ורדים לבנים

גם זה פוסט שהתחלתי פעם. הוא לא ישב בארכיון שנים, אבל התחלתי לכתוב אותו לפני כמה חודשים ולא מצאתי את הזמן להמשיך. אני ממשיכה עכשיו והאסוציאטיביות די מתפזרת. אני לא מצליחה להתרכז ולאסוף, אבל בא לי לפרסם.  

 ***

אף מילה לגבי המלחמה כי באמת אין לי אף מילה על זה.

***

אחרי התקלות מקרית בקרטיס סיטנפלד דרך הספר "ממלכת האחיות", שמצאתי בסוף שבוע אצל ההורים שלי, לקחתי מהספריה את "במרחק נגיעה" שלה ונהניתי ממנו מאוד.

מ"ממלכת האחיות" יצאתי ברגשות מעורבים, אבל היו שם רגעים יפים שגרמו לי לחפש עוד ספרים של אותה כותבת, בעיקר הקטעים שבהם תיארה חוויות של הורות.

"במרחק נגיעה" הוא הספר הראשון שלה והוא הרבה יותר מוצלח בעיניי, הוא שאב אותי וסיימתי אותו תוך יום וחצי. זה לא בדיוק ספר גוד-טיים, אבל כמעט כן. זה רומן חניכה שמתרחש בפנימיה יוקרתית בחוף המזרחי, כשהגיבורה היא נערה מהמידווסט שהגיעה לשם על מלגה ועוסקת כל הזמן בחווית הזרות והבינוניות שלה. הבנתי תוך כדי קריאה, ובעיקר בדיעבד, שאני מחכה לסצנת מייקאובר זוהרת (זה כמובן מה שהיה הופך את הספר לקריאת גוד-טיים). לא יכול להיות שהגיבורה תשאר כל הזמן בינונית. לא כ"כ יפה, לא כ"כ מבריקה. אבל היא נשארת, אין שום מהפך. כלומר, יש מעין מהפך, אבל לא בכיוון הזה.

 

ככה קוראים לו באנגלית. הולם יותר את הספר ואת רוח הפוסט

תוך כדי קריאה הרגשתי שקשה לי להזדהות עם הגיבורה. זו תמה שחזרה על עצמה גם בביקורות קוראים על הספר, ובכלל בביקורות שמצאתי ברשת על ספרים של קרטיס סיטנפלד. אני מניחה שהסיבה לחוסר ההזדהות היא היעדר המהפך, יש בזה אנטיקליימקס מתמשך. זו סינדרלה עם רגליים גדולות, אן שרלי שנותרת פשוטה וחסרת חן, או ג'ו מארץ' שלא מצליחה לפרסם דבר.

ובכל זאת מצאתי את עצמי בה. כבר החזרתי את הספר לספריה, וחבל, כי יש שם קטעים שממש שווה לצטט. דקות האבחנה שלה מיוחדת מאוד. היא מתארת שם במדויק את התחושה של הגעה למקום חדש שבו כולם מוצלחים וחכמים, אחרי שהיית הכי מוצלחת וחכמה בעולם הקטן שלך. אני מנסה לתאר את זה במילים שלי, אבל היד שלי כבדה על המקלדת ושום דבר לא מתנסח כמו שאני רוצה. אסתפק בלכתוב שהייתי שם ושקרטיס סיטנפלד מצליחה לזקק את זה.

עוד דבר שהיא מצליחה לזקק היטב אלו חוויות חושיות. במיוחד נחקק אצלי הקטע שבו היא כותבת על השמפו של אספת', מלכת השכבה. יכולתי בהחלט לדמיין את זה. שיער בלונדיני גולש בניחוח פרחוני. לפני כמה חודשים, כשהספר היה אצלי, הייתי באיזו טרפת קלה של חיפוש בושם חדש עבור עצמי וזה השתלב היטב עם הקטע הזה. חיפשתי בושם פרחוני לא מתוק. אחרי שנים עם "מירקל" של לנקום, הוא הרגיש לי פירותי מדי. כשנתקלתי באיזה פארם בבושם "רומאנס" של ראלף לורן, חשבתי לעצמי שאולי זה האחד בשבילי ושזה בטח דומה לריח של אספת'. השילוב בין הצבע הוורוד-חיוור, הניחוח הפרחוני הפשוט, אבל לא המוני, הקווים הנקיים של הבקבוק והאפיל ה-preppy של ראלף לורן, הרגישו לי כמו כסף ישן. חיפשתי ביקורות על הבושם בפרגרנטיקה וקראתי שהרבה גולשות כתבו שזה היה בושם הפרום שלהן. מאוד מתאים למלכת השכבה. לצערי, הוא נמוג ממני ללא זכר ולכן לא רכשתי אותו בסופו של דבר, אבל אולי אתן לו עוד צ'אנס. 

תוך כדי חיפוש בשמים הבנתי שאני נמשכת לריחות פרחוניים לא מתוחכמים, שגולשות מספרות עליהם שהיו בשמי הפרום או החתונה שלהן. לא פרחים לבנים (יסמין, טוברוז, מגנוליה) שהם קצת כבדים ומתוקים מדי ועושים לי כאב ראש, גם לא ורדים מתובלנים שהם קצת סבתאיים. משהו כמו ורד צעיר מאוד. מאוד מידווסט פרברי מצדי, אבל הריח שהכי דיבר אליי בתקופה הזו הוא מהדורה מיוחדת של שמפו פינוק בריח ורדים לבנים. קניתי אותו במקרה, כי פינוק כחול הוא שמפו הבית שלנו ובמקרה לא היה בנמצא. תוך כדי שימוש שלי ושל יתר בני הבית, שמתי לב שהריח הזה משפר לי את מצב הרוח בקטע בלתי נתפס. מצחיק שאני שואפת להריח כמו מלכת השכבה הוואספית ובסוף נמשכת לריח של נערת קניונים.

(אגב, בסופו של דבר קניתי את peony picnic של קליניק, שהוא לדעתי הרבה יותר ורד מאשר אדמונית. אני נהנית ממנו, אבל לא בטוחה שהוא האחד)

עוד על ורדים ופנימיות:

גם הספר וגם שמפו הוורדים הזכירו לי את הספר "גן ורדים" שקראתי אי שם בנעוריי המוקדמים. גם זה היה רומן חניכה. ספר ישראלי מפתיע קצת, כי הכל שם הרגיש מאוד חו"לי. הגיבורה הייתה נערה ישראלית (בשם יערה אם אני לא טועה), שעברה עם הוריה לאנגליה ונשלחה לפנימיית בנות יוקרתית. אני לא זוכרת ממנו הרבה, אבל זכור לי שהוא היה משמעותית יותר מתוק ופחות מנוכר מאשר "במרחק נגיעה". לא מצאתי עליו כלום ברשת חוץ מהלינק הזה, אז אני לא מצליחה להיזכר מעבר לכך.   

שיר שהוא אסוציאציה:

כמה חודשים שיש לי "ורדים לבנים" בראש בגלל הפוסט הזה, שיושב לו בטיוטות, ובגלל השמפו האהוב. ובכל פעם שאני חושבת "ורדים לבנים" אני מתחילה לזמזם את "ימים לבנים". לאה גולדברג כתבה אותו כשהייתה בת 21, בודדה ובלימודים, כך שהוא זורם היטב עם רוח הפוסט.