חפש בבלוג זה

יום ראשון, 31 במאי 2015

Great Expectations


מייבי איימ אמייזד שלא כתבתי כל כך הרבה זמן (האם זו הפגרה הארוכה בתולדות הבלוג? לקוראים נאמנים במיוחד הפתרונים). 
מייבי איימ אמייזד מכך שאני כותבת כרגע פוסט. זה לא קרה במשך תקופה כה ארוכה ועכשיו התחושה זרה לי. 

בהתחלה זה ממש חסר לי. אפילו חוויתי תסמיני גמילה. חשתי עצבנית למדי והיה לי צורך עז לסלק את כל מי שסביבי (בכל זאת, בלוג אנונימי) ולכתוב (ולא פחות מזה - צורך עז לחוש את ההתרגשות שבקבלת תגובה חדשה). אבל בסופו של דבר זו הייתה גמילה מוצלחת מאוד - הקריז לייצר פוסט חדש חלף כלא היה. 

למה בכלל גזרתי על עצמי דומיה? מכמה סיבות. קודם כל, הייתי מאוד עסוקה בעבודה, בלימודים, ובמחשבות על המשך דרכי בעבודה ובלימודים. הסיבה השניה קצת יותר מבאסת. אפשר להגדיר אותה בקיצור כהתפכחות. אבל היות ואני לא נוהגת לקצר כאן בדרך כלל וגם אין לי כוונה לעשות את זה עכשיו, אני ארחיב.

כשפתחתי את הבלוג הזה, אי שם בשלהי 2009, הייתה לי תקווה עמומה ומבויישת ש*יגלו אותי*. שיום אחד אגלה תגובה (או מייל. בשביל מה אתם חושבים שפתחתי את תיבת הדוא"ל של הבלוג?) מאיזה עורך או עורכת בכירים, שפשוט מוכרחים להפוך אותי לקארי בראדשואו הישראלית. בעצם יש (סוג של) כזאת. אז לדנה ספקטור (או ליסה פרץ) של דור ה-Y. 

הציטוט כל כך התאים. הייתי חייבת לשים את התמונה הזאת
{אגב, למייל של הבלוג אני מקבלת בעיקר קומוניקטים תמוהים. החל מתביעות קטנוניות שאיזה יחצ"ן בלתי נלאה מנסה לדחוף וכלה בהזמנות לאירועים בשנקר. לפעמים אני מקבלת מיילים מאוד מאוד נחמדים מקוראים מאוד מאוד נחמדים, אבל לאורך ההיסטוריה אפשר לספור אותם על עשר אצבעות (ויישאר עודף).}

נחזור לשאיפה הכמוסה שלי. נכון שהיא מביכה? מעולם לא עשיתי דבר על מנת להוציא אותה מן הכוח אל הפועל, כי הרי הפועל כרוך בחשיפה ומזה אני מפחדת כמו מג'וקים. הפועל גם כרוך במאמץ. ואני לוקה בתסמונת הילדים המחוננים, אלו שלמטה מכבודם להתחנן, להתחנף ולעבוד קשה עבור משהו שברור להם שהם מוצלחים בו. אלו שהקומפורט זון שלהם הוא לשבת במגדל השן, בטוחים שכולם מודעים לגודל כשרונם (כי איך אפשר אחרת?) ולחכות לשבחים והצעות עבודה. 

בחודשים האחרונים, לקראת סיום התואר, חשבתי לשבור את מגדל השן. השתעשעתי במחשבה לשלוח הודעה לבוס שלי מפעם ולשאול אם הוא מחפש כותבים. בסוף החלטתי שלא. זו צפויה להיות סיטואציה מביכה להפליא ובכלל - למה להכניס ראש בריא לתחום שאי אפשר בשום פנים ואופן להתפרנס ממנו? רק השבוע ראיתי איזו קבוצה של הצעות עבודה לכותבים, שעיקר עיסוקה היה להדוף הצעות כתיבה "תמורת קרדיט". 

בעקבות כל הנ"ל החלטתי לקטוע את אספירציות הכתיבה שלי ולהפסיק לחכות (בלב) לסקאוטר שיגלה אותי. כלומר, אני לא מפסיקה לכתוב כאן, פשוט מפסיקה לקוות לדברים לא ריאליים בעליל. אם כבר, יותר ריאלי שאקבל את פרס ישראל בניהול קמפיינים בטוויטר. 

לכבוד הניתוח להסרת שאיפות לא הגיוניות (היה מאוד מוצלח והחולה אפילו לא מת!), אני מצרפת כאן שני בלוגים שנהגתי לקרוא לפני שנים רבות, כשעוד קיוותי לרשת את ליסה פרץ. כיום הם כבר לא מתעדכנים אבל זה כיף גדול לעשות להם קריאת בינג'ינג:

הבלוג של מארקס. נזכרתי בו לא מזמן, כי בזמנו כותרת המשנה של הבלוג שלו הייתה "I don't have to sell my soul" ורק לפני כמה חודשים הבנתי מאיפה הציטוט הזה לקוח (בושה עליי, אני יודעת).



אני חושבת שכל ניסיון להגדיר את הבלוג של מארקס ייצא טרחני נורא (וישקף בדיוק את סוג האנשים שהוא נהג לבוז להם. אגב, אין לי ספק שאם הייתי מגיבה לו - ואולי הגבתי? - הוא היה בז לי נורא. אנחנו לא מאותו הסוג), אז אני ממליצה פשוט להתחיל לקרוא אותו. מעבר לתחושת הנוסטלגיה שבקריאה על העשור הראשון של שנות האלפיים, נורא מעניין (אותי) לקרוא על האופנה של העשור ההוא. קצת בא לי להתחיל רטרו לתקופה ההיא במקום לניינטיז הדלות, אבל אני חושבת שזה קצת טרי מדי אצלי. מה שעוד מגניב זה למצוא בבלוג את שביבי הדיווחים על המשבר הכלכלי של 2008, שנחווה שם בעצם בזמן אמת (הוא הציג את עצמו כעובד באיזה גוף פיננסי גדול ובינ"ל). 

הבלוג של ענבל אביזמר. זכרתי שהיא צלמת נהדרת, אבל לא זכרתי עד כמה הפוסטים שלה היו מוצלחים (גם הייתי מגיבה סופר פעילה שם, כך מסתבר). זה בלוג מאוד מתוחכם אופנתית. ענבל יצרה חלק מהפוסטים הכי מעניינים שיצא לי לקרוא על קמפיינים, מגזינים וצילום. היא עושה לי חשק לקנות מגזינים, ואני לא בחורה של מגזינים. חוץ מזה יש לה גם פוסטים אישיים מעולים על חייה כתל אביבית שהייתה פעם קיבוצניקית (ולי יש קטע עם נוסטלגיות של קיבוצניקים. מעולם לא הבנתי למה).

באיזה שיעור תחביר משמים במיוחד נזכרתי איכשהו בבלוג והתנפלתי עליו בבינג'ינג רציני. כל כך נהניתי, עד שהתחלתי לכתוב טיוטה לפוסט בהשראתו. כמובן שגנזתי את הטיוטה הזאת, כמו את כל הרעיונות שעלו לי בראש בחודשיים האחרונים. אולי היא עוד תופיע פה. 

11 תגובות:

דולורס והענבים אמר/ה...

1. איזה כיף שחזרת! קצת (הרבה) חיכיתי לזה
2. בכוונתי לשאול ממך לצרכים מקצועיים את עניין ה'ניתוח להסרת שאיפות לא הגיוניות'. אין לתאר כמה זה יהיה שימושי בייעוצים שלי..
3. הפרקטיקה שלי היא לשבת במגדל השן ולחכות שההצעות יגיעו. מוזר, אף פעם לא טרחתי לחושב על זה כעל קומפורט זון. (אאוץ??)
4. גם אני לאחרונה ערכתי בלוג בינג'ינג על The Purple toe. אכן כיף ביותר

ענבל אמר/ה...

איזה כיף לפתוח ככה את ראשון בבוקר... את גדולה!
תודה! והבלוג שלך הוא מהמעטים שאני עוד קוראת (ונהנית), איכשהו יש לי תחושה שתקופת הזוהר של הבלוגים מאחורינו... אבל את, אל תפסיקי.
ענבל.

marjorie morningstar אמר/ה...

לו, את יועצת תעסוקתית? ותודה על הפרגון, כיף לקבל ממך תגובות.

ענבל, תודה! גם אני חושבת שימי הזוהר חלפו. יש מצב שיש קשר ישיר בין ימי התהילה של הבלוגים לימי התהילה של לינדזי.

דולורס והענבים אמר/ה...

כן כן אני לגמרי משייטת בביבי הפסיכולוגיה התעסוקתית

Very Big Glasses אמר/ה...

חיכיתי הרבה זמן שתחזרי.
שני החלקים של הפוסט הזה כל כך דיברו אליי.
מתוך תקווה שמתישהו מישהו יגלה אותי אני קצת ניסיתי לפעול בעניין- לקחתי קורס מסויים בניהולה של עורכת מסויימת וקיבלתי רק סטירה מצלצלת שעוררה אותי מחלומותי.

לגבי החלק השני, ככה הרגשתי כשבסוף שלחתי לך הודעה. ממש חשבתי שלא תעני לי. הבלוג שלך היה קריאת הבינג' שלי לפני שנתיים במשמרות לילה בקבלה של מלון.

הילה לוי אמר/ה...

תיארת במילים מאוד מוצלחות גם את התחושה שלי. אני בכל מקרה, שמחה מאוד שחזרת, ומקווה שתישארי עוד הרבה.

sefi אמר/ה...

הי, מאוד משונה להגיב עכשיו :)
אני רציתי להיכנס לבלוג שלך כבר הרבה זמן, אבל בעבודה שלי יש חסימה לאתרים מסויימים ומשום מה שלך היה חסום בפניי ולא הספקתי לקרוא את הפוסט האחרון שידעתי שעלה לפי הלינק אצלי בבלוגרול.
אני מאוד מבינה אותך, אבל אף פעם לא רציתי שיגלו אותי, כי אני מניחה שהבלוג שלי מאוד גלוי לכולם, אבל תמיד ידעתי שכתיבה בתור עבודה זה לא בשבילי, לפחות לא ככה. אני לא יכולה לכתוב בהזמנה. אני כותבת רק מה שבא לי ומתי שבא לי ולפעמים לא בא לי בכלל.
אני מאוד אוהבת את ענבל. היא צילמה אותי הרבה פעמים ואהבתי לקרוא את הבלוג שלה תמיד. בכלל בינג' רידינג של בלוגים אהובים זה אחד הדברים הכי כיפיים. אני עושה את זה המון.
הבלוג כמשהו חדש ומרגש זה באמת משהו שחלף ועבר לו, אבל בעייני זה תמיד המקום שלי ומי שרוצה לבוא לבקר מוזמן. או שאולי אני לא כל כך יודעת איך להפסיק.

תודה על שכתבת לי ושכתבת גם כאן.
ספי

marjorie morningstar אמר/ה...

מאיה, אני זוכרת את המייל ששלחת לי. הוא היה חמוד במיוחד. אני מתקשה להאמין שעברו שנתיים מאז(!)

הילה, תודה. גם אני מקווה להישאר, אבל לא מאוד אופטימית לגבי זה.

ספי, מעניין מה שאת אומרת על כתיבה בהזמנה. אני חושבת שאני כן מסוגלת לזה, כל עוד זה מתכתב עם העולם הפנימי שלי. כשעבדתי ביח"צ באמת מאוד לא התחברתי לזה.

אלטר אגו (בלוג איפור) אמר/ה...

מה זאת אומרת? לכתוב תמורת קרדיט זה ה-חלום!
[כן, אני צינית... פשוט מכעיס אותי שאנשים עדיין מעזים להציע את זה]

חשבתי שרק אני עדיין מצטטת [בראש לפחות] קטעים מתוך סקס והעיר ;)

ועכשיו ברצינות. אני חושבת שלכולנו יש איזה רצון שיגלו אותנו, והאמת היא שגם אני חושבת לעצמי בזמן האחרון שאני לא באמת עושה משהו כדי שזה יקרה, ולמען האמת אני בכלל לא בטוחה ש"יש לי את זה" כדי להיות ראויה לגילוי. אז אני משתדלת להתעלם מהחלק הזה ופשוט לכתוב בשביל הכיף, כי הבלוג מבחינתי הוא המקום שבו אני "חייבת" להפגין יצירתיות ולאתגר את עצמי

Michal (Skeletons Out of Closet) אמר/ה...

היי! (ההיא מלהוציא את השלדים המארון)
פתאום נחתתי חזרה לעולם הבלוגים.... עזבתי מסיבה די דומה לך (אהבתי מאוד את תיאור הילדים המחוננים, אלוהים, למה אף פעם לא אמרו לי את זה?) אבל גם בגלל עוד כמה דברים ואילוצי חיים, והפוסט שלך הרגיש לי מאוד קרוב ללב וגם נכון.
אני מקווה שיש לך את המודעות העצמית להבין שיש בך משהו -מאוד- שונה ושהכתיבה שלך היא מאוד אמיתית וכנה, ולגמרי צריכה להיות הכיוון שלך (איזה כיף לתת עצות מבחוץ).

marjorie morningstar אמר/ה...

בטח שאני זוכרת אותך, מיכל. ואיזו תגובה מדהימה (והופכת) לקבל בליבו של טירוף ההכנה לתואר שני בפסיכולוגיה.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...