יום שני, 11 באוגוסט 2014

פרטים אינטימיים

man, נראה לי שיש לי מחסום כתיבה :( אני יושבת מול הדף ופוסלת רעיונות כבר שעה.

לפני כמה פוסטים כתבתי בקצרה על כך שנחשפתי באופן חלקי (לכל קוראי שמכירים אותי - מה נשמע?). החשיפה הביכה אותי עד מאוד. המחשבה על אנשים ממשיים שקוראים את הטקסטים שלי די מבעיתה אותי. לא כי כתבתי לכלוכים ואני חוששת לשמי הטוב, אלא כי אני מתביישת. אלוהים ופמלייתו יודעים אולי מה הסיבה לבושה הזאת, כי תכל'ס אני לא ממש הצלחתי לרדת לשורשיה (וזה בסדר. ייתכן שיש לי כמה נושאים לא פתורים אחרים שהם דחופים יותר. למשל - הסיבה לפוביה שלי מג'וקים, או למה בעצם אני לא אוהבת קטשופ). 

בימים האחרונים, אחרי שסיימתי להתרכז בעצמי ובמבוכה שלי, עברתי לנושאים אגוצנטריים פחות. למשל - איך מרגישים אנשים בחיי שפותחים דף אינטרנט רנדומלי ומגלים בו לתדהמתם תיעוד של אנקדוטות נבחרות מחייהם. תחושה די מחרידה, נכון? גם אם לא מדובר בסיפורים שליליים. קצת כמו טרומן ברבנק שמגלה את הניצבים מחוץ לבית. 


לשניה וחצי חלפה במוחי מחשבה (נוראית! נוראית!) שלעזאזל עם זה - הרי כל הניו-ג'ורנליסטים ובכלל, האנשים שעשו קריירה מלספר על החיים שלהם, מדברים וכותבים על מה שבא להם. ישר קפץ לי לראש הדיאלוג הזה מ"פרטים אינטימיים" של הווארד סטרן (לא ראיתם? תראו. עם כל הדברים הרעים שאפשר לומר על הווארד סטרן, ושתכף אומר בעצמי, זה סרט כיפי):

Howard: I should be talking about my personal life. I've got to get intimate. And every time I feel like I shouldn't say something, maybe I should just say it, just blurt it out, you know? I just got to let things fly. I got to go all the way.
Alison: You didn't go all the way before?
Howard: No. I mean...No. A lot of times, I'm just holding back.
Alison: Then I guess you should go all the way.

אז כן, לשתף את כל העולם ושכנתו החטטנית בפרטים אישיים מחייך, וכתוצאה מכך מחיי האנשים הקרובים אליך, זה מוכר (בחולם). הווארד עשה מזה קריירה, אבל היי - בסרט לא מראים שאליסון לא נשארה איתו בסוף! ובכלל - האם הווארד סטרן הוא האדם שאני רוצה כרול-מודל? כנראה שלא (בכל זאת, שובניסט מגעיל). 

כשהמשכתי לחשוב על כותבים שהולכים על החבל הדק שבין אהדת הקוראים לאינטגריטי מול חברים, עברו לי בראש עוד שניים שמפרסמים במוסף הנקרא ביותר במדינה - דנה ספקטור ורענן שקד (ובכן, אני נתלית באילנות פופולריים). על רענן שקד אין לי הרבה מה לומר כי אני מקפידה לדלג מעל הטורים שלו. הם ממש עושים לי רע. הוא כותב על המשפחה שלו בצורה מיזנתרופית שמנסה להיות שנונה, אבל בעיקר יוצרת תחושה שהבחור ימכור את סבתא שלו בשביל קצת לייקים. האחים שלי ואני תמיד תוהים מה יקרה כשילדיו יגדלו ויקראו את מה שכתב עליהם (האם ידיעות מממנים טיפול פסיכולוגי? במצבו הנוכחי של שוק העיתונות, אני בספק). 

את הטור של ספקטור אני אוהבת, למרות עייפות חומר מסוימת, אבל לא יכולה לגרש ממוחי את המחשבה הטורדנית שבטח מזמזמת אצל כולם - אם היא הייתה חושפת פחות, יכול להיות שזה היה מציל את מערכת היחסים הקודמת שלה? אני מניחה שהתשובה היא לא. יש דברים שאמורים פשוט לקרות ובכלל - לשפוט אישה לפי גירושיה זה הכי חשוך ופטריארכלי מצדי. בכל מקרה, אני סקרנית לדעת איזה עיבוד עוברת אצלה הכתיבה. האם יש נושאים שהם טאבו, או אולי - האם יש טורים שהיא מעבירה לביקורת מוקדמת אצל האנשים הקרובים לה?  

הסיכום שלי עם עצמי הוא לצנזר תכנים רגישים. קודם כל - אף אחד לא משלם לי על הכתיבה פה :P שנית, והפעם ברצינות, האנשים הקרובים לי חשובים לי מדי. אני מקווה שלא אתחיל לשעמם, עם כל מגבלות הצנזורה הללו, אבל יכול מאוד להיות שזה יהיה אתגר משדרג. 

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...