הכללים

לפני כמה חודשים נכנסתי לבינג'ינג עמוק על הבלוג של ענבל אביזמר. אחד הפוסטים שלה עסק בקוד הלבוש הקיבוצניקי של נעוריה ובעקבותיו ניסיתי לחשוב מה היה הדרס קוד המובהק של גיל ההתבגרות שלי. אני חושבת שניסינו להתלבש קצת כמו קיבוצניקים, אבל אפילו לא ידענו שאנחנו מנסים.

כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת לפלח הצופיפניקי בתוך היישוב שבו גדלתי. היינו חבורת ילדי שמנת, אבל דגלנו במראה הכאילו לא מתאמץ. כביכול מוזנח אבל בעצם בעל כללים ברורים מאוד. 

זה מה שהצלחתי לדוג עד עכשיו מנבכי הזיכרון שלי:

שיער: ארוך ארוך ארוך, עם שביל באמצע. שביל בצד נראה לי אז כמו תחפושת. אני זוכרת שפעם (לפני איזה מופע של הצופים לדעתי) ניסיתי לסרק את השיער הצידה ונראיתי לעצמי כמו דמות ממחזמר. כמובן שהיום אני הולכת אך ורק עם שביל בצד.

שיער 2: ראסטות. בעיקר לבנים, אבל היו גם כמה בנות. אני עדיין חושבת שזה יפה. יש בזה משהו עוצמתי, ביכולת הזאת לפסל את (ועם) השיער.

איפור: עפרון שחור בתוך העין. זהו. אודם נחשב של זקנות (אודם באופן כללי היה די פאסה בתחילת שנות האלפיים, לא?)

מכנסיים: מתרחבים בגזרה נמוכה. there's no other way.

מכנסיים 2: מתרחבים שמעליהם מכנסי חאקי גזורים עד הברך (גם מחמם, גם סמל סטטוס. איזה סטטוס? שאלה מצוינת)
מכנסיים 3: מכנסי דייגים. איך אהבתי. אני עדיין לא מצליחה להפנים שזה בעצם מכוער (ולראיה: מכנסי הפיג'מה האהובים עליי ביותר הם זוג מכנסי דייגים מהוהים ביותר שהיו של מי שהיה חבר שלי בתיכון).
מכנסיים 4: בוקסרים של בנים בתפקיד שורטס.

סווטשרטים: גדולים של בנים.

המחשה: אני עם סווטשרט גדול של בן מגודל כלשהו. וואו, איזה שיער ארוך היה לי!

חולצות: גזורות, מטיולים של השבט (והכי נחשק: של שבטים אחרים. כמו שמוזיקאי לא ילך עם חולצת ההרכב של עצמו, כך ראשג"ד מנווה מגן יעדיף ללכת עם חולצות מיום צופה של שבט רכ"ס). ציירתי המון מהחולצות השבטיות של אותה תקופה, ללבוש אותן היה ממש היבריס מצדי.
גופיות: זעירות מאוד מאוד, או גופיות סבא. מאוד אהבתי ללכת עם חלק עליון זעיר ומכנסיים ענקיים, הרגשתי ככה כמו גוון סטפאני או לפחות ספורטי ספייס.

גופיה קטנה, מכנסיים עצומים. אפילו קיילי הפנימה את המסר אי שם ב-2001

תכשיטים: עגיל חישוק באף. אני עדיין אוהבת, אבל כבר לא נוח לי איתו.

תכשיטים 2: צמידי חוטים.

נעליים: שטוחות. עדיף נעלי וונאבי-סקייטרים, כאלו שלא צריך לפתוח את השרוכים בהן אף פעם ואפשר לדשדש בהן כמו בכפכפים (אני התקמצנתי על ואנס אז היה לי את החיקוי של לי קופר).

חצאיות: מעטפת הודיות בגזרה נמוכה. הולכות מעולה עם הגופיות הזעירות הנ"ל.

שמלות: רק פעם בשנה. היה לנו "נשף" של הצופים ולכבודו נאלצתי בכל פעם להשאיל שמלה ממישהי ולהרגיש כאילו יצאתי מעורי. הרגשתי כל כך מוזר בשמלה. שמנמנה יותר, כאילו הירכיים שלי מודגשות בצורה מוגזמת (לעומת המכנסיים העצומים שלבשתי ביומיום הן אכן היו יותר מודגשות). ל"נשף" סיום התיכון, שהיה באיזה פאב קיבוצי באזור, קניתי שמלה ביום שלפני המסיבה. למעשה קניתי שתיים ועם אחת מהן אני הולכת עד היום. 

תעוזה אופנתית: ללבוש ג'ינס מתרחב ומעליו קומבניזון. לחתום את הלוק עם ד"ר מרטינז. זה כמובן היה מראה חגיגי שנשמר אך ורק לשישי בערב. בדיעבד זה קצת מראה נוער הגבעות, אבל יש בו משהו נוסטלגי ומקסים בעיניי. 

כיום אני מבינה את המוגבלויות שבמראה הזה, אז לא חשבתי שאפשר בכלל להיראות אחרת. נראה לי שעד היום זה ה"קומפורט לוק" שלי, שבו ארגיש הכי בנוח ובתוך העור של עצמי. אולי מינוס חולצות הצופים. אף פעם לא התלהבתי יותר מדי מבגדים שטשטשו לי את קו המותן. 

איפה הייתי ומה עשיתי

אי אפשר ככה לא לכתוב ארבעה חודשים ואז לחזור בתירוץ של איזה פוסט על מכוניות ובריטפופ. אז הנה ההסברים להיעדרותי הממושכת.

1. סיימתי את התואר

דו חוגיים נהנים יותר

2. עשיתי מתא"ם (שזה המבחן שנדרש עבור רוב התארים השניים בפסיכולוגיה). חשבתי שאני עושה אותו סתם כדי לא לחסום אפשרויות, אבל מפה לשם נכנסתי לתוך הסחרור של להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. אני שואלת את עצמי שבע פעמים ביום אם אני בדרך הנכונה. 

3. אני נאבקת עכשיו עם שלל הדרישות התמוהות יותר ופחות של המגמות לתואר שני. רובן ככולן רוצות קורות חיים מתוארים בצורה נרטיבית וגדושת תובנות. חבל שלא התמדתי בכתיבת הבלוג בחודשים האחרונים, כי עכשיו אני מרגישה מגה-חלודה בכתיבה על עצמי. 

4. אני הולכת כמו טטל'ה לשלל ימים פתוחים. זה כבר יוצא לי מכל החורים ואני לא מסוגלת יותר לשמוע את המילה פרקטיקום, אבל בעקבות אירועי סוף השבוע אני חושבת שאולי נועדתי להגיע לכל אחד ואחד מהם.

אני אסביר: ב-31.12 נזכרתי שיש למחרת יום פתוח במרכז הבינתחומי. ממש לא רציתי ללכת, כי בניתי על שישי רגוע שיתחיל בחד"כ וימשיך בקניית חזיות בדיזנגוף. כמובן שבסוף נסעתי לבינתחומי בעיניים טרוטות, השקיתי את עצמי בקפה על חשבון משלמי שכר הלימוד המופרך ומשם נסעתי צפונה להורים. בדיוק כשעמדתי לפרוש לשנ"צ שמעתי מה קרה בחנות שבה קניתי שמן קוקוס ממש לפני שבוע. זה גרם לי להרגיש כמו תותי בפרק של פלורנטין על הפיגוע בסנטר (פרק 11 עונה 1, for whom it may concern).

בדרך לחוג קראטה\שיר לתחילת השבוע

בזמן האחרון אני מסתובבת עם אוטו ברחבי העיר. כשאני עם אוטו אני מרגישה ממש גדולה וסופר אחראית. כאילו אני אמא של עצמי ושל כל מי שזוכה לטרמפ ממני.

כשרק הוצאתי רשיון, אי שם בעשור הקודם (הולי שיט), כל כניסה למושב הנהג נמזגה בתחושת איום סטריאוטיפ קשה - כאילו אני מוקפת בנהגים מחופספסים ומנוסים שרק מחכים שאפשל. כדי לשכך את החרדה ולהרגיע את הקולות שרצו לי בראש הקפדתי לשמוע דיסקים קשוחים ו\או מצחיקים בווליום ממש גבוה (שחקתי עד דק את שבע של שבק ס' ואת the real thing של FNM, ששניהם למעשה גם מצחיקים וגם די קשוחים).

מצחיק וקשוח, כאמור. מתוך הקליפ של השיר האהוב עליי באלבום

כשאני מתמקמת היום מאחורי ההגה אני מרגישה כאילו אני הולכת לקחת מישהו לחוג. וכידוע (כלומר, כידוע לי), מי שמסיע לחוגים לא מנסה להראות קשוח, לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד ובכלל פחות עסוק במה חושבים עליו אחרים. לונג סטורי שורט - חמי, מירו ומייק פאטון נחים קצת בקלמר הדיסקים כי התחלתי לשמוע רדיו באוטו. ומזל גדול, כי בזכות איזו תכנית לילה גיליתי את השיר הישראלי הכי בריטפופ שנעשה ככל הנראה אי פעם.

איך כל מה שזוכרים מקרח תשע זה את "אותו לנצח"? סרטים זה שיר הרבה יותר כיפי בעיניי. קודם כל, אני בעד כל שיר שיש לו קליפ (בייחוד אם הקליפ הוא קצת יותר מהופעה חיה בזהו זה). חוץ מזה, נועם רותם מביא אותה בחיקוי חמוד למדי של יקיר הבלוג ברט אנדרסון. בכלל, ממש מגניב שהשיר עמד במבחן הזמן ולא נשמע כמו הפקת ניינטיז עייפה ועפשה. מעניין אם גם השכנים שלי חושבים שהוא עמד במבחן הזמן, כי ביומיים האחרונים הוא התנגן בדירה מספר דו ספרתי של פעמים והקירות בבניין ממש דקים.

(היי, עכשיו גיליתי שבשרת העיוור חשבו ממש כמוני. נשבעת שכתבתי לפני שקראתי את זה).

embrace yourself

במשך שנים חשבתי שנקודות החולשה העיקריות שלי הן הירכיים השמנמנות והשיער המתולתל-ליפה (לפעמים יותר, לפעמים פחות. תלוי באחוזי הלחות). שאם רק היו לי רגליים מדוגמות ושיער ייצוגי הייתי יכולה לכבוש את העולם. 

ואז מגיעה לה ריהאנה ומוכיחה אחרת. כבר מזמן חשדתי שהיא בחורה של ירכיים, אבל התמונות האלו (כולן מה-dailymail.co.uk) מוכיחות מעבר לכל ספק - לאחת הכוכבות הגדולות בעולם יש רגליים יותר שמנות משלי. כמו כן - יש לנו אותו שיער (ואני רק יכולה לנחש איך היא נראית אחרי שהלכה לישון עם שיער רטוב). היא עדיין נראית מדהים. 

איזה ניצחון. אני לא נהנית פה משמחה לאיד וחלילה לא מטיפה למיזוגניה בקרב נשים. בדיוק להיפך. באמצעות התמונות האלו אני מנסה לשכנע את עצמי לאהוב את עצמי יותר.

כי אני לא הלכתי לים כבר מיליון שנה ועדיין סוחבת בלב את טראומת חוף הצוק הצפוני, שאליו הלכתי פעם עם חבר שלי, הסתנוורתי משפע הבחורות המדוגמות להפליא וביליתי את מרבית השהות בים במתן דין וחשבון לעצמי. כי אני לא לובשת מכנסיים קצרים או חולצות צמודות מדי בימים שאני מרגישה שמנה, בטח שלא בגד ים. גם לא מפזרת את השיער בימים שהוא מרגיש לי דבלולי מדי. כי אני נכנסת למיני דכאון בכל פעם שנדמה לי שעליתי במשקל. בקיצור, כי אני השופטת הכי חמורה של עצמי. 

והנה באה ריהאנה, שכנראה עלתה קצת במשקל (ואולי לא? אני לא באמת עוקבת אחריה באופן מסודר) וממש לא נותנת לזה להפריע לה. לא ללבוש מכנסיים קצרים? הצחקתם אותה. תראו מה היא *כן* לובשת. מיני דכאון? היא הבחורה הכי מרוצה בעיר, אין על זה ויכוח בכלל. ואני רוצה לראות שהיא מגיעה לחוף הצוק ומרגישה רע עם עצמה בגלל איזה צפונית. 

"בפעם הבאה הולכים לחוף ירושלים"

"סתם, ברור שלחוף גורדון"

אגב, באותו אירוע (איזה קרנבל בברבדוס) נכחה גם הסופרמודל ג'ורדן דאן, שמוכיחה מעבר לכל ספק שרגליים רזות זה לא הכל. 

ולסיכום - סתם התאים לי לשים את השיר הזה פה (בגלל הכותרת, ובעיקר כי התחשק לי לשמוע אותו):

cult fiction

הערב הלכתי לקולנוע (כל כך כיף לומר "הלכתי לקולנוע"! אני מרגישה כמו פריט ארכיוני מהאייטיז) וראיתי את man up - צ'יק פליק בריטי קליל וחמוד ביותר, התעסוקה המושלמת לערב שלפני מבחן. לפני שהלכתי לסרט בדקתי כמה ביקורות - באחת מהן היה רפרנס ליומנה של בריג'יט ג'ונס, מה שגרם לי לבצע השוואות שונות ומשונות בין השניים לאורך הצפיה.

מאוד נהניתי מהסרט. היה סופר כיף. אבל הוא לחלוטין יעבור לידי. בעוד שבועיים כנראה שאזכור ממנו רק הבלחות (ההימור שלי: את הפוני שהדביקו שם ללייק בל. הוא לגמרי צריך לקבל שורה בקרדיטים). בריג'יט, לעומת זאת, נתפס אצלי כסרט קאלט איקוני. אבל למה בעצם? אם נשווה ביניהם נקבל מתאם גבוה למדי בין הגורמים שמרכיבים אותם (סלחו לי על הקללות בסטטיסטיקה, המבחן מחר הוא בפסיכודיאגנוסטיקה) - גיבורה* בלתי מושלמת בעליל אך סופר חיננית שעברה את ה-30, מושא אהבה בריטי למהדרין ונוירוטי קלות עם טרגדיה רומנטית בעברו, הנחת יסוד לפיה החיים מסתדרים כשמוצאים אהבה ועוד עוד ועוד. אז מה תבלין הקסם שמייחד את בריג'יט? 

הרבה פוני, קצת לייק. לדעתי מדובר בפוני מלאכותי, לפחות בסצנה הזו של הסרט

בהתחלה חשבתי שאלו השחקנים. אני עדיין הופכת במחשבה הזאת. אבל לייק בל והג'ינג'י הבריטי שמככבים ב-man up הם חמודים להפליא (הדמות של הבחור אפילו עובדת כמנהל שיווק דיגיטלי! כמוני! והוא לא מת על זה ורוצה לעבוד במשהו יצירתי! כמוני!), אז אני נוטה להניח שלא.

אולי סוד האיקוניות הוא ציני ומחושב הרבה יותר. אולי מה שיוצר את הקאלט הוא בעצם מערך יחסי ציבור משומן. בריג'יט יצא כשהייתי קטנה (העברתי עשרות ימי מחלה\הברזה מבי"ס מול הקלטה של הסרט מערוץ 2, עם פרסומות מחוקות כמובן), אבל אני עדיין זוכרת עד כמה פמפמו אותו בעיתונים (אינספור כתבות לייפסטייל וסופשבוע הוקדשו לפלא הבריאה בדמות שחקנית שעולה במשקל בשביל התפקיד הראשי) ועד כמה הפסקול שלו נחרש ב-MTV (בייחוד הקאבר המאוס לit's raining men המאוס וout of reach הנשכח). על man up לא שמעתי עד היום ברבע לשבע בערב, כשהחלטתי לקיים את מסורת "משהו כיף לפני מבחן".

זה כזה קיטש מרוכז. אני קצת מתביישת בעצמי, אבל רק קצת

עכשיו אני תוהה אם כל צ'יק פליק או צ'יק ליט שנתפס בעיניי כמכונן הוא תוצר של פרומושן מוצלח במיוחד, או שהסרטים והספרים האלו באמת הביאו לעולמי משהו חדש ומרענן. (על אלו ספרים וסרטים אני מדברת? החשודים הרגילים. mean girls, in her shoes, clueless, dirty dancing, bring it on, 10 things I hate about you, pretty woman, my best friend's wedding וכמובן - איך לא - שירת הסירנה). 

ישנו עוד הסבר. הוא מבאס לא פחות מקונספירציית היח"צ. יכול להיות שהסרטים והספרים האלו פשוט היו שם קודם. מבחינתי הם מקוריים ומרעננים משום שנחשפתי אליהם לפני שנחשפתי לדברים אחרים. אולי אם הייתי רואה את man up לפני שהייתי פוגשת בבריג'יט, הייתי חושבת שהראשון איקוני לחלוטין והשני זניח. זו מחשבה מבאסת בעיקר בגלל שהיא צופנת בתוכה גזירה מרה - ככל שהזמן יעבור, אזכה לפחות ופחות סרטים שייצרבו בתודעה שלי ואאלץ להעביר את הזמן בגעגועים לקאלט המוצלח שראיתי פעם.

* אגב שתי הגיבורות האלו - שמתם לב בכמה קומדיות רומנטיות בריטיות יש גיבורה אמריקאית למהדרין? בשני הנ"ל זו אמריקאית שמגלמת בחורה בריטית, עם המבטא והכל (אני זוכרת שהבריטים זעמו על כך שרנה זלווגר נבחרה לגלם את בריג'יט שלהם), בנוטינג היל, ארבע חתונות, about time ומה שבחורה רוצה (סליחה! ראיתי את הסרט הזה כשהייתי ממש קטנה) השחקנית מגלמת דמות אמריקאית וחלק ניכר מהעלילה מתבסס על הקונפליקט בין המנטליות שלה לזו המקומית. האם ייתכן שלבריטים אין גיבורות צ'יקפליקיות משלהן? (למעט קיירה המרגיזה). אולי זה משהו באוויר. ואולי סתם המצאתי פה מתאם מדומה ויש אינספור גיבורות בריטיות שפרחו מזכרוני.

לאחרונה אני מבינה עד כמה הפוסטים שלי דלי תמונות ועד כמה זה בטח מבאס לקריאה בעולם הבלוגים של היום. אז קחו עוד תמונה לסיום - אנדי מקדואל מתוך "ארבע חתונות", מדגימה את אפקט ההכבדה באמצעות אחת התספורות הגרועות בקולנוע שלא מצליחה להעיב על יופייה במילימטר (ב-man up יש דמות עם תספורת גרועה יותר, אבל אנדי הציבה רף גבוה):

בכל פעם שאני הולכת להסתפר אני מתפללת שלא אצא עם כרובית שכזאת.
סיוטה של כל מתולתלת שאינה מחזיקה בלוק האנדי מקדואלי

Great Expectations

מייבי איימ אמייזד שלא כתבתי כל כך הרבה זמן (האם זו הפגרה הארוכה בתולדות הבלוג? לקוראים נאמנים במיוחד הפתרונים). 

מייבי איימ אמייזד מכך שאני כותבת כרגע פוסט. זה לא קרה במשך תקופה כה ארוכה ועכשיו התחושה זרה לי. 

בהתחלה זה ממש חסר לי. אפילו חוויתי תסמיני גמילה. חשתי עצבנית למדי והיה לי צורך עז לסלק את כל מי שסביבי (בכל זאת, בלוג אנונימי) ולכתוב (ולא פחות מזה - צורך עז לחוש את ההתרגשות שבקבלת תגובה חדשה). אבל בסופו של דבר זו הייתה גמילה מוצלחת מאוד - הקריז לייצר פוסט חדש חלף כלא היה. 

למה בכלל גזרתי על עצמי דומיה? מכמה סיבות. קודם כל, הייתי מאוד עסוקה בעבודה, בלימודים, ובמחשבות על המשך דרכי בעבודה ובלימודים. הסיבה השניה קצת יותר מבאסת. אפשר להגדיר אותה בקיצור כהתפכחות. אבל היות ואני לא נוהגת לקצר כאן בדרך כלל וגם אין לי כוונה לעשות את זה עכשיו, אני ארחיב.

כשפתחתי את הבלוג הזה, אי שם בשלהי 2009, הייתה לי תקווה עמומה ומבויישת ש*יגלו אותי*. שיום אחד אגלה תגובה (או מייל. בשביל מה אתם חושבים שפתחתי את תיבת הדוא"ל של הבלוג?) מאיזה עורך או עורכת בכירים, שפשוט מוכרחים להפוך אותי לקארי בראדשואו הישראלית. בעצם יש (סוג של) כזאת. אז לדנה ספקטור (או ליסה פרץ) של דור ה-Y. 

הציטוט כל כך התאים. הייתי חייבת לשים את התמונה הזאת

{אגב, למייל של הבלוג אני מקבלת בעיקר קומוניקטים תמוהים. החל מתביעות קטנוניות שאיזה יחצ"ן בלתי נלאה מנסה לדחוף וכלה בהזמנות לאירועים בשנקר. לפעמים אני מקבלת מיילים מאוד מאוד נחמדים מקוראים מאוד מאוד נחמדים, אבל לאורך ההיסטוריה אפשר לספור אותם על עשר אצבעות (ויישאר עודף).}

נחזור לשאיפה הכמוסה שלי. נכון שהיא מביכה? מעולם לא עשיתי דבר על מנת להוציא אותה מן הכוח אל הפועל, כי הרי הפועל כרוך בחשיפה ומזה אני מפחדת כמו מג'וקים. הפועל גם כרוך במאמץ. ואני לוקה בתסמונת הילדים המחוננים, אלו שלמטה מכבודם להתחנן, להתחנף ולעבוד קשה עבור משהו שברור להם שהם מוצלחים בו. אלו שהקומפורט זון שלהם הוא לשבת במגדל השן, בטוחים שכולם מודעים לגודל כשרונם (כי איך אפשר אחרת?) ולחכות לשבחים והצעות עבודה. 

בחודשים האחרונים, לקראת סיום התואר, חשבתי לשבור את מגדל השן. השתעשעתי במחשבה לשלוח הודעה לבוס שלי מפעם ולשאול אם הוא מחפש כותבים. בסוף החלטתי שלא. זו צפויה להיות סיטואציה מביכה להפליא ובכלל - למה להכניס ראש בריא לתחום שאי אפשר בשום פנים ואופן להתפרנס ממנו? רק השבוע ראיתי איזו קבוצה של הצעות עבודה לכותבים, שעיקר עיסוקה היה להדוף הצעות כתיבה "תמורת קרדיט". 

בעקבות כל הנ"ל החלטתי לקטוע את אספירציות הכתיבה שלי ולהפסיק לחכות (בלב) לסקאוטר שיגלה אותי. כלומר, אני לא מפסיקה לכתוב כאן, פשוט מפסיקה לקוות לדברים לא ריאליים בעליל. אם כבר, יותר ריאלי שאקבל את פרס ישראל בניהול קמפיינים בטוויטר. 

לכבוד הניתוח להסרת שאיפות לא הגיוניות (היה מאוד מוצלח והחולה אפילו לא מת!), אני מצרפת כאן שני בלוגים שנהגתי לקרוא לפני שנים רבות, כשעוד קיוותי לרשת את ליסה פרץ. כיום הם כבר לא מתעדכנים אבל זה כיף גדול לעשות להם קריאת בינג'ינג:

הבלוג של מארקס. נזכרתי בו לא מזמן, כי בזמנו כותרת המשנה של הבלוג שלו הייתה "I don't have to sell my soul" ורק לפני כמה חודשים הבנתי מאיפה הציטוט הזה לקוח (בושה עליי, אני יודעת).

אני חושבת שכל ניסיון להגדיר את הבלוג של מארקס ייצא טרחני נורא (וישקף בדיוק את סוג האנשים שהוא נהג לבוז להם. אגב, אין לי ספק שאם הייתי מגיבה לו - ואולי הגבתי? - הוא היה בז לי נורא. אנחנו לא מאותו הסוג), אז אני ממליצה פשוט להתחיל לקרוא אותו. מעבר לתחושת הנוסטלגיה שבקריאה על העשור הראשון של שנות האלפיים, נורא מעניין (אותי) לקרוא על האופנה של העשור ההוא. קצת בא לי להתחיל רטרו לתקופה ההיא במקום לניינטיז הדלות, אבל אני חושבת שזה קצת טרי מדי אצלי. מה שעוד מגניב זה למצוא בבלוג את שביבי הדיווחים על המשבר הכלכלי של 2008, שנחווה שם בעצם בזמן אמת (הוא הציג את עצמו כעובד באיזה גוף פיננסי גדול ובינ"ל). 

הבלוג של ענבל אביזמר. זכרתי שהיא צלמת נהדרת, אבל לא זכרתי עד כמה הפוסטים שלה היו מוצלחים (גם הייתי מגיבה סופר פעילה שם, כך מסתבר). זה בלוג מאוד מתוחכם אופנתית. ענבל יצרה חלק מהפוסטים הכי מעניינים שיצא לי לקרוא על קמפיינים, מגזינים וצילום. היא עושה לי חשק לקנות מגזינים, ואני לא בחורה של מגזינים. חוץ מזה יש לה גם פוסטים אישיים מעולים על חייה כתל אביבית שהייתה פעם קיבוצניקית (ולי יש קטע עם נוסטלגיות של קיבוצניקים. מעולם לא הבנתי למה).

באיזה שיעור תחביר משמים במיוחד נזכרתי איכשהו בבלוג והתנפלתי עליו בבינג'ינג רציני. כל כך נהניתי, עד שהתחלתי לכתוב טיוטה לפוסט בהשראתו. כמובן שגנזתי את הטיוטה הזאת, כמו את כל הרעיונות שעלו לי בראש בחודשיים האחרונים. אולי היא עוד תופיע פה. 

טעם יקר

תמיד החשבתי את עצמי כבעלת טעם זול (שלא לומר - קמצנית). 

אני אף פעם לא קונה בגדים בתחילת עונה, הנעליים היקרות ביותר בארוני הן הכי פחות ננעלות שבו ועל החיבה היתרה שלי לקניית בגדים בחנויות של פרחות, כאלו שמחייבות פשפוש, נבירה וצלילה אל ערימות בגדים שנפלו ממכולה, אפילו כתבתי פעם טור. מעולם לא הצלחתי להתחבר לכללי האצבע האציליים לפיהם עדיף לקנות מעט וביוקר. אולי זה עובד בשביל בחורות עם שיער חלק, או עם רגליים רזות, או כל דבר אחר שאני לא.

אבל - השבוע חזרתי מטיול מדהים בחו"ל, שבמהלכו גיליתי שאפילו לי יש קצת טעם יקר.

קודם כל, באוכל. מסתבר שאני מתה על אויסטרים. מאז ומעולם (וליתר דיוק - מאז קיץ 2006, שבו שהיתי בארה"ב וטעמתי לראשונה קראב סטיקס) היה לי קטע עם מאכלי ים, אבל מולים לא הצלחתי לאהוב. הרגישו לי דלוחים ותפלים ולא הבנתי איך צדפות נחשבות למעדן כה נחשק. עכשיו, אחרי שביתקתי את בתולי האויסטרים שלי (אלף סליחות על הדימוי, זה היה מתבקש), אני מבינה. פשוט ניסיתי את הצדפה הלא נכונה.

שנית, בבושם. לדעתי יש לי יותר מדי בשמים. את רובם קניתי בצורה אימפולסיבית למדי (רציתי להרגיש טוב עם עצמי והם היו במבצע) ובחלקם אני בקושי משתמשת. ככלל יש לי העדפה לריחות מתוקים על גבול הפרחיים, אבל טרם פגשתי את הבושם שגרם לי ליפול לרגליו. כלומר, עד הקונקשן בשדה התעופה באיסטנבול. 

מה אתם הייתם עושים בקונקשן של 4 שעות בנמל תעופה נטול ווי-פי? רק טבעי שבסוף אגיע לרחרח בשמים. התחלתי מאלו שבמבצע, עברתי לפרחיים החביביים שלי (אנג'ל והיפנוטיק, needless to say), השתעממתי קצת עם אלו של הרמס (חוץ מזה בריח תפוזים. הוא דווקא מאוד מצא חן בעיניי) ובסוף - כשכבר ממש כאב לי הראש - הגעתי לדוכן של טום פורד. וואו, איזה בשמים מדהימים. מעולם לא הרחתי משהו דומה או משהו טוב כל כך. כמובן שלא היו כתובים עליהם מחירים ואני לא טרחתי לברר. 

הבוקר בעודי שותה את הקפה שלי, החלטתי לבדוק בסטרוברי.נט כמה עולה העניין, למקרה שאחליט להיות סופר-נחמדה אל עצמי. כמעט נפלה לי הלסת כשראיתי שהמחיר מתחיל ב-970 ש"ח.

אויסטרים אני מתכוונת לאכול בעתיד הקרוב. קיבלתי ארוחה זוגית מפנקת כצ'ופר מהעבודה, על תרומתי הרבה בחודש שעבר (כאמור, 200 שעות) ואני הולכת להתפרע באיזו מסעדה שווה. את הבושם של טום פורד אולי אקנה לעצמי ליומולדת 50 (אגב, לא רק יסמין רוז' מוצלח. גם Cafe Rose). 

spring has sprung

פסקול לפוסט: זה - 

אין סיבה מיוחדת. אבל השיר הזה נותן לי תחושה של חילופי עונות.

הפעם האחרונה שפרסמתי פוסט הייתה בתחילת מרץ. אבל יש לי אישור מוצדק: אתמול דיווחתי שעות וגיליתי שעבדתי 200 שעות החודש. פאקינג משרה מלאה (כשאני עדיין סטודנטית. ישנתי מעט החודש).

בתחילת מרץ עוד כתבתי לעצמי דראפטים לפוסטים שרציתי לפרסם, אבל ככל שהעבודה תפסה תאוצה והשתלטה על חלק הארי של חיי, כך המעטתי בטיוטות. אז אני חוזרת עכשיו לטיוטה ישנה, בתקווה שהרעיונות יחזרו להציף אותי***.

אבל לפני זה: פסח, בואו נדבר על זה.

בעיקרון אני לא טובה בחגים. אני מאוד אוהבת אותם והם נוסכים בי (לרוב) תחושה טובה, אבל הם לא מהווים נקודות ציון בחיי. כשעוד עבדתי במשמרות זה היה עולה לי בשיבוצים לעריכות לילה בחגים (כי הייתי שוכחת לבקש משמרות נורמליות). היום אני כבר לא במקום הזה, אבל עדיין לא נערכת לחגים. ואולי דווקא הייתי רוצה?

בסוף מרץ קבעתי תור לקוסמטיקאית החביבה עליי. כשהגעתי אליה היא סיפרה לי כמה לחוץ לה לקראת החג. גם בעודה מורטת אותי הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל - על הקו היו אינספור בחורות שהתחננו, אם אפשר, להכין ברגע האחרון את עורן\גבותיהן\שפמן לחג. סיפרתי לה בשמץ גאווה שאצלי זה ממש לא ככה. סתם הגעתי לתחזוקה שגרתית ופסח לא מרטיט לי את קצה השפם. מעבר לזה - אמרתי לה שאני ממש לא מבינה את הבחורות שנכנסות לכוננות חגים ומעבירות את עצמן טיפול עשרת אלפים לפני. את מי יש להן להרשים בשולחן החג? את סבתא שלהן? את חבורת האחיינים הצוהלים שאין שולחן סדר בלעדיהם? (אפילו במרג'ורי מורנינגסטאר - כלומר, בספר - יש תיאור צבעוני במיוחד של שולחן החג על כל אחייניו). 

אז אני לא מכינה את עצמי במיוחד לחג וגם לא מכינה את הבית במיוחד לחג. שמירת כשרות היא ממני והלאה, אבל הרי פסח זה הרבה יותר מביעור חמץ והתמסרות לפחמימות מסוג אחר. פסח משמעו ניקיון כולל וטוטאלי, שלא לומר טיהור של מקום המגורים. אני מתביישת קצת לספר על הרגלי ניקיון הבית שלי, אבל אחלוק אותם פה בכל זאת - המקסימום שאני עושה הוא לשטוף כלים ולהפעיל את האיי רובוט. אני עושה ספונג'ה פעם בירח כחול ומנקה את יתר הדברים שדורשים צחצוח פעם בשנה מעוברת. שוכבות אצלי ערימות של מסמכים, תלושי משכורת וחשבונות ששולמו - כולם ממתינים בשקט לתיוק, שיגיע (אם ירצה השם) בשנה הבאה בירושלים הבנויה. 

יש לי אינספור תירוצים להזנחה הפושעת הזאת - אני סטודנטית, אני עובדת המון, אני כותבת סמינרים וזה שוחק ואינטנסיבי. ובכלל, אני מספרת לעצמי שרק בחורות שטחיות ששואפות להיות עקרות בית משקיעות כל כך בטיפוח הדירה. אינטלקטואלים כמוני (ואני הרי, בעולם ההזיות שלי, אינטלקטואלית) חיים ויוצרים בדירות מאובקות. מה זה, האבק והעיפוש הם נדבך משמעותי ביצירה שלהם. סימון דה בובואר או מיכאיל בולגקוב בטוח לא עשו ספרינג קלין ולאדית נסביט היו לבטח משרתים שניקו בשבילה. 

אבל כאמור, כל אלו הם סיפורים ותירוצים שמחפים על האמת. האמת היא שאני צריכה לנקות את הבית. האמת היא, שהייתי מתה לצלול כל-כולי לריטואלים של ניקיון - גם של עצמי וגם של סביבת המגורים שלי. יש בזה משהו מזכך וחגיגי, ואין בזה שום דבר רע. להיפך. כולנו צריכים טקסים. אין דבר שיותר בא לי כרגע מאשר לקפוץ ראש אל תוך ענן של אקונומיקה ומרכך כביסה, להלבין את החודשים האחרונים ולצאת כמו חדשה. 

***בסוף הצלחתי לכתוב פוסט (עם קצת חריקות, אני מודה) ולא נזקקתי לטיוטה הישנה הזאת. אני שומרת אותה לפעם הבאה. 

קונצרט למרפי ולתזמורת

כמעט לכולם נמאס מתישהו מהלימודים. האוניברסיטה, על מרחביה העצומים ופסלי החוצות הלא קוהורנטיים שלה, מפסיקה לרגש; המערכת לא מאפשרת למצוא עבודה נורמלית (וגם התואר עצמו לא באמת יאפשר לך למצוא עבודה) האוכל בקפיטריות מגעיל ו\או מתומחר בפראות וביריד של ימי רביעי בדשא של גילמן כבר מזמן אין מה לקנות חוץ מתמר מג'הול. 

אני בשנה האחרונה (!) ללימודים ועד לפני שניה לא נמאס לי. לא כי אני עפה על הקפיטריה הטבעונית של בניין שרת, או כי שיטות מחקר רוקס מיי וורלד. אני פשוט קצת מפחדת מהחיים שאחרי, נטולי הקסם הסטודנטיאלי שמאפשר לדחות הכל. 

אבל רצה הגורל וגם לי נגמרה הסבלנות. אולי זו העבודה שמתישה אותי (והיא מתישה עד מאוד) ואולי דברים אחרים בחיים.

ובאורח פלא אתמול אחה"צ, שניה וחצי אחרי שהחלטתי בלב שגם לי כבר אין לי כוח להיות סטודנטית, מצאתי מכתב בדואר שמבשר לי שאני מצטיינת דקאן (לא בפסיכולוגיה, בחוג השני). זה לא כזה ביג דיל (כי זה לא כזה חוג גדול), אבל זה קצת אירוני - האם אהיה מצטיינת הדקאן הראשונה אי פעם שתמרח את התואר בגלל חוסר מוטיבציה?

חדשות ומומלצות (2)

בהמשך לפוסט הקודם, מתחשק לי גם להמליץ על דברים שפחות ברומו של עולם. ואלו הם:

1. קוראות(ים) ותיקות עשויות לזכור שבמשך זמן רב חיפשתי קוסמטיקאית מוצלחת בתל אביב. יצא לי להיות אצל אחת פסיכית שצילקה אותי נפשית ואולי גם קצת פיזית, שתיים מוצלחות מקצועית אבל מטיפות-מצקצקות-מתנשאות ברמה הבינאישית, אחת מוצלחת שלא הצלחתי להתחבר אליה ואחת מוצלחת ומקסימה שעזבה את הארץ ושבה למשפחתה בקולומביה. יכול להיות שהבעיה היא בי, אבל מאז מצאתי אחת ממש מוצלחת, מקסימה ועם כוונות להישאר כאן, אז ההיפותזה הזו הופרכה.

קוראים לה שרון ונראה לי שהיא די מפורסמת כבר בקרב בנות תל אביב. בכל מקרה, הווייב שלה הוא כאילו החברה הכי טובה שלך תהפוך להיות קוסמטיקאית. היא באמת בחורה מגניבה. חוץ מזה, היא גם טובה במה שהיא עושה (ועל כך יעידו פניי). במחירים אני לא הכי מבינה (כלומר, זו תל אביב. הכל פה מתומחר בפראות. הקוסמטיקאית ליד ההורים שלי עושה לי הכל בשמינית מחיר), אבל אחרי סכומים הזויים לחלוטין ששמעתי מאחת מחברותיי על קוסמטיקאית אחרת, נראה לי ששרון הוגנת.

2. אני חוששת ממלנומה, אני חוששת להזדקן ואני חוששת מהיום שבו לא יבקשו ממני תעודת זהות בכניסה לפאבים (תכל'ס זה קרה בשישי לפני שבועיים, אבל בפאב אחד הכרתי את המלצרית ובשני היו רק בנים, אז נראה לי שהם היו מכניסים גם את נורת' ווסט). בכל מקרה - בשנה האחרונה אני מקפידה די בקנאות למשוח את פניי בקרם הגנה.

היות ובינתיים אני עדיין צעירה, רוב הקרמים מחצ'קנים אותי ואני במסע אינסופי אחרי הקרם המושלם. כזה שהוא גם בעל SPF גבוה, גם לא שמנוני וגם במחיר שווה לכל נפש. התחלתי עם הקרם 50SPF של אוון שחצ'קן אותי וגרם לי להרגיש כמו חביתה, עברתי לקרם נטול השומן של לה רוש פוזיי, שלא חצ'קן אותי ואפילו ייבש לי את העור (בכל פעם שמרחתי אותו העור שלי צרב כמו אחרי ניקוי במי פנים אלכוהוליים) - אבל עכשיו נראה לי שמצאתי מנצח. קרם של ווישי שהוא גם בעל 50SPF, גם מתאים לעור מעורב (שזו מכבסת מילים לעור שמתחצ'קן לפעמים), גם לא מייבש את הפנים וגם מריח מעולה. הוא לא זול, אבל עולה כמו כל חבריו לקטגוריה - 90 ש"ח.

אני לא מתיימרת אפילו להתחיל להסתבך עם צרפתית - ככה הוא נראה:

3. לפני כמה חודשים חברה שמבינה הרבה יותר ממני בטיפוח ואיפור הכירה לי את מי הפנים של ביודרמה, שאמורים להיות מוצר מאסט בארונה של כל מי שדואגת לאפידרמיס שלה. הם באמת מצוינים, אבל לא דואגים לארנקי הסטודנטיאלי, לכן מצאתי להם חלופה בדמות מי הפנים של גרנייה שעולים בערך עשירית. למה בדיוק משתמשים במי פנים? אני לא בטוחה. אני משתמשת בהם כש(א) אני מתעצלת לשטוף פנים בערב, (ב) אחרי ששטפתי פנים ונותרו לי שאריות איפור, (ג) כשהעור שלי מרגיש מועד לפורענות והתחצ'קנות.

4. מסכת חימר ירוק. שמעתי עליה לראשונה בבלוג של מיראל (שמסבירה מצוין למה זה טוב ומה עושים עם זה), ראיתי אותה לראשונה בחדר של אחותי, ניסיתי אותה והיא הייתה מאוד מוצלחת. לא לשימוש יומיומי, אלא לטיפול עשרתלפים שבועי. חוץ מזה, היא עולה 30 ש"ח בלחץ ולהכין אותה זה כמו להכין טחינה, וזה תמיד משמח אותי. מה שנראה לי ראוי לציין - היא הרבה יותר טובה ממסכות חימר הרבה יותר יקרות שניסיתי בעבר (של אהבה ושל גרנייה).

5. בעיקרון אין לי סבלנות לקרם גוף. אחרי המקלחת (הרותחת) אני מעדיפה לעשות עם עצמי דברים יותר מעניינים מאשר להתמרח. אבל שני החורפים האחרונים היו קשים במיוחד עבור העור שלי (יכול להיות שגם חורפים קודמים, אבל עוד לא הייתי בגיל ששמים בו לב) והבנתי שאין מנוס מהתמרחות.

היחידים שגרמו לי באמת ליהנות מחווית ההתמרחות ולהתמיד בה היו הקרמים של לבידו. הם יקרים ביותר (90 ש"ח לצנצנת. ואל תקנו בעדן טבע - הם גנבים ולוקחים 130) אבל עשויים מרכיבים טבעיים ולכן לא הופכים לדביקים. מעבר לזה, ואולי חשוב יותר, הם מריחים מדהים והריח שלהם נשאר המון זמן. יש מצב שאפילו כל היום. כבר הרבה זמן לא קניתי אותם מפאת התקמצנות, אבל כל מה שניסיתי מאז לא היה מוצלח אז כנראה שאני חוזרת לקרקע בטוחה, יקרה וארומתרפית.

הריח האהוב עליי - ברוש ולבונה. אם כבר שילמתי 90 ש"ח לקרם גוף, לפחות שיריח כמו מקדש כנעני

חדשות ומומלצות (1)

לפני כמה ימים ישבתי עם חברה (הייתי רוצה להגיד שישבנו לבירה, אבל זה היה יותר למרק וסלט) והיא שאלה אותי אם יצא לי לקרוא ספרים מאז תחילת התואר. אז כן. לא כמו שהייתי רוצה, ומאז שהתחלתי את העבודה אז פחות, אבל בעיקרון כן. והרבה יותר מזה, בלוגים. לא יודעת אם מישהו מכם חד עין או משועמם מספיק, אבל מאז תחילת הלימודים הבלוגרול שלי התמלא בטירוף (כמו שניתן לראות).

כל מה שאני קוראת מומלץ על ידי בפה מלא ואני נהנית ממנו מאוד. מחלק בלי בושה, מחלק עם קצת בושה כגילטי פלז'ר מנחם. בכל מקרה, לצרכי קארמה ומקום בגן עדן, חשבתי לחלוק שבחים לכמה בלוגים חדשים יחסית ברשימה שאני נהנית מהם באופן יוצא דופן. כמו בלוגריות שנותנות רוויו על מוצרי איפור ויופי, גם אני מספקת את המלצותיי אחרי שהתנסיתי בקריאה במשך מספר חודשים ולא התעוררו בי תופעות לוואי בלתי רצויות.

ט.ל.ח.

1. נעה מכבי. נעה לא כל כך חדשה, אבל היא כל כך מוצלחת שזה יהיה פשע לא להזכיר אותה פה. אני סופר נהנית מהפוסטים שלה. היא גם יודעת לעורר השראה עם תמונות מעולות (שהיא מצלמת\מצולמת בהן) וגם יודעת לספר סיפור, שזה שילוב לא מובן מאליו. אם הייתי מקימה מגזין אופנה, הייתי מזמינה אותה לכתוב אצלי.

התמונה מתוך הבלוג של נעה

2. השיקסע. נכון המגזין ההיפותטי שלי? אז את השיקסע הייתי מזמינה לכתוב את מדור האיפור והטיפוח (סלח לי אלוהים על השימוש במילה השנואה עליי. "טיפוח". אררר). לענייננו - הבלוגרית האנונימית שמאחורי הקלעים היא חיילת בעלת עיניים כחולות ויפות (היא לא מעלה תמונות של עצמה, מקסימום של העין. צבא וזה), שכותבת הכי חמוד, אינפורמטיבי ומעניין על איפור וטיפוח (הנה אמרתי את זה שוב). לא יכנעי, לא שיווקי, כן מסביר איך לעשות הצללות בפנים. קא-צ'ינג.

התמונה מתוך הבלוג של השיקסע. פתאום אני תוהה - על איזה משטח היא כותבת תמיד עם השפתונים?

3. לייזה פאנלים. לא זוכרת איך הגעתי לבלוג, כנראה שבחיפושים אחר מתכון כלשהו, כי ברגיל אני לא חובבת את סלונה (מפריע לי עניין "פורטל הנשים" הזה. סליחה שאני מעצבנת). הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי אותה, הוא שהבלוג נכתב על ידי אודטה. אבל לא אודטה של היום - אודטה מספר הבישולים של אודטה, אי שם בשנות התשעים.

בשטחיותי הרבה, אני לא יכולה שלא להידהם מכמה שהיא רזה פה

כבר התוודיתי פה על אהבתי לספרי בישול אולדסקוליים והספר ההוא של אודטה הוא אחד האהובים עליי. תשכחו מהתכנית הנוראית שלה בטלוויזיה (אם היא עוד קיימת בכלל) או מהטורים הלא מוצלחים של השנים האחרונות - זה הריל דיל. יכנעיות במיטבה. אם אני לא מסוגלת לסבול יכנעיות כשמדובר באיפור וטיפוח, בבישולים אני מחבבת עד מאוד. ייאמר לזכותה של הגברת פאנלים שהיא כנראה מודעת לעצמה. יש לי תחושה שמדובר למעשה ברפרור לז'רגון האודטאי.

על מה הבלוג בכלל? בגדול זה בלוג מתכונים. בפירוט, היא מציגה עצמה כעקרת בית שבחרה במודע בילדים על פני קריירה, שזה נושא שמפחיד ומרתק אותי כאחד. הסתקרנתי וגיגלתי עליה, מה שגילה לי שלמעשה מדובר בתסריטאית די מוכרת (המון סדרות ילדים ולא רק) כך שזו לא לגמרי עקרות בית. מצד שני, מה אני יודעת על שגרת יומם של תסריטאים.

** עד כאן החלק הראשון של המלצותיי.
t.b.c.
איך מבטיחים שלפוסט שממוספר ב-(1) יהיה גם חלק (2)? כותבים את שניהם מראש. וכך עשיתי **

תורשה אלכסונית

אמא שלי היא סופרת. זה לא מקור הכנסתה העיקרי והיא גם לא מגדירה את עצמה ככזו (אני חושבת), אבל זה מה שהיא עושה והיא נורא טובה בזה. 

לפני כמה ימים, בעודי לומדת למבחן בפסיכופתולוגיה, נתקלתי בשורה על כך שאובדנות עשויה להיות הפרעה תורשתית. זה קצת הצחיק אותי (אחרי שנתיים וחצי בתואר הכל מצחיק) בגלל רבע הפרדוקסליות שבעניין, אבל בעיקר הזכיר לי סיפור של אמא שלי שכולל עיר נטולת שם שכל תושביה סובלים מעקרות תורשתית. 

כמובן שעצרתי הכל ועברתי לקרוא את הסיפור. ואחריו עוד סיפור, ועוד אחד ועוד עשרה. בשלב מסוים חזרתי לסיכומים שלי בפסיכופתולוגיה, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הכתיבה של אמא שלי. איך היא מצליחה לברוא עולמות ודמויות? אני מקנאה קנאת סופרים של ממש.

עוד כשהייתי ילדה קינאתי. נורא אהבתי לקרוא, אחוז ניכר מגיבורותיי האהובות שאפו להיות סופרות (אן שרלי, הרייט מ. וולץ', ג'ו מארץ' --- וזו רשימה חלקית בלבד) ואני נורא רציתי להצליח בזה גם. כל מה שהצלחתי לעשות בעניין היה לקרוא בשקיקה את מה שאחרים כתבו. אפילו בכתיבת יומן לא הצלחתי להתמיד, שלא לדבר על לבדות סיפורים של ממש.

לקרוא על ג'ו מארץ' ממש עורר בי ייסורי מצפון על אי-יצירתיותי.
מזל שהסרט היה כזה מטופש

מאז למדתי להתבטא בכתב, אבל לא לכתוב. לתאר את הקיים, לערוך, לנסח, לקצץ באכזריות פסקאות עודפות - כל זה כן. אבל להמציא יש מאין? לא ולא. אין לי אפילו שביב של רעיון. לפעמים, כשבא לי להיות ממש נחמדה לעצמי, אני מאשימה בזה את האישיות המרצה על גבול המתרפסת שלי ואת דחף ההצטיינות הכלבלבי. דפוס התנהגות לחוץ ופקידותי שכזה הוא ממש חוסם יצירתיות, בעיקר כי עסוקים כל הזמן בלספק תוצרים מיידיים ולהשביע את רצון מי שמופקד עליך (גם אם הוא מופקד עליך רק בדמיונך). 

כשעובדים בדד-ליין מיידי אין לשום דבר זמן להבשיל וכשעסוקים בלרצות (pleasing, not wanting) לא יוצרים שום דבר חדש. סופרים אמיתיים, אני מניחה, לא דופקים חשבון לאף אחד - פשוט כי הם לא מסוגלים. יש להם איזה שד יצירתי שחייב לצאת לאור באופן שאינו סובל דיחוי. 

צ'יזי נורא לצרף את זה, אבל הם כל כך מזייפים (טוב, המעריצות צורחות והם לא שומעים את עצמם) ולא פליזרים פה, שזה דווקא מתאים :)