההזדמנות להתלבש כמו שצריך (הסמסטר הזה לא מאפשר לי זמן להתהוללויות) ולכן התלבטתי במשך שעה ארוכה. בסוף לבשתי את מה שתכננתי מראש, שהיה הכי פשוט אבל הכי קול וקלאסי - סקיני שחורים, חולצה לבנה קצת שקופה (מתחתיה גופיית תחרה שחורה), חולצת כפתורים שחורה פתוחה, אודם אדום מאוד ועגילים זהובים וארוכים.

בעוד אני מתלבשת, חשבתי לעצמי שזה מאוד נינט מצדי (כן, אני ממש אוהבת את הסגנון שלה. וכן, זה הכי פאסה ושטחי מצדי). יום אחרי זה נתקלתי באיזו ידיעה על נינט ומעשיה בסילבסטר ו-סורפרייז סורפרייז, תראו אותה:

אפשר לומר שהייתי גרסת הלואו-באדג'ט של הלוק הזה.

אגב התלבשויות לסילבסטר - ראיתי ברחובות תל אביב (ובפרט ברוטשילד) המון-המון בנות עם חולצות בטן. איך הדבר הזה תפס? ומעבר לזה - איך זה תפס דווקא עכשיו, כשקר רצח בלילה?

ואגב חולצות בטן, הגעתי למסקנה מתי לגיטימי בעיניי ללבוש אחת כזאת. רק במסגרת מראה מאוד רציני, שחור ומחויט, או בקיצור - פה: (חולצת הבטן מבליחה רק ב-4:22)

התגלית הגדולה של השבוע (פוסט מלא בשטויות)

1) למעשה מדובר בגילוי מינורי מאוד, אבל כזה שהפתיע אותי:

מסתבר שג'ניס איאן (לא הזמרת, אלא התיכוניסטית באד-אס הקשוחה והמגניבה מ"ילדות רעות", סרט הנעורים האולטימטיבי של העשור האחרון) היא-היא למעשה ליזי קפלן, שחקנית שלא הייתי מודעת לקיומה אבל יש מלא באזז סביב איזו סדרה שהיא מככבת בה (ששמה כולל את המילה "סקס". האם יש דרך יותר מתאמצת לעורר באזז?).

קראתי בחטף כמה ראיונות עם מיס קפלן והם לא ממש עניינו אותי - גם כי סדרה על פסיכולוגים שחוקרים התנהגויות מיניות נשמעת לי פאתט וגם כי היא נראית כמו אלכסה צ'אנג, שזה טרן-אוף מיידי מבחינתי. אבל אתמול נדרשתי להתעסק באיזה ראיון שהיא נתנה, ופתאום קלטתי שהעיניים שלה ממש מוכרות לי. IMDB קצרצר כבר נתן לי את התשובה.

אז ככה היא נראתה ב-mean girls:

וואו, ממש קשה למצוא תמונה מתוך הסרט שאינה איזה גיף קופצני ומעצבן. 

אני מניחה שזה מעיד על האיכות הקאלטית שלו.

ככה היא נראית היום:

רק לי היא מזכירה קצת את אלכסה צ'אנג פה? ואף מילה על השמלה האיומה

והגארנד פינאלה - ככה היא נראתה בפרימיירה של "ילדות רעות":

תלתלים מסורקים (איכס. אסור לסרק תלתלים) ומחומצנים רע. 

מזכירה לי ככה מישהי שלומדת איתי

נראה לי שהיא מציבה תחרות לא פשוטה בפני ריהאנות ודומותיהן מבחינת ורסטיליות. הבחורה משתנה כמו זיקית!

2) נראה לי שמצאתי את המתנה שאני רוצה ליום ההולדת שלי: "ספר הלילה הגדול", של יהודה עמיחי. אני כותבת את זה כאן כדי לזכור, כי לקראת היומולדת שלי אף פעם אין לי תשובה לשאלה מה אני רוצה. תרגישו חופשי להזכיר לי לקראת אוגוסט.

הרעיון צץ לי אחרי הפוסט הקודם, שדפנה סברה (בתגובות) שהוא מהווה געגוע אחד גדול לילדות (וייתכן מאוד שצדקה) וגם בעקבות שיחת טלפון עם אמא שלי. אצל ההורים שלי יש עותק של הספר (אמא קנתה לי אותו פעם, לפני שנים, בשבוע הספר בחיפה), אבל אני רוצה אחד שיהיה רק שלי, בדירתי שבכרך הגדול. בעיקרון אין לי יותר מדי סבלנות לשירה, אבל עם יהודה עמיחי זה אחרת.

3) אחרי שהסתפרתי (כן, אני יודעת שאני חופרת על זה עד בלי די) הייתי די מרוצה, אבל כרסמו בי ספקות. חששתי שהפוני, שעושה לי קצת מצח נמוך מעצם היותו פוני, גורם לי להיראות מאותגרת שכלית קצת. עכשיו אני מבינה למה זו בכל זאת הייתה החלטה מוצלחת - השיער שלי נראה ממש טוב במזג האוויר החורפי. אין לי ספק שלפני התספורת, עם ליפת רוברט פלאנט שטיפחתי, היו היום מראות קשים מאוד על ראשי.

כזה, רק בלי שיערות על החזה.
האמת - יש לו שיער מדהים. לא הייתי מתנגדת לצבע הזה באופן טבעי

longing

אני אוהבת להתגעגע. געגועים מבחינתי הם כמו שירים של הביטלס - משהו שלא מנסה להתחכם, אבל תמיד נחמד לחזור אליו. שהוא קצת מתוק, קצת עצוב והרבה מרגיע.

• אני מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר לצאת בערב בלי לקחת שעה מראש כדי לתכנן מה ללבוש ואיך להתאפר.
• אני מתגעגעת לזמן שבו לצאת בשישי בערב היה מגניב, ולא משהו שמתנשאים עליו בטענה ש"כל הסחים והערסים יוצאים".
• אני מתגעגעת לתקופה שבה היה באמת מה לקרוא במוספי סוף שבוע.
• מתגעגעת לתקופה שהיה באמת מה לשמוע בגלגלצ.
• **מתגעגעת לתקופה שבה הצלחתי באמת לשמור על אכילה נכונה ולהימנע משטויות.** (לא באמת. הייתי די פסיכית אז)
• מתגעגעת לתקופה שבה אני וכל חבריי היינו תמימים וחמודים, ולא חבורת יאפים מדושנים.
• מתגעגעת לתקופה שבה לא הייתי בלחץ.
• מתגעגעת לתקופה שהיה אפשר לצאת בספונטניות, בערב רנדומלי באמצע השבוע, למסעדה בתל אביב, בלי צורך להזמין מקום מראש.
• מתגעגעת לתקופה שעשיתי שופינג בלב שלם ובמלוא החשק, בלי להתחשבן עם עצמי כל הזמן.
• מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר למצוא סלט במחיר נורמלי בבית קפה.

בקיצור, אני מתגעגעת לדברים שלא היו ולא נבראו מעולם. הרי תמיד לקח לי שעות להתארגן ליציאה, מוספי סופ"ש מאז ומעולם היו גרועים וצהובים ואני חושבת שמאז החרם שעשו עליי בגן טרום חובה אני מגדירה את עצמי כלחוצה. בקיצור, שום דבר לא באמת משתנה, רק הפרספקטיבה ופרצי הנוסטלגיה החמימים, שמזנקים אצלי לרמות גבוהות במיוחד בעונות מעבר, כשהשמש שוקעת ובמוצ"ש.

הגמל והשיבוטה

יש לי ז'קט עור מזארה ומגפונים שחורים

יש לי אקססורי עם ניטים ותיק של BAGGU עם פסים

מזל שיש לי גם פוני עם תלתלים

 

אחרת - איך היו מבדילים ביני לבין כל האחרים?
ומשפט אחרון עם חריזה גרועה - בא לי לעשות גוונים.

(ורגע של רצינות: אין יום שאני לא חולפת באוניברסיטה ורואה לפחות 3 בחורות עם התיק הזה, 5 בחורות עם ז'קט עור וכל בחורה שניה עם מגפונים שחורים. האם נפלתי קורבן לניסוי המערב שליטה בתודעה קולקטיבית?)
----------------------------------------------
אמנם אין חורף, אבל זה כבר לא בדיוק יולי שם בחוץ ואני זקוקה מפעם לפעם למשהו חמים וכיפי. ועל כן, רגע של מרת'ה סטיוארט בבלוג, עם ההיילייטס שמשמחים אותי הסמסטר:

1. הדרינק - קפה שחור חם ומתוק עם הל וקינמון. כן כן, מאוד רס"רי מצדי, אבל זה באמת טעים (וכמובן - מעורר כמו הצרחות של התינוקת של השכנים, שמגדלת בימים אלו שיניים). אני שותה את זה של א-נחל'ה, הוא היחידי שמוצלח בעיניי, וממתיקה עם סוכרה-לייט אחד. למטורפים פחות ממני, נראה לי שכדאי ומומלץ להמתיק עם סוכר חום ואפילו עם סילאן.

2. האקססורי - איחוד צעיפים. יש לי טונות צעיפים. לפחות עשרה. בשנה שעברה הלכתי פחות-או-יותר עם שלושה מהם, כי חלקם לא היו מספיק צ'אנקיים וגדולים בעיניי (אני שונאת צעיפים שאפשר ללפף אותם רק פעם אחת סביב הצוואר. זה לא צעיף בעיניי, זה טישיו). השנה החלטתי לשלב בכל פעם שני צעיפים קטנים וזה עובד מעולה בעיניי. גם מאסיבי במידה הנכונה וגם יוצר ערבוביית מרקמים וצבעים חמודה להפליא.

3. האוכל - יש כמה מתכונים מוצלחים שמלווים אותי נאמנה הסמסטר והופכים את הפסקות הצהריים שלי לנחמדות יותר. קודם כל - בולונז. אבל זה אדיוטי לתת מתכון לבולונז, זה כמו מתכון לחביתה. לכל אחד יש את השיטה שלו (אבל באמת ששלי מנצח!).

הדברים היותר מעניינים שיצא לי לאכול הם:

(1) סלט שהמצאתי, שכולל עגבניות, גרגרי חומוס מבושל, אבוקדו, גבינה בולגרית/פטה (והכי טעים - חמד לייט 5%), גרעיני חמניה והרבה מיץ לימון.

(2) הסלט של מיראל מ"פלאפל פאשן", שכולל צנוניות, עגבניות מיובשות, מלפפון, נענע, בזיליקום, ואם רוצים גם יוגורט. אני חותכת קודם כל את הצנוניות דק-דק ונותנת להן לעמוד כמה דקות עם הרבה מלח, שמן זית ומיץ לימון, כדי לנטרל קצת את החריפות שלהן ולהעניק להן תחושה קצת כבושה. (מומלץ להציץ בקישור לפוסט של מיראל, יש שם תמונת-סלט שעושה חשק).

(3) מג'דרה של אלופים, עם אורז מלא עגול (הארוך לא טעים בעיניי כל כך), עדשים אדומות, עדשים שחורות, גזר, שום ובצל מטוגן. אני מכינה את האורז בנפרד, כמו פסטה, ורק אחר כך את תבשיל העדשים+ירקות - כי זמן הבישול של האורז מאוד ממושך והעדשים מוכנות מהר מאוד.

על ירכיים ומה שביניהן (??)

I השבוע בשיעור תולדות האמנות למדתי על לוקסוריה. מי זאת? אני מניחה שאפשר לרדת יותר לעומק מבחינת ניתוח, אבל בגדול זו דמות נשית שמייצגת את חטא תאוות הבשרים באמנות הנוצרית של ימי הביניים.

המרצה הראה לנו פסל שלה מתוך אכסדרת הכניסה לכנסיית המנזר של העיר הצרפתית מואסק. היא הוצבה שם כדי שהמוני העם, בצאתם מהמיסה של יום ראשון, יוכלו לירוק עליה ולהשליך עליה אבנים וכך ימרקו את מצפונם שלהם (ופרויד היה אומר על זה - מנגנון הגנה פרימיטיבי).

בכל מקרה, ככה היא נראית (זו הגברת מימין, מומלץ ללחוץ להגדלה):

הפסל די הושחת עם השנים (כנראה לתושבי מואסק היה הרבה על מה לכפר). במקור הוא היה בדמות אישה מעוותת פרופורציות - בעלת רגליים ארוכות וגפרוריות, עצמות בית חזה בולטות ממש (רואים את שדרת העצמות האופקיות על החזה?), שאת שדיה ואת ערוותה מכישים נחשים. מכל יופיה וגופה המפואר - הירכיים והחזה שפיתתה איתם גברים - נותר לה רק שערה השופע.

המרצה שב והדגיש שהדמות הזו נועדה להפחיד ולהתריע מפני הגורל הצפוי לנשים סוררות. בואו נניח שניה את המסר המיזוגני בצד, כי זה לא מה שמעניין אותי כרגע. תראו עד כמה היא דומה למודל היופי של היום (בלי הנחשים, מן הסתם). אני יודעת שזו כבר קלישאה פופוליסטית, לדבר על דימוי גוף, נשים אמיתיות וכל הסימפוזיון הזה, אבל פשוט נדהמתי מהחזיון. שדה ימי-ביניימית שהזכירה לי יותר מהכל את קירה נייטלי, קייט בוסוורת' וקארה דלווין.

II יש כמה אקסיומות מוצקות שעליהן קיומי מושתת. עובדות כאלו שלא ניתן לערער עליהן והן נקודת המוצא שלי בהסתכלות על העולם: אני בחורה חכמה, אוהבת לקרוא, נהנית ממוזיקה שנותנת בראש ויש לי רגליים שמנות.

בגלל שאני כבר לא בת 13 מחורפנת, "שמנות" זו לא ההגדרה שאני משתמשת בה. ובכל זאת מבאס אותי שהירכיים שלי נפגשות ואין ביניהן רווח. המודעות לאי-דקיקותן של הירכיים שלי מפעמת בי כל הזמן, לכן אני מקפידה ללכת עם נעליים שאינן שטוחות, ממעטת ללבוש טייץ ומדגישה את המותניים - כדי שחס וחלילה לא אראה כמו מלבן מהלך.

מביך מאוד לספר, אבל רק לפני כמה שבועות ירד לי האסימון לגבי דימוי הגוף המטופש הזה. הן לא באמת שמנות. הן נפגשות פשוט כי יש לי אגן צר שלא מאפשר להן להתרחק זו מזו. מעניין מה היה קורה אם היה לי אגן רחב יותר. הן כנראה לא היו נפגשות, אבל בטח הייתי חושבת שיש לי תחת גדול. אגב רווח בין הירכיים - הפוסט הזה של זוהר מדבר גם כן על העניין והוא מוצלח מאוד בעיניי.

III לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בתמונות של האקס שלי וחברתו הנוכחית באיזה טיול בחו"ל. אני והבחור היינו ביחד מסוף התיכון ועד שהייתי שנה ומשהו בצבא. אני לא מתגעגעת לקשר הזה בכלל (הוא היה מאוד בוסרי ומתקשר אצלי אסוציאטיבית לתחילת הצבא, שהייתה תקופה די שחורה בחיי), אפשר להגיד אפילו שהטייטל המכובד "אקס" די גדול עליו. ובכל זאת, כמובן שמעניין אותי לדעת מי נכנסה לנעליי הגדולות (מטאפורית. אני מידה 36-7).

ראיתי אותם גם במציאות באיזה מפגש חברתי של סחים, אבל שמרתי שם על פאסון מלכותי ולא נעצתי בבחורה מבטים. לכן שמחתי במיוחד להשביע את סקרנותי באלבום הפייסבוק. הממצאים הם כדלהלן: היא פחות יפה ממני והייתי אומרת אפילו שיש לה פרצוף קצת גברי. א-ב-ל, יש לה שיער גולש חלק ובלונדיני (כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ד') וזוג רגליים ארוכות, רזות ונפלאות (רווח בין הרגליים למהדרין. כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ז') למרות שהיא טוחנת שם טאקו'ז עד-דלא-ידע. מסקנות: כנראה התבגרתי, כי למרות כל אלו היא לא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי אפילו לשניה.

destiny

טוב, לא באמת חשבתי שפוסט על שיערות ברגליים יניב תגובות (אבל היו לו הרבה צפיות, משום מה. לא ברור לי למה..), אבל התחשק לי להעלות אותו בכל מקרה.

אגב שיער - הסתפרתי היום. הכי קצר שהיה לי בחיים (מלבד תקופת הפעוטות שלי, אז הסתובבתי בעולם עם תסרוקת סיר הפוך). אני מרגישה אמיצה מאוד. לא יודעת אם אני אוהבת את מה שיצא, אבל אוהבת את השינוי.

התספורת היא ממש בהשראת זו של ריף כהן (אני לא מעריצה או משהו. היא פשוט חמודה מאוד ויש לנו אותו שיער, פחות או יותר). הספרית אמרה לי שאני אפילו דומה לה. רק עכשיו, כשצפיתי שוב בקליפ של "ז'ם" שנתן לי את ההשראה, קלטתי שזו גם אותה ספרית מהקליפ :)

(וגם - כשיצאתי מהמספרה התנגן באיזו פיצריה יפואית "א-פארי". אם זה לא גורל, אני לא יודעת מה כן).

little lies

בשבוע שעבר זה סוף סוף קרה - נתקלתי באוניברסיטה במישהי שלא מורידה שיערות מהרגליים. מפגר מצדי להודות בכך, אבל קצת התפלאתי שזה לא קרה עד עכשיו. (חשוב לי להבהיר - אין לי שום כוונה ללעוג בפוסט זה לבחורה ההיא. להיפך.)

זו הייתה שעת אחה"צ רדומה ולא הייתי מרוכזת במיוחד, כך שבהתחלה חשבתי שיש לה גרביונים מעניינים. עד שהתאפסתי, יצא שבהיתי בה וברגליה כמה שניות (אופס). אחר כך קצת כעסתי על עצמי, כי ישר צפו בראשי כל מיני הגדרות קלישאתיות להפליא ("ברור, אני ליד גילמן..", "היא בטח לסבית/טבעונית/מפגינה בבילעין/מעצבנת" וכו' וכו') שאני לחלוטין לא מאמינה בהן, אבל הזכירו לי עד כמה חברת בני האדם נוהגת לתייג את יושביה באדיקות.

לפני כמה שנים באמת היה סיפור עם גרביונים שנראו כמו שיערות על הרגליים
(בטעות, כמובן. הם של רשת אול-אמריקן שכזאת ולא איזה יוזמה רדיקלית).
תזכורת - כאן: http://www.mako.co.il/women-fashion/whats_in/Article-df996cfcf99bb21006.htm

היא הייתה רזה, מה שגרם לי לתהות אם היא עושה איפַה ואיפַה בין מוסכמות היופי - מצמחת מתוך אג'נדה את שערות רגליה אבל מקפידה לא להכניס לפה אוכל משמין - או שהיא סתם בת מזל עם גנים טובים (או אפילו - מהאנשים האלו שאוכל לא באמת מעניין אותם).

can't get it out of my head

מדד האנרגיה שלי בשעה זו נמצא מתחת לאפס, הברזתי לחבר שלי מאיזו הופעה ולא שטפתי כלים למרות שהכיור מלא וגדוש. ובכל זאת (אלוהים יודע למה) התחשק לי לכתוב פוסט קצרצר שמוקדש כולו לשיר שנדבק לי למוח הבוקר בחד"כ.

האייפוד שלי לא הראה סימני חיים (למרות שהקפדתי לטעון אותו לילה לפני), אז נאלצתי להסתדר עם מה שיש = VH1 קלאסיק. לא יודעת איך אהבתי פעם את הערוץ הזה, נראה שהיום כל מה שיש לו להציע זה שירים של ABBA. בכל מקרה, בין כל שירי האירוויזיון המחרידים בצבץ לו פליט הניינטיז הזה שמסרב לצאת לי מהראש עד עכשיו.

נורא קלישאתי להתלהב מכל דבר שמריח קצת שנות ה-90, נכון? גם המסרים בקליפ הם לא בדיוק פאר התחכום. ובכל זאת היה לי כיף איתו. אולי כי הוא הרגיש לי מוכר, על אף שאני בטוחה ב-98% שמעולם לא שמעתי אותו בעבר. אני מניחה שזה פשוט אחד השירים שנכתבו מראש ובכוונה תחילה כדי להישמע מוכרים (בעיקר בגלל הסמפול. סמפול גורם לאנשים לחבב מיידית שירים, כי זה פשוט לא מאתגר מבחינה מוזיקלית. מרק רונסון כבר עשה מזה קריירה ומלא מלא כסף).

פוסט שולי על נושא שולי, או בקיצור: בגדים

בכל סמסטר זה קורה לי מחדש - אחרי חופשה (ארוכה יותר או פחות) שבה היה לי את כל הזמן שבעולם לעשות דברים ובכללם גם שופינג, אבל התעצלתי (או שמא - התקמצנתי), אני מגיעה לאוניברסיטה ומפתחת חשק עז ומטורף להעשיר את המלתחה שלי. 

גם אם בחופשה הסתדרתי נפלא עם הבגדים שברשותי ואפילו טיפחתי מחשבות עילאיות ומתנשאות בסגנון: "אני באמת כבר מעל העניינים האלו של שופינג. זה כל כך לא מדבר אליי. הרי הכל חוזר לאופנה בסופו של דבר. אני אלבש את הבגדים שלי עד שיתכלו ואהיה מלכת החסכנות, הקיימות והסביבתיות!11", הן יורדות לטמיון כבר בשבוע הראשון ללימודים.

מדי יום, עוד לפני שכף רגלי דורכת בקמפוס (וליתר דיוק - כבר בקו 289 הדחוס בדרך לאוניברסיטה) מלווה אותי תחושה מרה וממרמרת שאני לא לבושה מספיק טוב (וגם לעתים לא מספיק רזה ובאמת כבר חייבת להסתפר, אבל נניח את זה בצד כרגע). זה לא שכל סובבי נראים כאילו נשלפו כרגע מרחובות מילאנו, אבל מרגיש לי כאילו גם את הקז'ואל הסטודנטיאלי הנונשלנטי הם עושים טוב ממני.

(הערה: דיברתי על זה עם חברה מהלימודים, והיא שלפה תגובה כל-כך גאונית שאני חייבת לצטט אותה פה. בניגוד אליי, שתמיד חושבת איך הייתי יכולה להיראות יותר טוב וללבוש משהו יותר מחמיא, היא הולכת בכיוון אחר לחלוטין והרבה יותר קול - פשוט מנסה ללבוש לאוניברסיטה בגדים שלא היה לה אומץ ללבוש בעבר. חצאיות פרחוניות, חצאיות טלאים, שמלות מקסי כפריות - כל הפריטים שמתגלגלים בארון ומשוועים לגאולה).

פתאום, כמו ניאו שנשלף מהמטריקס, מתגלה לי האמת העירומה לגבי עצמי: אני קולטת שהמכנסיים הרחבים וחסרי הצורה שאני נהנית ללבוש בימים של חוסר ביטחון בירכיים שלי הם לא מתוחכמים ונונשלנטיים, אלא בפשטות - מכוערים. שהטישרט המפוספסת שקניתי בברלין במחיר מציאה אחרי שהשתחררתי כבר באמת לא עושה חסד עם המותניים שלי, ושהכפכפים המגושמים, שלא הקדשתי להם מחשבה עד כה, עלולים לפגוע בסטטוס החברתי שלי.

העוקץ בסיפור הזה, הוא שדווקא ברגע ההתפכחות כבר אין לי בכלל זמן לקנות בגדים. במהלך הסמסטר אני פועלת כמו מכונה (לפחות מנסה), מתכננת את הזמן שלי טוב-טוב מראש בין לימודים-עבודה-חד"כ-חברים-קצת הכנת אוכל, כך שגיחה לקניון היא ממש לא בת ביצוע. מקסימום שיטוט באסוס בין מאמר אחד למשנהו.

בסופו של דבר, ברור שקניתי בגדים. הלכתי באיזה יום ראשון (שהוא היום שבו אני לא לומדת, ולכן הוא קודש למשמרת בעבודה וחרישה מאסיבית על מאמרים ושיעורים) ל-H&M וקניתי דברים כלכך בייסיקיים, שאולי פדיחה להציג אותם בבלוג.

באתר שלהם הם טוענים שיש אותה רק בשחור ולבן. אבל אני קניתי בכלל בבורדו. מסקנה: אל תאמינו לשבדים

כן, קניתי טי-שרט חלקה. אז מה. טורקיז מבליט לי את העיניים.

חוץ מזה, אני זקוקה לחולצות מנחמות מ-100% כותנה לימים שבהם אני קמה לפני שש ואין לי סבלנות להתלבש

אוי, סקיני שחורים ומושלמים, איפה הייתם כל חיי?

חוץ מזה, קניתי גם מגפיים (בעצם מגפונים. אבל אני שונאת את המילה הזאת) שחורים, מינימליסטיים וחסרי כל נוכחות מיותרת. בול מה שהייתי צריכה, אחרי שהקודמים שלי מאותו הז'אנר שבקו חיים אי-שם בנורבגיה (ועדיין המשכתי ללכת איתם).

וגם - אפילו הזמנתי חולצה מאסוס. טי-שרט, אלא מה:

אבל עם כיתוב בצרפתית! 

נראה לי שאני בעידן הטי-שרטים שלי. ניסיתי להתחמק מההומאז' לניינטיז ששוטף כל חלקה טובה ובסוף גם אני נפלתי. אם תראו אותי עם מכנסיים משובצים או עם דוק מרטינס, תשפכו עליי מים קרים.

על כל הרכישות האלו שילמתי גם שילמתי - ולא רק מזומנים. כמו באיזה סיפור-מוסר או משל דתי, בזבוז הזמן שאמור היה להיות מוקדש ללימודים גרם לי סבל בל יתואר ביום שלמחרת, עת חזרתי מהאוניברסיטה בשמונה בערב ונאלצתי להתיישב לקרוא מאמר על פסיכובלשנות, שעד עצם היום הזה אני לא בטוחה מה הוא אמור היה לתאר.