במיוחד כשאני נאלצת לנסוע שעתיים תמימות (באוטובוס, כמובן) מקרית אונו לרמת אביב.
נכון, זה אחד האזורים הפקוקים בארץ. ובכל זאת- מרוץ נייקי הזה הרס אותי לחלוטין.
זה אפילו לא מרתון תל אביב. סתם השתלטות ממוסחרת וקלוקלת על מרחביה הצפופים של תל אביב. לא חבל?
התגעגעתי היום לטויוטה החבוטה שלי, והצטערתי קצת שלא לקחתי אותה איתי תל אביבה.
אבל אני מתקשה להאמין שהיא הייתה מביאה אותי מהר יותר למחוז חפצי, וחוצמזה- אני לא באמת יודעת לחנות פה.
השעון הפנימי שלי התכוונן על יקיצה ב6 וחצי בבוקר. מזכיר קצת את הטירונות.
חוצמזה, מבחינה פיננסית, התחלתי לחשוב שצפוי להצטבר לי הון עתק פשוט בגלל היעדר הזמן לשופינג (ולא בגלל משכורת העל שאני מרוויחה שם).
מונחית ע"י קו המחשבה הזה, יצאתי לתור בערב רביעי האחרון (אחרי התגלגלות אוטובוסית ממושכת מהעבודה) את קניון רמת אביב. אקססוריז למשרד לא מצאתי כלכך, אבל מצאתי סייל רצחני בטופשופ.
מעולם לא קניתי שם כלום- הגזרות לרוב לא מחמיאות לי (רפויות מדי במתניים, צמודות מדי בירכיים), המחירים תמיד לא מחמיאים לחשבון העו"ש שלי, והמוכרים אנטיפתים.
השבוע דווקא יצאתי עם סוג-של מכנסי רכיבה (ועוד אופווייט! והם אפילו לא משמינים אותי) + גופיה עם הדפסים של כדורים פורחים, הכל ב215 ש"ח.
נורא בא לי להוסיף תמונות, אבל מעבר הדירה הממשמש וקרב (זהו! זה קורה עוד 3-4 ימים) בילגן לי לחלוטין את הכבלים ושאר הציוד הטכנולוגי.
הערה לסיום- היתה מוכרת מקסימה בחנות, מה שהיווה שינוי מרענן ודירבן אותי לעבר הקופה (אני כזאת זולה).
לעומתה, בקופה שרצו שני מוכרי טופשופ מהשורה- הם היו שקועים בשיחה מרתקת על משהו בחנות, ובמשך חמש דקות התעלמו לחלוטין מקיומי.
באמת שהכסף שלי לא מגיע להם, מה גם שהקופאית ניסתה עלי את שיטת מצליח, וטענה בתוקף שהגופיה עולה 40 ש"ח (היא עלתה 30). נכון שזה כולה 10 שקלים, אבל ראבק- הסתכלת בתווית, ראית שטעית, לפחות תבקשי סליחה.
---------------------------------------------------
וגם- ראיתי בחמישי האחרון את "שליחותו של הממונה.."
אני לא אוהבת ספרים של א.ב יהושע. את זה לא קראתי, אבל אובר הסמליות שלו, ובכלל סגנון הכתיבה לא עושים לי את זה.
מבחינת הסרט- הוא מתחיל מצויין. באמת שואב אותך. השחקנים נהדרים (אפילו גורי אלפי, שפשוט משחק את עצמו), והצילום מציג את ירושלים באור אחר ויפהפה. אני נורא אוהבת שמראים לי כך את ירושלים (למשל במישהו לרוץ איתו), כי לי כלכך קשה עם העיר.
באמצע הסרט העלילה מתחילה ללכת לאיבוד, ואפילו לעייף. הסיום ממש שבלוני וצפוי.
אם ללכת? אני באמת לא יודעת להגיד. מאוד נהניתי מתחילת הסרט, וייתכן שהיא שווה את הכרטיס. מצד שני, אני מרגישה כאילו ערן ריקליס הבטיח לי משהו בפתיחה, וחיפף בקיום ההבטחה.
ברור שהלחץ היה מיותר, ובכל זאת- לא יכולתי להימנע ממנו.
לאט לאט אני מתרגלת להשכים קום, בערך 3 שעות לפני שעת הקימה הממוצעת שלי בימי האבטלה, ואפילו מצליחה לתפקד.
הנסיעות הלוך- ובעיקר חזור- עדיין מורטות אותי. מוקדם בבוקר אפשר להתחמק מהפקקים, אבל בחמש אחה"צ הם בלתי נמנעים, בעיקר באוטובוס. אני חייבת למצוא איזה טרמפ מהמשרד לת"א.
(אגב טרמפים- לראשונה בחיי נחשפתי לאתר ההזוי הזה: http://www.tremp.co.il/., אבל אין לי כוונה לנסות. זה סיכון מיותר מבחינתי).
בינתיים, עד שאמצא טרמפ, החלטתי להעביר את השעות המבוזבזות האלה בהעשרת עולמי התרבותי, ולכן אני מתכוונת להאזין בכל פעם לאלבום אחר שלא יצא לי לשמוע מתחילתו ועד סופו.
עד כה השיר שהכי עשה לי את הבוקר הוא הנ"ל:
אין כמו Fאנק סליזי ברחובות בני ברק.
ובכל זאת, מזל שמעבר הדירה הוא כבר עניין של ימים, ובסופם אמצא עצמי סמוך לאוטובוס מהיר הרבה יותר- שלא עובר דרך בני ברק המעטירה.
עניין העבודה במשרד ניין-טו-פייב עושה לי חשק רציני לאבזר את השולחן שלי בכלמיני שטויות. כמה פקידותי מצדי (AS IF! אני הכי לא פקידה..)
נכון לעכשיו שעות העבודה (ובעיקר- התשישות שלי) לא אפשרו לי לפשוט על קרביץ הקרוב לביתי, אבל נראה לי שבשישי תבוא הישועה.
מעניין איך דייויד השרמנטי (NOT), שותפי הקשיש למדי לחלל העבודה יקבל את הרה-דקורציה שלי. מזל שהוא בא ב11 והולך בערך ב12.
השעונים האלה נגיד, פיור קיטש, אבל הם מגניבים למדי.
זה בכלל כוכב. אבל התזוזות שלו קצת מביאות את הסעיף.
כזה הכי הייתי רוצה. קלאסי- לבחורה קלאסית שכמותי :)
מחר אני מתחילה עבודה חדשה (דיברתי על זה כל כך הרבה, סוף סוף זה קורה פור ריל). אני יודעת שזו אחלה משרה, שיכולה לפתוח עוד כיוונים בעתיד, ובכל זאת יש לי כיווצי בטן בלתי נשלטים של חשש ולחץ. החשש הכי גדול שלי הוא שאני אשנא את העבודה. זה לא ריאלי, ובכל זאת אני חוששת ולא מתלהבת כמו שאני אולי אמורה להתלהב.
כמובן שרכשתי השבוע כל מיני פריטי בייסיק (=חצאית גבוהת מותן בצבע אבן, טוניקה מכופתרת ומפוספסת שנשמעת נורא ונראית מעולה, וקלוגס בצבע ניוד-מסתבר שזו הנעל שהכי מחמיאה לי), שנועדו להרכבת מלתחה רצינית לבחורה רצינית ועסוקה שכמותי, ועדיין אין לי מושג מה ללבוש מחר.
החום המחריד מחרב את השאיפה שלי לאאוטפיט מושקע ועם זאת בלתי מתאמץ, ומעורר את געגועי למכנסונים חסרי הדאגות האלה- http://shgiotktiv.blogspot.com/2010/04/blog-post_8881.html
אחרי ההשמצה הלא מבוססת על קולקציית החורף שלהם (שכוללת פריטים שמזכירים באופן חשוד ומעצבן את קולקציית הקיץ), הופתעתי לגלות את הצד השני של הרוטרים-
לפני חודשיים (אם לא יותר) קניתי זוג מכנסיים כחולים, עם גומי למטה, ואפילו כמעט בגזרת שק-עם-קקי. בחירה אופנתית תמוהה מאוד עבורי, אבל הם היו בריזיים ומרזים, אז קניתי. יש להם סגירת צד עם כפתורים, שכבר בחנות היו תפורים בצורה די רעועה.
המוכרת הבטיחה לי בהן צדקה שמדובר בבעייה ידועה בדגם הספציפי הזה, ושאוכל להביא אותם (גם בלי קבלה) לכל סניף של קסטרו, מתי שאחפוץ, והם יארגנו לי החלפת כפתורים.
אז בחודשיים שחלפו התעצלתי לעשות את זה, אבל אתמול הקיץ הקץ- שני כפתורים נפלו, והחלטתי לבדוק את טיב ההבטחות שמפזרות מוכרות בקסטרו.
וואלה, התרשמתי לטובה. זה לקח נו טיים.
אני אתרשם עוד יותר כשאקבל את התוצר המוגמר, בעוד שבועיים (הם יודיעו לי באסאמאס. כמה נוח.), אבל בינתיים קסטרו הרוויחו כמה נקודות של כבוד אצלי.
בפרומו ל"מאסטר שף" (כן, אני יודעת שאני חווה אוברדוז טלוויזיוני) מציגים את מיכל אנסקי בתור "גסטרונומית".
גסטרונום זה לא מיכל גדול כזה של אוכל צבאי?
מיכל אנסקי וחברים
אני מרגישה צורך עז לכתוב, אבל לא כל כך מצליחה למצוא על מה.
בטח כי בימים האחרונים החום מכריע אותי לחלוטין, שולק ממני את שמחת החיים ובעיקר- משאיר אותי בבית במשך רוב שעות היממה. (שאותן אני ממלאת בצפייה אינטנסיבית בטלוויזיה ובפרקים של גלי ברשת. ידעתם שסו סילבסטר היא גם אחותה של ג'וליה צ'יילד מ"ג'ולי וג'וליה"?)
קשה לעבור דירה ולהיות בין לבין- אני חוששת מאוד (אולי לא מאוד, זו מילה חזקה. אבל חוששת) מ"אחרי החגים".
בשבוע שפותח את אוקטובר אני מתחילה לעבוד בעבודה שקצת מלחיצה אותי, ובמקביל עוברת דירה. הדירה הראשונה אי פעם שאני מתחילה מאפס, כך שאני מלאת חששות וחוסר וודאות.
ממש כמו ג'ולי, מהסרט ההוא, אני מנסה למצוא פורקן בבישול. כלומר, אני מכינה בעוד יומיים ארוחת חול המועד (לא חג!) לחברים. בדיוק התכוונתי לצאת אל הסופר ולקנות עגבניות שרי, כי ע"פ אורנה ואלה לוקח 5-8 שעות(!) לייבש אותן, וחשבתי להכין חלק מהדברים מראש, אבל אני כלכך מתעצלת לעשות את זה. לא בא לי להיות תקועה בבית 8 שעות בלי אופציית מילוט בגלל 2 קילו עגבניות שמתפננות בתנור.
ואגב ג'וליות- ראיתי לפני יומיים את "לאכול להתפלל..", והוא ממש מטופש. אוסף קלישאות ניו אייג'יות טחונות דק-דק. כבר עדיף לראות את "משהו טוטאלי".
המקסיקנית שבי יוצאת החוצה (או לפחות הברז'נייב), עם היעדרה של קוסמטיקאית מוצלחת משגרת חיי באחרונה.
עד לא מזמן הייתי מבקרת באדיקות אצל איריס מבת ים, שתוך 10 דקות הייתה מסדרת לי גבות מעוצבות לעילא.
לצערי (או שלא), שגרת יומי השתנתה, ואין לי כוח לביקורים תכופים בעיר הפרפרים. הבעיה היא שאין לי מושג איך לאתר קוסמטיקאית מוצלחת (ולא יקרה!) בתל אביב, ואני זקוקה להמלצות.
אני פוחדת פחד מוות להמר, ללכת למישהי אקראית, וליפול על קוסמטיקאית חאפרית שתאדים אותי ותחפור שוחות בנקבוביותי. גם לא בא לי לשלם 50 ש"ח על גבות.
אז אם אתן מכירות, תעשו מצווה. אם זו מישהי שגם מוצלחת בניקויי פנים מפעם לפעם, ולא רק בגבות, בכלל תבורכו.
שלט תמוה במיוחד אי-שם ברחוב רבי עקיבא בבני ברק (אחד מהיתרונות בעבודתי החדשה הוא המסע האנתרופולוגי המרתק בדרך)- מועדון בריאות וכושר ב30 דקות בלבד?! תגידו שזה לא נשמע כמו "מארחת בביתה, ללא מין".
אני לא יודעת מה קרה באותו בניין, כנראה שמשהו לא כל כך נעים. אבל דרך ההתמודדות של הדיירים כבשה אותי. (צולם ביום כיפור, למגינת ליבו של הקורא א.ישי)
זה מה שקורה כשנוהים אחר שופינג זול, ונכנסים לחנויות פרחות בקינג ג'ורג'.
חוצמזה, האטרקציות העיקריות של חיי כרגע נוגעות לענייני מעבר הדירה המתקרב בצעדי ענק. כמה פולני מצדי. מחר, למשל, אנחנו הולכים לבחור ספה, וההתלבטות קשה.
מהקטלוג של איקאה לא נפלתי. יש שם דגם אחד שנראה רך ומפנק (EKTORP)-
אבל לא אהבתי בשום צבע חוץ משמנת, שזה מגה-לא-פרקטי. האדום נורא, החום לגווניו השונים מוציא לי את שמחת החיים, והאפור נראה כאופציה הסבירה ביותר, אבל הוא קר ומנוכר.
האופציות האחרות לרכישת ספות הן מתחמי ענק דוגמת דן-דיזיין-סנטר (שאני חוששת שיהיה נורא יקר), או הג'יפה האורבנית של רחוב הרצל, שם אני חוששת שיעבדו על זוג צעיר ותמים שכמותנו, כמו פה למשל:
נראה לי שהבעייה העיקרית היא שאני לא ממש יודעת מה אני מחפשת. ספה, שתהיה ארוכה מספיק לשלושה ישבנים, ולא מעור. עדיף עם אופציה להסרת הריפוד לצורכי כביסה או דריי קלין. מבחינת סגנון אין לי כל כך כיוון. מעולם לא עיצבתי דירה (בפעמים הקודמות התמזל מזלי להכנס לדירות שותפים מרוהטות למשעי), ואני מקווה לגבש קונספט תוך כדי חיפוש.
עצוב לחזור משהות עאלק-ארוכה בחו"ל, ולגלות שאחד מקוראי הקבועים החליט להסיר את עצמו מהרשימה (כן, אתה. אתה יודע מי אתה. לא יפה לבגוד אחרי שבועיים)
אני חייבת לציין שברלין לא הרשימה אותי מבחינת שופינג. (מכל הבחינות האחרות- כן.)
היא נעה בין בוטיקים סבירים++ אבל מופקעי מחירים, לבין חנויות רשת ממוצעות מחירים, שנראו כמו שאריות ממזרח רומניה. בגזרת היד שניה מאוד מגוון ומסקרן, אבל המידות מיועדות בעיקר לגרמניות רחבות כתפיים, ולא היה לי זמן או חשק לנבור. לא פלא שהסתפקתי בסוף בH&M.
אין ספק ששניים משיאי הטיול הזה היו ביקור מחתרתי (=לא עם איזה סיור מודרך מביך) באולפני האנזה, שם נוצרו בין השאר HEROES וLOW של בואי, וביקור לא מחתרתי אבל מאוד מוצלח במוזיאון הראמונז. (למה יש מוזיאון ראמונז בברלין? אין תשובה הגיונית באמת. העיר היא פשוט משכנו של מעריץ מטורף למדי של הלהקה)
באמת שלא הערכתי אותם מספיק עד כה, ובכלל- הרבה יותר כיף לשמוע להקה אחרי שיודעים את כל הסונג-פאקטס והטריוויה אודותיה (כולל בהייה בג'ינס המהוה של ג'וני ראמון, בסניקרז של מארקי ראמון, או בהבלחת הראפ הכושלת של די.די ראמון).
ובמחשבה נוספת לאחור, אני חושבת שמה שהכי דיבר אלי, היא החנוניות הטוטאלית של ג'ואי ראמון. גיק ברמת הווירדיות, באמת, אבל עם כריזמת במה מטורפת. אין, אלטר-איגוז תמיד קונים אותי (ע"ע זיגי סטארדאסט ו\או קיס).
מוקדש לקורא האלמוני והנוטש.
פוסט מפורט וממצה יותר יגיע בהמשך, בהתאם לביקוש. כרגע אני מתמקדת בהסתגלות לחום.
