צהריים בטאטי

בד"כ לא יוצא לי להגיע למקומות שמצריכים אוטו, אבל היום - במסגרת איזה אירוע של העבודה - אכלתי צהריים בטאטי ביהוד. נתקלתי בכמה ביקורות מפרגנות על המקום, שהכתירו את אזור התעשייה של יהוד כ"אימפריה קולינרית". אז אולי זאת אני, אבל האימפריה לא דיברה אלי במיוחד.
יכול להיות שלא הזמנתי את הספציאליטה שלהם (מאפים, אם אני לא טועה), אבל עדיין - הסלט הירוק של הפתיחה היה ממש לקט חסות  בשקית מהמקרר של שופרסל, וגם הרגיש טרי כמותו. החזה עוף הגיע על חציל, כמובטח, אבל החציל היה שרוף כמעט לגמרי. גם המלצרית היתה לא סימפטית בלשון המעטה. בקיצור - הכי סתם.

הלו יעקב

אויש, איזה שבוע מחורבן מקצועית. אני חושבת שמעטים הג'ובים בהם עובדים על תוצרים, ו-50% מהם פשוט הולכים לזבל.
(אולי רק בתור כתבים. וגם- תלוי איפה)
התחלתי את הבוקר ברמת עצבנות גבוהה, יחסית לעובדה שאני עדיין לא מרגישה הזדהות ונאמנות טוטאלית למקום בו אני ממוקמת, וכבר תכננתי איך אפרוק את כל עצבי בשיעור קיקבוקסינג. בסוף יצאתי כלכך מותשת שלא הצלחתי לגרד את עצמי לכיוון החד"כ. אבל זה בסדר. מחר אני שם, והשבוע עוד בשיאו כך שהאידאה לביקור תלת-שבועי לא צפויה להתמסמס.
(הלוואי שלא)
השבוע החלטתי לנסות את השיעור שמוגדר "ספינינג ישראלי". באמת שלא ברור ממש למה. אז בהתחלה היה נורא, אבל אח"כ זה הפך לחוויה הזויה ואף משעשעת. בין הפנינים שהועלו מהאוב- אדם עם "נוסע רחוק", וללדין עם "הלו יעקב". עצם הניסיון לרדת לפשר המילים בשיר הסיח את דעתי מהדופק המואץ והשריפה בפולקעס.

הקליפ האורגינל. יש כבוד(?!). ממש הגרסה הישראלית ל-there must be an angel

the commitments

לשבוע הבא עלינו לטובה, לפחות.

1. לא להתפחמם שלא לצורך
2. ובאותו עניין- לאכול רק דגנים מלאים
3. לעשות 3 שעות בשבוע (לפחות) של פעילות אירובית
4. לא לכסוס ציפורניים
5. לנסות לקנות כמה ספרים
6. להשתדל למעט במוצרי חלב. הייתה לי מגה-בחילה היום. (טו מאץ' אינפו, אבל אף אחד לא מקריא לכם בקול רם..)
7. לא לגעת בנוטלה שבמקרר. כבר נגעתי, וחשוב לזכור שלכפית הבאה יהיה בדיוק את אותו טעם (וזה אפילו לא שוקולד מריר! אין צורך באמת לחטוא)

רואים את אותותיו של המנוי לחד"כ- ירכיי עוד לא הצטמצמו פלאים בהיקפן, אבל כבר אני מדקלמת את המנטרות ששמעתי באימון של יום שישי ומבטיחה לעצמי הבטחות.
ברגע זה למשל, מתבשל אצלי תבשיל גריסים (לא מעובדים!), פטריות וטימין. לא נראה לי שיש אוכל יותר של בנות מזה.

ולעניין סעיף 5 ברשימה - זה מוזר, אבל פתאום (עם המעבר לדירה וסידור חפצי במדפים המרובים שכאן) הבנתי שאין לי כלכך הרבה ספרים כמו שטעיתי לחשוב בעבר. יכול להיות שהרבה מושאלים לחברות וכבר לא ימצאו את דרכן חזרה, אבל בכל מקרה אני חשה צורך להצטייד (כדי לשוות לדירה נופך אינטלקטואלי יותר, אלא מה?)

אגב התחייבויות, לחם לא הכנתי בסופ"ש. התמקדתי בניקיונות וכאלה, שזה חשוב ומרזה יותר. אני בונה לשבוע הבא מתישהו להכין את הלחם בירה הזה מבייקינג.סיאו.אייאל

לא כלכך מתאים לסדרת ההתחייבויות הנ"ל, אבל חבר שלי בטוח יתלהב.

כנראה שיעשה לי את השבוע:

-נסיעתו לחו"ל של שותפי הקנדי והמקשיש למשרד. שבועיים נטולי מצגות פטריוטיות-עד כדי ימניות סהרוריות שיפציצו לי את המיילבוקס.

-האלבום השני של לינרד סקינרד (הזה עם סוויט הום אלבאמה..). אתמול תוך כדי נקיונות הדירה שמענו את הראשון, ועכשיו בעמל רב אני מורידה את השני. נכון שלהוריד זה רע, אבל היי- הם היו מתעטפים בדגל הקונפדרציה בהופעות, וזה גם לא משהו.

באווירה הנוגה של סוף הסופ"ש, המנון קיטש למהדרין. לי זה נשמע כמו הכלאה של קרידנס קליווטר ואירוסמית', ויש מי שיגיד שזו תמצית הטראש האמריקני. אני אוהבת טראש. שבוע טוב.
--------------------
סיימתי את הפוסט, לא נגעתי בנוטלה. יופי.

ladylike

אני הולכת כבר יום וחצי עם לק אדום, ואיכשהו לא מרגישה פולניה ברמות סבתאיות.
מדהים. אני אפילו די מרוצה מהלוק- על אף שציפורני לא נורא ארוכות כרגע.

כרגיל, אני מתעצלת לצלם, אבל זה הצבע- brick wall שמו
הרבה יותר כהה במציאות

ואם כבר ליידילייק, המשימה הקולינרית הבאה שאני לוקחת על עצמי (לקחתי כבר כמה, אבל לא טרחתי לתעד אותן וחבל) היא אפיית לחם.. התוודעתי היום לבלוג הנהדר הזה: http://www.baking.co.il/
ואני הולכת לנסות את כוחי בסופה"ש. הלחם בירה אפילו לא נשמע כזה משמין.

האמנם, מרכז תל אביב?

אז תל אביב הוגדרה כעיר חובה בלונלי פלאנט. מקום שלישי בעולם, תוססת, עולצת וכו' (אם כי סוכם כבר שלונלי הלכו על רשימת ערים פריפריאליות לאללה)
אבל בשבוע שעבר, כשהזדמן לי להגיע לרחוב העבודה השוכן בטבור הכרך (קינג ג'ורג' בואכה שנקין), המקום הרגיש הכי סלאמס שיש:

התמונות לחלוטין לא מעבירות את התחושה, אבל זה נראה פשוט רע. מוזנח, שיכוני רכבת אפורים, ואפילו קצת מפחיד. מעולם מעולם לא הרגשתי לא נעים להסתובב במרכז ת"א בשבע בערב.
פעם מזמן, לפני ששנקין נהיה מגניב והרבה לפני שהוא נהיה קניון, כל האזור היה דמוי פלורנטין של לפני כמה שנים, ואולי אפילו דמוי יד אליהו- באמת מרכז בעלי מלאכה ועסקים קטנים ולא זוהרים. רחוב העבודה נראה כאילו שום דבר לא השתנה, ואפילו הדרדר.
ישר נזכרתי איך פעם כמעט שכרתי דירה במרתף (משופץ אמנם) ברחוב בעלי מלאכה הסמוך, ושמחתי שהצפנתי לעבר הבורגנות הכיכר רבינית.

אקטואליה קשה

YNET: בגלל הג'וינט ב"מחוברים": רן שריג נעצר

א. מדהים שזה זוכה לראשי בווינט.
ב. מדהים שבהתחלה חשבתי שמחוברים בטוח ייפול, כי אפילו ממחוברות נמאס כבר באמצע העונה.

(הכותרת כמובן כולה מחווה ל- TMS)

תמונות רזות

בעוונותי, נכנסתי עכשיו לאופציית הנתונים הסטטיסטיים שמציע שרת בלוגר באדיבותו למשתמשיו.
תחת הקטגוריה "מקורות תנועה", ותת הקטגוריה "מילת מפתח", הסתבר לי שהשבוע מילת המפתח שהפנתה קורא לכאן היתה הצירוף "תמונות רזות".
אני באמת מתקשה להבין למה. ברור שגיגלתי מיד "תמונות רזות", וכל מה שהגעתי אליו היו לינקים לפורומי אנורקסיה וייעוץ/כתבות על חוק הפוטושופ/פורנו. איך לא.

בקיצור, מסתורין. 

כלל המעבר

האמת שאין שום כלל, סתם מעבר שמתרחש בימים אלה ממש. וזה נהדר. אני מרגישה כאילו עד כה הייתי במין הקדמה ארוכה ומייגעת, ועכשיו מתחיל הסיפור. (אולי אפילו אעלה תמונות לא מסגירות. צריך לחשוב על זה).
כבר כמעט הכל מסודר- רק אינטרנט אין. כבלים גם אין- אבל לא יהיו בעתיד. החלטנו להתנזר, ולהסתפק ב1, 2 ו-10 (אם אתם מתעקשים, גם 33)+ספריית הסרטים והסדרות שטיפחנו בחודשים האחרונים.
האמת שבאמת אין שום הבדל- שידורים חוזרים של סיינפלד ראיתי גם בביפ, רק שאז לא יכלתי לעשות פריז.
הכיף האמיתי הוא לראות טווין פיקס- חבר שלי הוריד לי לבקשתי, ואני נהנית מכל רגע (וגם מהנוסטלגיה).

אוי לורה, התגעגעתי.

אגב נוסטלגיה, לעצרת הזיכרון לא הלכתי השנה. בשנה שעברה הלכתי כי הייתי חייבת, אבל באופן כללי אני נוטה להימנע. זו בעיקר הזדמנות להתרפק על נוסטלגיה באופן הכי לא פרודוקטיבי שאפשר, ובכלל- אירוע די מעצבן. נקודת זכות שחייבים לציין בכל זאת, היא ההחלטה להימנע מנאומי פוליטיקאים.
(אגב, זאת רק אני, או שהשנה לא היה אחד שלא הרגיש חופשי להשתלח בעצרת ובסימבוליותה? מצד אחד, זה לא דיבר גם אלי. מצד שני- חינגת הלא אכפתיות הזאת הרגיזה אותי).
אז במקום העצרת, הדרמתי לאזור קיבוץ גלויות, לערב אלטרנתיב של תלמידי הסטודיו של ניסן נתיב. היה ממש מוצלח, כמו מין ציפורלה בגרסת הבוסר. כבר יש שם כמה שמתבלטים ככוכבים.
הדבר היחידי שצרם- וצרם חזק- הוא הניסיון העיקש (ואולי אפילו הגרידי) לדחוס כמות בלתי נתפסת של צופים לאולמונצ'יק הפצפון בו נערך המופע. אמרו לי שכל שנה זה ככה, אבל זו לא סיבה להשלים עם העובדה שאנשים קנו כרטיסים ונשארו מאחורי הדלת.

מה קונים לחברה שיש לה הכל?

חיוך משגע, עבודה סמי-ברנז'אית, חבר חמוד וגם- יום הולדת
נראה לי שכבר העליתי את הסוגייה הזו כאן בעבר, אולי אפילו בדיוק לפני שנה.

חשבתי על אחת משרשראות הגומי האלה-

נורא התלהבתי מהן בבלוג של מירב קאופמן, אבל לדאבוני- הן קצת יקרות לכיסי. אני בתקופת טלטלות ומעברים, ולא הכי שופעת מזומנים.
הצמיד יותר זול, אבל צמיד זה פחות קול. אני הייתי שמחה יותר לקבל שרשרת..

איזשהם רעיונות אחרים בטווח הסביר?
אני מחפשת משהו קצת יותר מקורי מספר/דיסק

מחתרת הגבינה, או- איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב אשל

אז במקום עבודתי הגדול והממוסד, יש לנו מטבחון. יש מיקרו, יש מקרר, ויש אפילו הנהלה שדואגת למלא אותו מדי בוקר באריזות מיני של גבינת סקי, ירקות ואשל. קצת גריאטרי, אבל בריא.
המקרר מתמלא בטח בסביבות 7.30. אני, חרוצה שכמותי, מגיעה למשרד ב8, פותחת את המקרר והסקי מחייכת אלי.

(אבל לא מחייכת בחמידות כמו הבחורצ'יק מהקליפ של בלר)

ב8.30 בדרך כלל מתחשק לי קפה. ואז- שומו שמיים, אני פותחת את המקרר, וכל הסקי נגוזה כלא היתה. אחרי תחקור מקיף שערכתי עם בנות משרדי (אוקיי, עם אחת מהן) מתברר שהגבינה לעיל היא מצרך נחשק ומבוקש במיוחד אצל בנות המשרדים הסמוכים, כמו גם אצלה.
היא משכילה להעמיס כל בוקר עם הגיעה חופן סקי מלוא הזרוע (6 חבילות בכיף שלה) ולאפסן במקרר של הבוס, או השד יודע איפה.
אני שלא התמזל מזלי לזכות במקרר (או בבוס) כה קרוב, נאלצת עם בוא הרעב להיישיר מבט אל גביעי הלבן שמתנוססים בגאון על המדף, גם בשעה 13.00.
היום הייתי רעבה (או סקרנית) ממש, החלטתי לעשות מעשה ואכלתי לבן. אשל, ליתר דיוק.
האמת? לא נורא. הטעם באמת מוצלח, הייתי משנה את המרקם הלא אחיד (איכס) ואת אחוזי השומן (יש לזה לוק כל כך דיאטטי, אז למה 3%? שיהיה באמת דיאטטי)

איכשהו, כל סאגת הגבינה הזאת לא הופכת אותי לחלוטין, למרות שאני די ידועה באי סבילותי ללקטוז.
אני יודעת שזה היה פוסט מרתק ומאלף. זהו עולמי התרבותי כנערה עובדת. למזלי אני סוףסוף עוברת דירה בסופ"ש, ובקרוב אספק חדשות מרגשות יותר.
ושטראוס (או תנובה, או מי שמייצר לבן)- קחו לתשומת לבכם, והפכו למעני את האשל לאטרקטיבי באמת.

trash

חרוש ולא מקורי נורא מצדי, אבל אני באמת מרגישה רע בשביל ד' ו-א', הלא הם דנה ספקטור ואלכס, בעלה (לשעבר?)
קודם כל, אני נורא אולד פאשן, וגירושים תמיד מעציבים אותי איכשהו.
חוץ מזה, אלכס נדמה כאבא והבנזוג המושלם (פתיה כמוני, ניזונה מ"מחוברות", כמו כל העמך), ולמרות שדנה הצטיירה כקולד-הארד-ביץ', היא בסה"כ בחורה נוירוטית עם הערכה עצמית די בעייתית, שכנראה זקוקה למישהו תומך ושפוי.
וחוצמזה(2)-אלכס נראה כל כך הרבה יותר טוב מרן שריג. הו דה פאק איז רן שריג אניווי? לי באמת אין מושג. לא ראיתי מחוברים.
חוצמזה חוצמזה(3)- פעם כתבתי מייל לספקטורית (אל תשאלו), והיא ענתה לי בצורה די מקסימה. אז אולי באמת מגיע לה משהו טוב.

בסוף יסתבר שהכל תעלול שיווקי סופר משומן. מעניין איזה שלט יתלו הפעם באבן גבירול. הם בטוח ינצלו את הסנסציה לעונה שלישית.

all the lonely people

אני מתחילה לזהות ממש את חברי הקבועים לנסיעה מדי בוקר. רובם סטודנטים מבר אילן או חיילים, אבל יש עוד כלמיני.
כמובן ש90% מהם מחוברים באינפוזיה לנגן כל שהוא (ואני בתוכם. למי יש חשק לשמוע את נהמות האוטובוסים בציר ז'בוטינסקי?), מה שעורר את סקרנותי- מה בעצם כל אחד מהם שומע?
באמת שאין לי שום דרך לנחש. ממרום התנשאותי התמידית, אני מניחה שרובם מאזינים לפלייליסט גלגלצי עם הרבה שלמה ארצי, אבל תמיד נחמד לדמיין שהאישה בגיל העמידה עם המשקפיים הממותגות שומעת בעצם TWISTED SISTER, או משהו גלאמי דומה.

אגב טוויסטד סיסטר, נכון שזה מגה-טראש אייטיזי, אבל לפחות מודע לעצמו מאוד. האלבום שלהם STAY HUNGRY הצליח להעביר לי בכיף חלק נכבד מהנסיעה, במיוחד השיר הזה- (שזכה גם לקאבר כיפי בעברית..)

כמיטב המסורת האייטיזית, יש ממש סיפור מושקע בקליפ. איזה יופי.


נראה לי שכבר כתבתי את התובנה הזו בעבר, אבל אני הכי נהנית לשמוע מוזיקה בקונטרסט לאזור בו אני נוסעת. כלומר- בירושלים ובני ברק, כיף לשמוע כיסוחים וסליז, כמה שיותר. בג'יפה של דרום תל אביב לעומת זאת, אני ממש נהנית לשמוע ג'אז. כמה מתוחכם.