יום חמישי, 31 במאי 2012

למה אני ונינט נהיה חברות ממש טובות?

א) כי אני חושבת שהיא מגניבה.
ב) כי גם אני אוהבת את רוקפור. ליתר דיוק - גיליתי אותם לא מזמן, באופן די טינאייג'רי. לא יודעת איך דילגתי עליהם בתיכון, הייתי אז בשיא תקופת הפסיכודליה שלי (מבחינת העדפות מוזיקליות. באופן כללי בחיים הייתי חננה-בננה) ולא הפסקתי לשמוע את הדורז. אני מניחה שפסלתי אותם מראש כי שמעתי שהם שרו באנגלית, וזה קצת turn-off מבחינתי.


הערת שוליים: אני מאוד שמחה על הדיון הנרחב שהתפתח בפוסט הקודם. זו בדיוק הייתה המטרה שלי. בינתיים, החברה שלי התקבלה לאיזושהיא משרה באיזשהו מגזין שכולנו מכירות, אבל המשכורת המעליבה גרמה לה לוותר על התפקיד. אני ממשיכה להחזיק לה אצבעות.

יום שבת, 26 במאי 2012

האם אפשר לכתוב על אופנה בישראל?

יש לי חברה, בחורה חכמה ומוכשרת, שהחליטה שהתשוקה האמיתית שלה היא לכתוב על אופנה. בהתחלה קינאתי בה והרמתי (בסתר) את האף - יש לי איזו הפרעת אישיות קלה שגורמת לפיית הקנאה הירוקה להרים את ראשה בכל פעם שאני רואה מישהו שעושה משהו שלדעתי, גם אני יכולה לעשות ובהצלחה בלתי מבוטלת.

אחרי כמה חודשים הבנתי שהבחורה אכן (כמו שכבר אמרתי) מוכשרת ובעלת עניין וידע בלתי מבוטלים בתחום - הרבה יותר ממני. יותר מזה: בזכותה הבנתי שאני סתם נהנית לכתוב, בעוד היא באמת בעלת תשוקה לעסוק באופנה. צימקתי את האגו הנפוח שלי, הנחתי אותו בצד ומאז אני מפרגנת לה בלב שלם ומלא בהערכה כנה.

היא הצליחה לפלס את דרכה והתחילה לכתוב באחד המדורים בתקשורת הישראלית, ממנו עברה לאחר. בשתי המשרות היא הועסקה כפרילאנסרית שמקבלת תשלום לפי כתבה.

כבר הרבה זמן אני שומעת ממנה שבקושי לוקחים ממנה אייטמים. אני יודעת שמאוד מפרגנים לה, גם קראתי את הכתבות שלה והן באמת מעניינות ומאירות עיניים, אבל היא סיפרה לי שה"ביג בוס" החליט שהמדור צריך להיות מעין "ירחון נשים" לעקרות הבית (כן כן) וכנראה שבמסגרת כזו אין מקום לכתבות אופנה רציניות.

פגשתי אותה לא מזמן ויחד דסקסנו את מצבה הדי עגום של עיתונות האופנה בארץ. פאשן פורוורד למשל, שתליתי בו תקוות גדולות, הפך לביצה דביקה של תוכן שיווקי. כמעט כל כתבה שם היא שת"פ שמנסה למכור לך משהו, התוכן הפך לרדוד מאוד וכותבות מוצלחות שהיו שם - כמו נילי לנדסמן ושירה ברויאר הנהדרת - עזבו.

גם מז'ורנל של מעריב ציפיתי ללא מעט - אבל כל הבאזז שהיה סביבו הפך למוסף שהולך ומצטמצם בהיקפו (ארבעה עמודים לפעמים!). וואלה אופנה, שהוא לא רע בכלל, משלם משכורות רעב לרוב המועסקים בו (שרובם - ואולי כולם, אני לא יודעת - הם פרילאנסרים) ושמעתי שחוץ מסוללת קבועים קטנה, כתבים מתחלפים שם במהירות האור.

את "זמנים מודרניים" הפסקתי לקרוא לפני שנה-ככה, כי מצאתי פחות ופחות כתבות שדיברו אליי. ב"גלריה" של הארץ ובמדור האופנה של XNET לא ראיתי נסיגה, אבל אני לא יודעת איך המשכורות שמקבלים הכתבים. יכול להיות שגם שם התנאים קשים. במגזינים חודשיים (את, לאשה, קוסמו) אין לי מושג מה קורה, כי אני לא חובבת גדולה של הז'אנר.

בכל מקרה, התחושה שקיבלתי ממנה היא שמדובר בתחום שכמעט בלתי אפשרי להשתלב בו, מצומצם מאוד בהיקפו וטובע ב"הנחתות" מלמעלה ובתוכן שיווקי. וזה מוזר, כי אני באמת חושבת שבשנים האחרונות הביקוש לתכנים איכותיים בנושא אופנה רק עולה (ואין דבר שמצביע על זה יותר משגשוג הבלוגים בעניין).

נראה לי שאחת הסיבות שהתחום לא מצליח להתרומם הוא היעדר הקביעות. באופן טבעי, קוראים (וגם מקורות) מתייחסים ברצינות רבה יותר לכתב בעל ותק - בכל תחום, בין אם מדובר בכתבי משטרה, משפט, ספורט או מבקרי מסעדות. במצב הנוכחי הרבה כתבים בעלי המון רצון לא מספיקים לטוות רשת מקורות ענפה, להתבסס בתחומם ולצבור רזומה. כשאני חושבת על זה לעומק, הבעיה קיימת בכלל בתקשורת בארץ, שמזלזלת באופן מזעזע בעובדיה. בסיקור האופנה, שעדיין נמצא בחיתוליו באופן יחסי לעולם, הבעיה אולי מורגשת קצת יותר.

יום חמישי, 24 במאי 2012

המורה רבקה

החיים הם אוסף של צירופי מקרים שנוטים לציית לחוקי מרפי. אחרת, אין לי הסבר לכך שיום אחרי ששוחחתי עם אמא שלי, שסיפרה לי על שלל שמלות מקסי בבעלותה שיכולות להתאים לי ממש, מצאתי באיזו חנות צ'יקמוקית שמלת מקסי נעימה וחמודה להפליא. אז קניתי אותה - מקסימום (הא הא.. שנון כל כך) יהיו לי שלוש שמלות מקסי.

ומשהו אחר לגמרי: למחנכת שלי בכתה ה'-ו' קראו רבקה בראון. היא הייתה מורה טובה מאוד מהסוג האולדסקולי, אבל בטח לא אושייה אופנתית. זו הסיבה שכשנתקלתי בחנות של המעצבת "ברכה בר און", התגובה הראשונית שלי הייתה "פחחחחחחחחח" (בלב). חשבתי שמדובר באיזה ניסיון הרואי של מורה לשעבר לעצב בגדים מכוערים ויקרים לנשים בגיל המעבר (משהו בסגנון מחלקת הביגוד של המשביר לצרכן). אז היום אני מודה שטעיתי, יש לה בגדים ממש מגניבים (ב"שירת הסירנה" לבשו בגדים שלה ובשלל סרטים ישראלים של תחילת הניינטיז. אי אפשר להיות סבתאית עם פריט הטריוויה הזה בהיסטוריה שלך). ממש לא אכפת לי שבעוד עשר שנים נאמר - כשאהיה גדולה ובתקווה קצת עשירה - יהיה לי ארון מלא בפריטים שלה.

ועוד משהו. אתמול הלכתי - לראשונה בחיי הבוגרים - עם חולצה בתוך המכנסיים. זו הייתה הברקה של רגע לפני שיצאתי מהבית, והגופיה בתוך מכנסי הקפרי באמת נראתה לא רע. המראה כולו היה קצת מוקפד יותר בזכות הטוויסט החנוני הזה. רק אחרי כמה שעות בעבודה נזכרתי שכבר הלכתי ככה בעבר, לא ממש מזמן - רק עם כומתה, דרגת סמ"ר ונעליים תקניות מזעזעות.

יום שלישי, 22 במאי 2012

bad moon rising

שלשום חבר שלי ואני ניסינו למצוא אקורדים לשיר של קרידנס קלירווטר רבייבל שלא זכרנו מה הוא. בסוף הסתבר שמדובר ב-Fortunate Son, אבל בדרך לתגלית יצא לנו לשמוע מלאנתלפים שירים שונים של קרידנס ונורא נהניתי. חבר שלי, ביקש משום מה שאכבה. "למה? אתה מת על קרידנס", שאלתי. "כן, אבל זו מוזיקה שגורמת לי להרגיש שהיום שבת, ואני מתבאס כשאני נזכר שבעצם רק ראשון".

זה הגיוני. אנחנו שומעים בדרך כלל קרידנס בשבתות (כלומר, כששנינו מבלים בבית באותו פרק זמן - מאורע נדיר) ובפרט במהלך ספונג'ות. האפיזודה הקצרצרה הזו גרמה לי לתהות אם יש גם לי שירים שמתקשרים למקומות או לתקופות. בטח יש המון, אני טיפוס שנורא נוטה להשליך מטענים רגשיים לכל עבר, אבל הצלחתי לחשוב בשלוף רק על אחד:

פיסת הקיטש הזאת, מבית היוצר של מלכי הקיטש של כל הזמנים (אם לא מכלילים זמרים צרפתים ואת פסטיבל סן-רמו בשלמותו בדירוג) מזכירה לי - וכנראה תזכיר לנצח - את העבודה הקודמת שלי. הנסיעה לשם בקו 64 ז"ל הייתה ארוכה, מבאסת ומשופעת בפקקים, לכן ניסיתי לנצל את הזמן לשמיעת אלבומים במלואם. "טויז אין דה אטיק" היה בעיקרון רעיון טוב, כי יש בו לא מעט שירים מצוינים ומלאי אנרגיות, אבל למשמע הבלדה של האלבום עיניי היו מתכסות בדוק של ערפל וקולו המייבב של סטיבן טיילר היה מזכיר לי כמה שאני אומללה ושונאת את העבודה שלי :-( למרות זאת שמעתי אותו שוב, ושוב, ושוב.

-------------------
תוך כדי ליקוט השיר ביוטיוב, נחשפתי לתגלית די מדהימה מבחינתי - בחיי שלא ידעתי שמילה קוניס היא-היא כוכבת הקליפ של "ג'יידד". היא בטח הייתה שם בת 16 או משהו.

ועוד תגלית, לא מהיום:
זה שטר של 20 קרונות שבדיות. שימו לב - זה נילס הולגרסון מככב שם בתפקיד משה שרת.

יום ראשון, 20 במאי 2012

טינאייג'רית זועמת

כבר כמה שבועות מתחשק לי ללבוש חולצה קשוחה - משהו אפל שכזה עם גולגלות ולוגו של להקה שאני לא שומעת את שיריה.

תמיד הסתייגתי מהחולצות הללו, גם בגלל הציורים המזוויעים וגם בגלל הגזרות המחורבנות - ענקיות כאלו שמטשטשות את המותניים וגורמות לי להיראות כמו קציצה (קשוחה), אבל בזמן האחרון אני במוד תיכוניסטי קצת, והתחשק לי לקחת אחת כזאת ולשפץ אותה קלות.

במקרה, בחמישי האחרון הייתי אצל ההורים של חבר שלי ומצאתי בארון חולצה שהוא בטח לבש בכתה ז', לפי הגודל. ביקשתי יפה רשות לקרוע לה את הצורה, ואחרי שקיבלתי את ברכתו גזרתי את שרווליה ודחפתי כמה סיכות ביטחון אימתניות בגודלן כדי להצר אותה מאחורה. אז זהו, יש לי חולצת גולגלות של מטאליקה, עם שרוולי אייטיז גזורים א-לה אקסל רוז. אני הולכת איתה ברחובות ומרגישה שאיש לא יעז להתעסק איתי.

(הבהרה: אני ממש שונאת את מטאליקה, הם משעממים תחת באוזניי. מה שכן, אני אוהבת לאמץ השפעות מכל מיני מקומות)

אגב, בגלל שאני טיפוס אקלקטי בנשמתי, אחת האופציות המועדפות עלי היא לתחוב חולצה כזאת בתוך חצאית עיפרון גבוהת מותן, בשילוב הפלטפורמות האהובות שלי מאייצ'אנדאם. כבר עשיתי את זה בעבר עם חולצות מושאלות, עכשיו יש לי את המטאליקה הפרטית שלי להתפרע איתה.


יום שישי, 18 במאי 2012

קצרים

-לפני היומולדת של חבר שלי, הוספתי איזה חבר שלו מהלימודים לפייסבוק - ארגנתי מסיבת הפתעה וזו הייתה הדרך האולטימטיבית להזמין את כולם. אתמול חבר שלי סיפר לי שההוא אומר שאני תוספת מעולה לפייסבוק שלו, כי אני תמיד מעלה דברים מעניינים ו/או מצחיקים. עשה לי את היום, בלי ציניות.

-אני קצת מתקרבנת, אבל באמת בא לי שמלת מקסי. הלכתי אתמול לסנטר לחפש והבנתי שאני נמוכה מדי בשביל זה: לא כי זה לא מחמיא (הגזרות הנכונות דווקא נראות מצוין), אלא כי אני מטאטאת איתן את הרצפה :( נכון, זה היה צפוי, אבל זו התפכחות קצת כואבת.

-גיליתי משהו ממש שווה. יש איזו רשת גלידריות חדשה שראיתי בכמה מקומות בתל אביב, שכמובן - איך לא - יש לה גימיק: אתה מרכיב לעצמך ארטיק. בוחר את הבפנוכו, טובלים לך באיזה שוקולד שאתה רוצה ואפשר גם להוסיף ציפוי של אגוזים, פיסטוקים או הפרעות אחרות. ממש לא אהבתי את השם של המקום (סטיק האוס? זה נשמע לי כמו מועדון שמשמיעים בו שירים בקאברי-האוס גרועים) והגימיק נראה לי סתם של ילדים מתלהבים, אבל אתמול בחסות החום הכבד החלטתי לנסות וזה היה כזה טעים(!) - בחרתי ארטיק סורבה תות, חמוץ כזה, והוספתי לו ציפוי שוקולד מריר. יצא בנזונה. אני חובבת ארטיקים עם ציפוי שוקולד אבל מסתייגת משוקולד חלב, מגלידת ווניל בפרט ומגלידות חלביות בכלל (אי-סבילות קלה ללקטוז), אז מבחינתי מדובר בפתרון מושלם, מין בן דוד מוצלח יותר של מגנום.

יום רביעי, 16 במאי 2012

האם זה השיר של השבוע?

הנה הקליפ, ובסיומו - הפתעה! (ולמי שלא מכיר, באמת יש כאן טוויסט).

ואני באמת אוהבת את השיר הזה. אולי כאן מתחילה הבעיה.

יום שלישי, 15 במאי 2012

בקיצור נמרץ

אני לא אוהבת מדורי ברנז'ה. ב-90% מהמקרים, הם מדווחים על עניינים שוליים בחשיבות תהומית (והרי זו משמעותה של ברנז'איות בעצם..) והטוקבקים כל כך ארסיים שאני מרגישה מורעלת רק מלעלעל בהם.

סיפור "האגדה האורבנית" בדיסנילנד נראה לי כמו משהו שחורג מהשוליות הרגילה ובאמת ראוי לסיקור. אמנם בכתבה הזו מהעין השביעית אין הסבר לשאלת השאלות - מי נתן לסיוון כהן את הסיפור המפוברק ולמה, אבל היא מרתקת ביותר:
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/140512_Children_story.aspx

הפסקה שהכי הדהימה אותי:
"..לחדשות 10 היתה הזדמנות של הרגע האחרון למנוע את הטעות, אך זו הוחמצה. מתברר שכעשר דקות לפני השידור חלקה כהן עם עמיתיה לחדר האיפור את פרטי האייטם שעמדה לשדר. חלק מהנוכחים בחדר - ביניהן המאפרות והכתב אלון בן דוד - הכירו את הסיפור והתריעו בפני כהן כי מדובר באגדה אורבנית. כהן בתגובה טענה כי הסיפור בדוק ומוצלב, ולא ניצלה את הזמן שעוד נותר לה כדי לשתף במידע את עורכיה או לבצע חיפוש בגוגל.."


ובאמת - גוגל הוא כלי עבודה כל כך בסיסי. כמה חסר עכבות אפשר להיות?

יום שני, 14 במאי 2012

טיוטה

סתם ככה:

- קניתי אתמול גז מדמיע. רציתי שוקר - זה נשמע יותר קשוח ורציני - אבל בריקושט סניף לונדון מיניסטור לא היה והמוכר הסביר לי שדווקא עדיף פפר ספריי: הוא משפיע גם ממרחק של יותר ממטר, בעוד שוקר מחייב מגע ישיר ומסוכן.

לשופינג-תרסיסים הלכתי עם חברה. בילוי קצת מעוות. זה הזכיר לי ביקורת שקראתי מזמן-מזמן על הסרט הניינטיזי "קידס", שבו בילוי אחה"צ של שתי ילדות הוא בדיקת נשאות ל-HIV.

אחר כך, בשם האסקפיזם, הלכנו לשבת באורנה ואלה ולמדוד בגדי ים (לא בו זמנית). החלטתי למתוח את הגבולות שלי ומדדתי תחתוני-ביקיני שהם הכי טרנד חולף: גם גזרה גבוהה א-לה ריאהנה, וגם מפוספסים בשחור לבן. האמת, הם נראו עלי מעולה. אם הייתי מוצאת גם חזייה בחנות (ALLE, שנקין) הייתי קונה - אבל החזיות שלהם היו מהסוג הזול והלא מחמיא בעליל ושיוו לי מראה נפול באורח מצער.

אני חוזרת לנושא הפפר ספריי: איך בעצם יודעים שזה עובד? הרי אי אפשר לנסות. במהלך היום הרצתי בראשי אלף ואחד תרחישים בהם אני מושכת בנצרה ומתיזה הרחק-הרחק ממני (כמו בקטע הזה ב"יש ילדים זיגזג", כשנונו מתפתה כמעט למשוך בידית החירום של הרכבת), רק כדי לבדוק שברגע האמת אדע מה לעשות. ובכלל - איפה כדאי לשים אותו? נשמע הגיוני לאחסן אותו בתיק, נכון? אבל תמצאו לי בחורה אחת שמצליחה לשלוף את מה שהיא צריכה באמת מהתיק שלה בניסיון הראשון. עשיתי כמה ניסיונות, ברובם שלפתי טמפונים ועטים. אז החלטתי לשים אותו בכיס של הז'קט. אבל מה עם ימים בהם אני בלי ז'קט? הרי הקיץ מגיע.. ולשמור אותו בכיס של השורטס נראה לי קצת מסוכן.

פוקסי קליאופטרה כבר מזמן הייתה יודעת מה לעשות

יום ראשון, 13 במאי 2012

teaser

בימים האחרונים השיר שהכי בא לי לשמוע הוא personal jesus. שזה מאוד מפתיע, כי אני ממש-ממש-ממש לא מחובבי דפש מוד. מצד שני, זה השיר הכי מוצלח שלהם לדעתי.

לא כתבתי *יחסית* הרבה זמן, בגלל שלל סיבות. א'- סיפרתי לפסיכולוגית שלי על הבלוג, אז אולי כתגובה לחשיפה היה לי צורך לא מודע להקפיא לרגע את העניין. ב'- היו לי אורחים מעניינים מחו"ל, פרטים מורחבים יגיעו בהמשך. ג'- השילוב בין פרשת האונס בקריית מלאכי לבין האונס בתל אביב (שהתרחש מטרים מהבית שלי) הכה אותי בשוק. אני כבר שבוע מסתובבת בתחושה שהחיים הם ספר של סטיבן קינג (מינוס רוחות הנקמה האינדיאניות) ומתחת לכל מציאות מהוגנת-יחסית מסתתרים שדים אפלים. אגב, בסופ"ש התחלתי לקרוא את "בלב היער", ספר מתח (לא ספרות עלית אבל מוצלח מאוד לסוגו) מבעית למדי  שרק מאשש את ההנחה הראשונית שלי על שלדים בארון ויצרים רעים בכל אשר נפנה.

יום שני, 7 במאי 2012

על השעמום

די נמאס לי ללכת לחדר כושר - טיימינג לא מוצלח במיוחד, בהתחשב בזה שבדיוק הורדתי שיערות מהרגליים ואני מלאת כוונות ללכת במכנסיים קצרים.

אם פעם הייתי צריכה טיפטיפה להיאבק עם עצמי כדי ללכת, אבל בסופו של דבר הייתי יוצאת מהמקום בתחושה מרוממת ורוויית אנדורפינים, היום המאבק קשה יותר וההיי בסוף פחות מורגש. פשוט משעמם לי שם. אולי אני צריכה מוזיקה חדשה? אין לי כל כך רעיונות (חוץ מהסטוג'ס, שכבר מזמן מחכים לשיבוץ באייפוד - אבל אני לא יודעת מה להעיף כדי לפנות להם את מקומם).

יכול להיות שאני צריכה ללכת לשיעורים, לא למכשירים. אבל ספינינג זו חוויה מלאה באנרגיות רעות מבחינתי (מדריכים צעקניים, מוזיקה מחורבנת, תאורה אפילפטית ותחושה שאין לאן לברוח כי האופניים לא נוסעים לשום מקום והחדר החשוך סוגר עליך). עיצובים וחיטובים למיניהם נראים לי לוקים בחסר מבחינת שריפת הקלוריות וזומבה זה מביך וקצת של יכנעס (לדעתי).

אז מה אשמע היום בחד"כ? אולי את בריאן אינו, אם יהיה לי כוח והוא יוכיח את עצמו מבחינת הזרקת מוטיבציה לווריד.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...