יום שבת, 29 בינואר 2011

משחקים בקקי

אני לא תיירת, ובכל זאת מזדהה עמוקות עם טייסון, איש הפיננסים משיקגו, או איאן הכלכלן הלונדוני: מתוך דהמארקר.
קיטורים על התחבורה המבישה או יוקר המחיה נמאסו עלי, אבל הדיון הנוקב בלכלוך, וליתר דיוק - בקקי-של-כלבים, עדיין לא.
כבר סיפרתי בעבר שעקרתי לאחרונה לרחוב שקט ומקסים במיקום מרכזי- מטר מדירתי ז"ל הרועשת ומלאת עשן האוטובוסים. אני באמת מרוצה מכל רגע, והדבר היחידי שעוכר את שלוותי (חוץ מהכמה קילואים שאני לא מצליחה להוריד, אבל זה כבר סיפור אחר) הוא שכניי לרחוב, שמתעקשים לא לפנות את היצירות שכלביהם מעטרים בהן את המדרכות.
הדרך היחידה לצעוד ברחוב בבטחה היא א) עם העיניים מושפלות לקרקע, ב) עם הנעליים עטופות בשקיות ניילון.
אני שסיגלתי לעצמי במשך שנים של ניסיון הליכה זקופה אה-לה קזבלן, ונהנית גם להציג את נעליי לראווה, לא מוכנה להשלים עם זה.
ולמה לכסות את היפות האלה?

או את אלה. כל כך לא נוחות שראוי לחשוף אותן לציבור

ואפילו את אלה חבל לעטוף עם שקיות, בלוק החדר-ניתוח.

בינתיים לא עשיתי כלום בעניין, חוץ מלקלל מתחת לשפם כל תלאביבי פלצן שעובר מולי חמוש בכלב אחד (ולפעמים אפילו ביותר).
פשוט הורג אותי הקטע הזה- למה בשם אלוהים אתם לא מפנים את החרא? זה קטע בועתי? סביבתי? מחאתי? אני באמת לא מבינה.
אגב, ביום ראשון קבעתי לי תור לספר. נראה לי שלא אנסה שום דבר קיצוני, סתם לשפר את המצב העגום הקיים.

יום רביעי, 26 בינואר 2011

הופרדו בלידתם?

טאבי גבינזון ושבי גביזון - אני היחידה ששמה לב למוזרות הזאת?
 


כנראה שכן. לילה טוב.


ואגב טאבי גבינזון - פתאום הבנתי שהיא מזכירה לי את ג'ואי ראמון. גם יהודי, אמריקאי, ממושקף ופאשן אייקון.

יום שני, 24 בינואר 2011

polka dots

אני לא יודעת איך נבט בי הרעיון הלא כל כך מקורי לרשימת עובדות מרתקות שבטח לא ידעתם עלי. בעיקר כי יש בי צורך לכתוב, אבל אין לי חשק לפרוק את השטויות שמציפות עכשיו את ראשי. נקודות הן פתרון טוב וקליל במצבים כאלה.
  • רוב הכניסות לבלוג שלי הן בכלל של אנשים שמחפשים תמונות של מישה ברטון. הכל תודות לפוסט הזה.
  • הקוראת מס' אחת שלי היא כנראה אמא שלי - ממנה אני מקבלת הכי הרבה פידבקים.
  • התחלתי לכתוב קצת בשביל לרענן את יכולת הכתיבה שלי, וקצת כי הייתי ממורמרת מאוד לפני שנה וקצת.
  • הגעתי לכל עניין הבלוגים כשנקלעתי במקרה לסטנדינג אוביישן, ואהבתי את מה שמצאתי שם (זה היה פוסט ביקורת אופנה על איזה טקס הוליוודי לדעתי)
  • בשנים האחרונות אני עובדת בכל מיני צורות בתקשורת. 
  • וזו הסיבה שאני כל כך מתעבת את ההתנפלות היחצנית על הבלוגים. מספיק שזה מציף כל חלקה טובה בעיתונות.
  • אגב, אני גם לא אוהבת תקשורת, ומתעבת כמעט את כל תוצריה ובעיקר את החומר האנושי שעובד בעולם הזה.
  • אין לי כבלים או לווין בבית, ואם אני זקוקה לטלוויזיה אני רואה באינטרנט.
  • חשבתי שזה יגרום לי לקרוא יותר, אבל בתכלס אני לא קוראת כמו שהייתי רוצה.
  • מה שכן, זה חוסך לי בהוצאות בקטע היסטרי.
  • אני מאוד מתלבטת לגבי המשך דרכי בעבודה הנוכחית שלי - יש ימים שממש כיף לי (היום, למשל), ויש ימים שאני משתגעת ולא מבינה מה מקומי שם.
  • אין לי אוטו (אני גם לא רוצה), וזה מקשה עלי לשרוד בעבודה שהנסיעה אליה ארוכה ומתישה מדי בוקר (וערב).
  • הייתי משנה בעצמי: עוד חמישה סנטימטר-עדיף שיגיעו לרגליים, עצמות לחיים גבוהות יותר, שיער מרדני ויבש פחות.
אגב שיער - עדיין לא הסתפרתי! אני מתה מפחד. שוקלת לנסות את שרון שהגיברת המליצה עליה, אבל פתוחה להצעות. הכיוון - ספר מוצלח למתולתלת נואשת.
  • אני מתה לנסות להימנע מלחם ומאפים לחלוטין. עד כה, אני לא מצליחה במיוחד.
  • אני לא רוסיה, אבל מאוד אוהבת מאכלים "של רוסים" - בורשט, דגים מלוחים, סלק בכל מיני צורות, איקרה.
  • וודקה אני ממש שונאת, רק הריח גורם לי להקיא.
  • מגיל 6 ובמשך שנים הייתי מכורה היסטרית לקפה. לפני שנה קפה התחיל להגעיל אותי במשך כמה חודשים, ואחר כך חזרתי לסורי. בשבועות האחרונים, קפה שוב מגעיל אותי.
  • מרג'ורי מורנינגסטאר הוא אחד הספרים האהובים עלי בכל הזמנים, אני מסוגלת לקרוא אותו שוב, ושוב, ושוב. ובד"כ גם לבכות בסוף.
  • את הסרט לא ראיתי.
חיפשתי פולקה דוטס ותראו מה מצאתי. חמוד ומזוויע גם יחד.

יום שבת, 22 בינואר 2011

ז'וז'ו ליפה

אני חייבת להסתפר. שום מסיכה\שמן מרוקאי\סרקל כבר לא יכול לקצוות השרופים שלי, אבל אני -כמו כל בחורה מתולתלת- פשוט מתה מפחד.
חיפושי האינטרנט שלי אחרי ספר מוצלח למתולתלות הביאו אותי אפילו לסדרת הכתבות ההזויה הזאת בוואלה- http://fashion.walla.co.il/?w=/2128/1318173 וכמו שחששתי, אף תספורת שם לא ממש מצאה חן בעיני (אולי זאת של קובי בורוכוב, אבל התוצאה די דומה למה שהיה למסופרת לפני)

יכול להיות שאני פשוט צריכה לגזור קצוות ולסגור עניין, אבל בא לי להעיז.
מצד שני, תוצאה כזאת-

אולי נראית מרעננת על מסך המחשב, אבל לא בטוח שאצליח לחיות איתה בשלום על הראש.

וזה, נגיד, ממש מוצלח לדעתי-
אבל איך גורמים לשיער שלי להראות ככה?

גשם סגול

אני ממש לא מעריצה גדולה של פרינס, אבל איכשהו יצא שאני וחבר שלי ישבנו וראינו השבת את "PURPLE RAIN", סרט הפולחן האייטיזי ביותר בעולם.
עלילה אין, המון איפור ותלבושות פאנק-ויקטוריאניות יש ועוד איך.
האמת שפרינס, המכונה בסרט THE KID, לא מחליף כמעט בגדים במהלך העלילה, ונע בין מעיל ניטים סגול עם חולצת ראפלז צחורה לבין טופלס. כנראה שלהחליף כל כך הרבה אאוטפיטים מצועצעים זה מסובך יותר מהנראה לעין.
הלוק המדובר

ובפעולה. הרכב מנצח לא מחליפים, או מכבסים.
אחרי העלילה באמת שאי אפשר לעקוב. היא קלושה עד בלתי קיימת, מה שמאשש את המחשבה שעלתה בראשי כבר מזמן: באייטיז הכל היה סביב הלוק והווסאח. התוכן היה שולי למדי, ולכן סרטי אייטיז נוטים להיות כל כך הזויים כשמעמידים אותם במבחן הזמן (אפילו ב"יפה בוורוד" יש קטעים שאני תוהה מה בדיוק הולך שם) - הניינטיז שפעו בדיאלוגים שנונים עד שנונים מדי. באייטיז, הכניסו במקום דיאלוגים סינתיסייזרים ומכונות תופים.
ולמרות הגיחוך, מדהים לראות עד כמה ההשקעה בחיצוניות היתה אז מטורפת. איפור מלא, תלבושות עתירות פרטים והמון המון אקססוריז. לא פלא שכל כך קל וכיף לעשות רטרו לעשור הזה.

אגב אייטיז-תראו מה קניתי בחמישי בערב:
סיכה לשיער, הכי מדונה בלייק א וירג'ין שיש.


ועוד משהו מצחיק - האתר הזה: http://laaz.co.il/
הגעתי אליו שחיפשתי "גשם סגול", אבל יש בו כמה מצטיינים אחרים. כמו אלה למשל:
http://laaz.co.il/%D7%91%D7%95%D7%90-%D7%9C%D7%A6%D7%93-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8



יום שלישי, 11 בינואר 2011

פרסומות ועוד

קצת הצחיקה אותי הפרסומת הזאת:
דנה ספקטור למאוזנר\גולברי\משהו אחר של סבתות שמוכרים בגן העיר
קודם כל - מה פשר הבחירה התמוהה בספקטורית הסוערת כמקדמת מכירות של מותג מצ'עמם שכזה? ואל תגידו לי "שינוי תדמית", כי במקרה כזה יש צורך בבגדים פחות בוקיים.
ואם כבר הלכנו על דנה ס. - למה לא לעשות שימוש בנכסיה המובהקים, AKA הרגליים מעוררות הקנאה? ככה היא נראית סתם דודה משמימה עם עיניים קטנות.

ובלי שום קשר, זה הלק שכיכב על ציפורני בשבוע שעבר (האיכות מחורבנת, גם של הצילום וגם של הפורמולה)
לק ממש פחאז', קרליין עתיק שכזה+טופ של קרליין, אבל התוצאה ממש מצאה חן בעיני.

יום שני, 10 בינואר 2011

מזרח הוא מזרח

כבר כתבתי פה פעם, מזמן, שהחנות ליליגרייס צדה את עיני. אז בחמישי האחרון, בעודי מאוכזבת מאיזו מכירת יד שניה שאזרתי כוחות לפקוד אחרי העבודה, מצאתי את עצמי בשנקין. אני חוסכת את הקלישאות הרגילות על חוסר מגניבותו של הרחוב, אפשר לומר שזו הייתה החנות הראויה היחידה בו ולכן היא זכתה לחסדי:

גם מכופתרת, וגם עם סרט שנקשר במותניים.

לא רואים טוב בכלל, אבל זוהי מין הכלאה בין אפודה לטרנצ'. נראה מצחיק על הספה, אבל טוב על הגוף.


היה ממש לא יקר- כמובן שהכל מיובא מ"המזרח", אבל כמעט כולם עושים את זה ודווקא לא מתביישים לדפוק מחירים. החולצה, גולת הכותרת מבחינתי (פתיתי השלג משמחים אותי בקטע קצת מוגזם) עלתה 60. בפעם שעברה שביקרתי שם גם התפתיתי לקנות אותה - אז היא עלתה יותר.

ועכשיו, מקרוב:



you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...