מה שיש לי לומר על הקולקצייה של ורסאצ'ה

ובעצם על כל נהירה המונית לעבר קולקציית מעצב של H&M, השקת אייפון או פתיחת רשת חנויות לעיצוב הבית:
(אני חייבת להבהיר - לצערי, לא אני כתבתי את הטקסט)

"שירה כבר לא ילדה. בפברואר היא חגגה יום הולדת 36 עם חמש חברות, ג'וני ווקר עם קרח, וחרדה שצורבת בבטן. באותו לילה הלכה לישון מאוחר וקמה עם הנגאובר. כשלחצה את הקולגייט על מברשת השיניים הרימה מבט לתוך המראה, והבחינה בשקיות קטנות מתחת לעיניים שהתגלו כחסינות אפילו למייק-אפ של ג'יבאנשי.

שירה ממש לא טיפשה. להיפך. היא יודעת שניים-שלושה דברים על החיים, וגם הספיקה להיות נשואה פעם אחת. היא היתה צעירה והמחוספסות הטימברלנדית שלו סינוורה אותה. רק הרבה אחרי שהוא עזב היא הבינה שזו היתה טעות. זה נגמר אחרי פחות משנה, ועד היום הלב שלה מתכווץ כשהיא נזכרת איך בוקר אחד, עוד לפני הנסקפה, הוא אמר לה "זה לא את, זה אני".

מאז היא השקיעה רק בקריירה. היום היא רופאת שיניים ושותפה בקליניקה שצריך להזמין בה תור לפחות ארבעה שבועות מראש, אלא אם כן זה מקרה חירום של ממש. היא עשתה לעצמה שם נפלא ומרוויחה המון כסף, אבל להגיד שהיא מאושרת? רחוק מזה.

את מיקי היא פגשה בהולמס פלייס. הוא רץ על ההליכון לידה והיא השתדלה שהוא לא יראה שהיא פוזלת לכיוון שלו מידי פעם. רק כשהיא ראתה שהוא אוסף את המגבת שלו ומתכונן לעזוב היא תפסה אומץ ושאלה משהו בנאלי על נעלי האדידס קרוס טריינינג שלו. הוא חייך בהתנצלות וסיפר שהאקסית שלו קנתה לו במתנה. נפרדו לפני חודשיים. משם השיחה כבר המשיכה למחוזות אחרים.

כבר חמישה חודשים הם ביחד, והיא יודעת שזה זה. אין לה ספק בכלל. רק שכל הזמן מטרידה אותה השאלה אם גם הוא יודע את זה. מצד אחד כשהוא היה צריך לנסוע ליומיים הוא הפקיד בידיה את הטיפול בכלב שלו ואת מפתחות ה- BMW. מצד שני, את ההורים הוא עוד לא הכיר לה. זה לא שהיא רוצה טבעת סביב האצבע, היא פשוט חייבת לדעת איך הוא מרגיש. הערב היא תאזור אומץ ותשאל אותו, בתקווה שלא להרוס את הכל."


עוד?
(יצא לאור לפני כמעט עשר שנים, רלוונטי מאז שחר האנושות)

וזו ניקה האמיתית

בניחוח מודעות עצמית

סקרלט ג'והנסון תביים את "חציית קיץ", הסיפור הקצר של טרומן קפוטה שפורסם רק לאחר מותו. קראתי אותו, ובדומה ל"ארוחת בוקר בטיפאניז" הוא היה קצת קשה להשגה אבל עם סטיילינג מדהים (ממש כמו שתי הגיבורות - הולי גולייטלי וגריידי מקניל).

מצחיק להגיד על סיפור שיש לו סטיילינג, אבל זו פשוט התחושה. אווירה ניו יורקית כזאת, כאילו נגישה אבל בעצם רק ליודעי דבר ומביני עניין. אין לי זמן לצטט כמה פסקאות להמחשה אבל אשתדל לעשות את זה כשאהיה קצת יותר פנויה.

אני לא משוכנעת שאהבתי את הנובלה, אבל אני לחלוטין מבינה מה עורר את סקרלט לנסות ולביים אותה. יש בה משהו מאתגר. חוץ מזה, סקרלט יוצאת ככה מגניבה לפחות כמו הדמות שלה ב"גוסט וורלד".

ועוד קצת על "חציית קיץ" - השיר הזה (שהוא בלדה קיטשית נורא, ובכל זאת די מוצא חן בעיני) ישר הזכיר לי את הסיפור. אולי כי שניהם מעוצבים לעילא תוך מודעות עצמית עזה וגם - מדכאים רצח.

קראתי ראיון עם הזמרת (או שמא - יוצרת?) לנה דל ריי, היא נשמעת בדיוק כמו גריידי מקניל. עלמה ענוגה, מתוסבכת ונחשקת שלא מבינה מה כולם רוצים ממנה.
------------------------------------
ועוד משהו וחצי על סרטים - ראיתי עם חבר שלי את "משחק הדמעות" (הפעם המיליון שלי, הפעם הראשונה שלו). כצפוי, הוא לא אהב. לטענתו בגלל הפסקול האייטיזי, לדעתי בגלל הסיבה האמיתית שגברים לא אוהבים אותו (ולא בא לי לספיילר). אני דווקא מתה על הסרט הזה (למרות - ואני מצטטת כאן את קובי ניב - המערכה השלישית המפוספסת שלו. שני השלישים הראשונים כלכך מפצים עליה)

הדבר הנכון

לעבוד משש בבוקר זה לפעמים לא כל כך נורא. השעות עוברות מהר, אדרבה ואדרבה כשהולכים הביתה בשתיים. נראה לי שגם מצאתי את הפסקול הנכון להתנייד בו לכיוון העבודה, טרנספורמר של לו ריד גורם לי להרגיש סופר-קול ואורבנית להדהים כשאני נוסעת באוטובוס המג'ויף לפני שהשמש עלתה (והוא מג'ויף! נזכרתי הבוקר כמה הם מגעילים כשרטוב בפנים מהגשם). הוא קשוח מצד אחד, אבל לא נותן בראש מאידך ומאפשר לי להתעורר לאיטי.


פעם חשבתי שלו ריד משעמם, היום אני יכולה להבין מה דייויד בואי מצא בו. הוא טעם נרכש, ממש כמו קפה (או וויסקי?)
אוף, למה שוב היוטיובים גולשים לי לשוליים?
---------------------------------------------
עוד קצת טיפטיפה על העבודה, ליתר דיוק - על הסובב אותה. היום גיליתי באופן משמח במיוחד שהסופרפארם הצמוד לעבודה מצטיין במיוחד במדף הלקים שלו. מצטיין זה לא מילה, האמת. צבעים ששמעתי עליהם רק בבלוגים והכל בזיל הזול (כלומר 20 שקלים). נראה לי שהוא בלע את המדפים העלובים שראיתי בסניפים אחרים.

אז קניתי. שלושה לקים של אורלי שנסכו בי תחושה שעשיתי את הדבר הנכון - בתקופה האחרונה הרגשתי קצת אובר-מחושבת (יותר מדי כתבות על occupy wallstreet הותירו בי את חותמן) והיה בי צורך לעשות קנייה שטותית. מפגר מצדי להקדיש כאלה מחשבות לסוגיות צרכנות-רדודה שכאלה, אני מרגישה קצת קורבן של השיטה (כלומר, של מערכת ציבור משומנת וחובקת עולם שמנסה להחדיר לי מסר אנטי-אלדוס-האקסלי על כוחן המרפא של קניות).

בקיצור, מה קניתי? פגוש אותי תחת הדבקון

http://miranniesnails.blogspot.com/2010/11/orly-meet-me-under-mistletoe.html

ויסטריה פרועה

http://beautyjudy.wordpress.com/2010/01/12/orly-bloom/

ומשי ספירים

http://pointlesscafe.blogspot.com/2011/11/orly-sapphire-silk-swatches-and-review.html

כמובן שהתמונות אינן שלי, כדי לכפר על הגניבה המתועבת הוספתי לינקים לשמחת הכל.

שטוחות לעזאזל

דברים שאני מסרבת להראות פניי בציבור איתם:

• טייץ
• משקפיים
• נעליים שטוחות
• שורטס

חלק מהפוביות כבר עברו לי לחלוטין, סוגיית השורטס היא דוגמה מצוינת לכניעה לתנאי מזג האוויר (לא של היום, של המזרח התיכון) ולהכרה שהשד אינו שמנמן כל כך.
עם טייץ התחלתי ברצינות ללכת בחודש-חודשיים האחרונים, אולי כי טרנד האייטיז חלחל אלי באיחור ניכר ואולי כי רציתי לפדות את מחירה של העבודה בחד"כ. עדיין אני נוטה להגיש קצת לא בנוח בחברת צמודוניי (אבל פיזית אכן מדובר באחד מפריטי הלבוש הנוחים אבר. מצטערת על כל הלעזותיי המוקדמות) ולסקור את דמותי בכל חלון ראווה ומראת רחוב מזדמנת.  מצד שני, אני נוטה להסתכל ארוכות בכל מראה שנקרית בדרכי ולא משנה מה אני לובשת.
לבישת טייץ מציבה אותי בדילמה כפולה; סוגיית הנעליים - שטוחות או גבוהות - נכנסת פה כשחקן משמעותי. ציינתי בהתחלה שעוד לא הסכנתי באמת לנעילת פלאטס של ממש.  בטח שלא עם מכנסיים שיוצרים מקסום של אפקט הקציצה. מצד שני, טייץ בשילוב הנעליים האהובות והמגביהות שלי עלול להיראות כמו הומאז' גרוע לפגי באנדי:

לא רגע אפנתי שהייתי נוצרת.

עוד בעניין השטוחות: יש לי זוג אחד שממש עונה על ההגדרה (בלי להחשיב אולסטארז מזויפות שמתגלגלות אצלי במגירת הנעליים וממתינות ליומן הגדול - עוד טיול בחו"ל או משהו), אבל אני נועלת אותן בד"כ רק עם מכנסיים רחבים יחסית. נכון ששטוחות זה שיק אודרי הפבורן ובכלל - יותר נוח, אבל אני מרגישה שכל הופעתי החיצונית משתנמכת עם הנמוכות האלה.

לפני יומיים היה לי ויכוח בעניין עם חבר שלי, למראה כמה בחורות מדדות על עקבי ענק בכניסה לאחד הפאבים הסחיים בעיר. הוא טען שעקבים לא משנים כלום והוא בכלל לא אוהב גבוהות (מזל שהוא איתי!..), אני אמרתי מנגד שהוא כנראה לא מודע ליתרונותיהם של העקבים (והפלטפורמות, והרוקי וכו'. לא הסתבכתי בטרמינולוגיה) ושבזכותם חברתו שומרת על הופעה ייצוגית ובלתי קציצתית. פה הוא כבר אמר שיש לי איזה קיבעון לא ברור על קציצות.

אז זהו. באמת שאלה נראות לי מקסימות נורא, אבל אני יודעת שהן יישארו אצלי עמוק במגירה-

רציתי לכתוב עוד משהו על משקפיים ועל עוד כמה סוגיות שהתחוורו לי לאחרונה, אבל זמני דוחק. נסתפק בפנינים אלו.

רשמים מחיי החדשים

לערוך חדשות זה דומה בהרבה מובנים לשריפת זמן עצלה בפייסבוק. בשני המקרים אתה עלול לשבת ולבהות במסך, בתקווה שמשהו מעניין יקרה.
כמובן שהתנהלות אקטיבית מסייעת בפתרון הבעיה הנ"ל, אני משתדלת לנקוט בגישה הפעילה. בינתיים - מאוד נהנית מהעבודה.

back to the 90's

שירת הסירנה הוא אחד הספרים האהובים עלי. כתבתי כאן לא פעם על החיבה התמוהה שלי ליצירה, שבאה לידי ביטוי בעשרות קריאות חוזרות וצבירת אינספור עובדות טיפשיות מהעלילה במוחי חובב האינפו-מאניה.
היום נקלעתי לסיטואציה שלקוחה היישר מדפי הספר - הלכתי לקחת ערכות מגן. עם זאת, הקשר בין החוויה שלי לעלילותיה של טלילה כץ מקרי בלבד. אני לא סופרת כאן את השוני בפרטים טכניים כמו מיקום (שתינו אספנו את הערכה המדוברת במוסד תל אביבי, טלילה בגימנסיה הרצליה ואני בדיזנגוף סנטר) או עונת השנה (ינואר בואכה פורים לעומת ספטמבר פינת ראש השנה), האווירה עצמה היא שהייתה שונה בתכלית.

ב-91' הסוערת ההמונים צבאו על העמדות (זכור לי הציטוט האלמותי "אני הורג אותם! נגמרו להם הברדסים!") ואילו אני הגעתי למשרד פתוח לרווחה, נטול תור, אל שלושה פקידי דואר משועממים למראה.
האמת - כמעט שכחתי לקחת את הערכה. זה בטוח לא היה קורה בימות המפרץ. לפני כמה ימים קיבלתי 4 התראות בדואר - שתיים מופנות אלי ואל בן זוגי, השתיים האחרות מופנות אל דיירים שכביכול מתגוררים גם הם בצל קורתנו (אולג, יגאל, אני מצטערת. אם אתם אכן כאן - לא היה לי מושג). מעבר להודעה הזו - כלום. אולי יש איזה קמפיין מודעות טלוויזיוני שלא חדר לתודעתי, כי אין לי טלוויזיה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא מתרגש במיוחד מהמבצע הלאומי.

אחרי האיסוף המהיר להדהים, הלכתי בקינג ג'ורג' חמושה בקופסאות הקרטון והרגשתי כמו נביא זעם - "הא לכם תל אביבים מנותקים עם שקיות השופינג שלכם! אני מצטיידת בדברים החשובים באמת!"
היו כמה שבהו בי בבלבול, הרעפתי מטובי על איזו אימא מבולבלת ועודדתי אותה ללכת לאסוף גם ("אין תור בכלל, זה ממש מעבר לפינה")
ואז - קניתי נעליים חדשות (לכבוד היום הראשון בעבודה, מה גם שהן היו בסייל. טלילה כץ לא הייתה מצטדקת על שופינג)

אגב, בסנטר יש איזו תערוכה של סטודנטים לעיצוב. משהו על דמויות איקוניות. לא מבינה איך יש שם שלוש אופרות ווינפריות ואף לא דייויד בואי אחד.

בלדה לסקפטית

לא האמנתי בתחזיות הקודרות, השארתי את החלונות פתוחים לרווחה. העונש הגיע בדמותה של ספה ספוגת מים ודירה מנוזלת למראה. עכשיו כבר אין לי ספקות.

איזה ריח של ראש השנה. גורם לי לרצות להצטיין. לשמור על מחברות מסודרות, או בתרגום ל-2011 - להתחיל לעשות יוגה. יש המלצות על מקומות בתל אביב? אני הולכת לאיבוד בשפע.
(המנוי שלי לחד"כ נגמר בעוד חודש וקצת. השאיפה היא למצוא חד"כ בקרבת הבית שמצטיין גם בחוג היוגה שלו. לא בטוחה אם יש חיה כזו)

חוזה לך

בשעה טובה, מצאתי עבודה. אני עייפה מכדי לתאר את השתלשלות העניינים, סמכו עלי שהדרך אל החוזה הייתה מרתקת, מרגשת ומלאת תהפוכות. ככה זה כשעובדים עם (אצל) טייקונים.

כמו קרבן אמיתי של תרבות הצריכה, כזה שנלקח היישר מבין דפיו של "עולם חדש מופלא", קניתי לעצמי היום מתנה (למרות שלעבוד אתחיל רק באוקטובר - אחרי שבועיים של חסד וגפילטע): אודם לונג-וור וזוג צלליות של קרליין.

אני קצת סולדת משטף האיפור שמציף כל חלקה טובה בזמן האחרון (נראה שכולן - בלוגריות, עורכות מדורי אופנה וגם חברותיי ואנוכי בעולם האמיתי התמכרו קצת לתמרוקים), אבל חייבת לומר שהמוצרים החדשים של קרליין מוצלחים מאוד. הקשר בינם לבין המייקאפ הזול שקניתי בצבא והפך אותי כתומה ואבקתית מקרי בלבד. האודם (או שמא - צבע לשפתיים? הוא מגיע בנוזל) בעל גוון אדום-מושלם ועמיד להפליא. תמונה לא מצאתי, כי האתר של קרליין מביך ופרופיל הפייסבוק גם הוא לא עזר. צמד הצלליות הוא זה - 

הבנתי לאחרונה שגוונים חומים ממש עושים לי טוב. לא יוצרים מראה כבד ומאופר מדי, פשוט מדגישים את העיניים בצורה נהדרת. זאת צללית ממש מוצלחת - רכה ומאוד עשירה בצבע. כיף להתאפר אתה. 

(ועוד נקודה לזכותם - מצוין שהם ויתרו על אסנת חכים וצבעי הלוגו הסגלגלים ז"ל. זה הריח מניינטיז)

נראה לי שזה האהוב עלי עד כה

הנתונים הסטטיסטיים מספרים לי שמישהו הגיע לכאן בעקבות גיגול המחרוזת "לירוק סמוחטות".
לא מאמינים? הרי ההוכחה - http://www.google.co.il/m/search?source=mog&hl=en&gl=il&client=safari&q=%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A7%20%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%97%D7%98%D7%95%D7%AA&sa=N

שמלות

אתמול הייתי בחתונה רבת משתתפים. ברגע של מנוחה מהפיזוזים על הרחבה יצא לי לשוחח עם חבר טוב, ששטח בפני את הגיגיו (השתויים קלות) על אופנה. השיחה התנהלה פחות או יותר כדלהלן:

הוא: אני לא מבין למה אתן לא לובשות תמיד שמלות. למה לטרוח בכלל ללבוש חולצות?
אני: מה?
הוא: שמלות זה כל כך מחמיא לגוף שלכן. למה אתן לא מתלבשות ככה תמיד?

תשובות לא היו לי. אני דווקא לובשת שמלות לא מעט. במקום לענות, הישרתי מבט מהזווית שבה ישב אל עבר הרחבה והגעתי למסקנה שבגדול - הוא צודק.
הייתי מאוד אובר-דרסד באירוע, מה שלא הפריע לי כלכך (העקבים הדקיקים נתקעו בדשא, אבל צלחתי את המכשול באלגנטיות). רוב הבנות נעלו נעליים שטוחות ולבשו שמלות פשוטות מאוד. יכול להיות שאני לא מספיק מנוסה בחתונות ומכלה את זמני במדורי אופנה, לכן טעיתי לחשוב שקוד הלבוש מחמיר יותר. למרות זאת אני נוטה לחשוב שהאשם אינו בי. שמלה היא בגד שמוגדר עדיין כ"חגיגי" עבור הרבה מאוד בנות, משום כך כל שמלה - אפילו הלבנה הזו לצורך העניין - נתפסת כמשהו שהולם אירועים מיוחדים בלבד.

גם הים יאה לה

בעקבות החתונה וגם סתם כי מתחשק לי, צדה עיני את השמלה הזו:

היא מ-ASOS, אני ממש לא מצליחה להחליט באיזו מידה להזמין אותה. אני בד"כ 36-38 ומתלבטת בין מידה 8 ל-10 במידות UK.
ideas, anyone?
------------------------------
איזה קטע טיפשי זה שהמחשבה שרודפת את כולם באירועים היא איך הם יצאו בתמונות בפייסבוק
-----------------------------
עדכון עגום - חיכיתי שנייה יותר מדי, השמלה אזלה במידה 8 :(

two face

עוד כתבה מבית היוצר של יעל רגב שדיברה אל לבי -http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3088371,00.html, הפעם על הופעה חיצונית דיכוטומית.
אני יודעת שיעל כותבת שנויה במחלוקת, עם גישה שלא אחת מעוררת זעם (לעתים גם מוצדק), אבל יש לה הרבה רעיונות נהדרים. על העניין הזה, מראה שנע בין כוסיות-על לבין שלוכיות לא מגניבה, חשבתי לא מעט בעצמי.
גם לי יש ימים שבהם אני מרגישה שכל אחד ברחוב צריך ואמור לסובב את ראשו אחרי (ואם יורשה לי לא להצטנע, יש לכך אחיזה במציאות). יש גם ימים שאני מרגישה בהם אפורת פנים, זעופה ומרושלת - ברגעים כאלה אני בטוחה שאם אתקל באוטובוס באיזה בחור שבהה בי ביום מוצלח, אין שום סיכוי שיזהה אותי. גרוע מזה, הסיכוי שבכלל ייתן את דעתו עלי הוא קלוש.
יש לי כמה הסברים לתופעה הזו, מעבר להיגיון הפשוט של "יום עסל יום בסל". אני מניחה שזה קשור באישיות עם נטייה קלילה למאניה-דיפרסיה. לא במובן פתולוגי, חלילה, יותר כמו גרף סינוסי שעל עליותיו ומורדותיו נעים מצב הרוח, החשק להשקיע בעצמי והמוטיבציה לצאת החוצה ולתת שואו.
אישיות כזו, לפחות במקרה שלי (כנראה שאני לא היחידה), נשענת לא מעט על חיזוקים חיצוניים. תגובות שליליות ביום רע וחיוביות ביום נפלא רק מעצימות את המגמה הקיימת של גרף הסינוס באותו יום.

מתוך האתר הסופר מנחם הזה: http://seehere.blogspot.com/2006/08/celebrities-without-makeup.html

cleaning out my closet

תראו מה מצאתי על המחשב! נכון שהם דומים?

שרה ג'סיקה והסולן של טוויסטד סיסטר, שכבר נכתב עליו פה בעבר (אם אני לא טועה)