פינות פתוחות

לפני כמה חודשים עמדתי להתחיל תפקיד חדש בעבודה. לכבוד השלב ההתפתחותי החלטתי לחגוג שלב התפתחותי נוסף לקראת האישה שאני רוצה להיות, שזו אישה שעונדת תכשיטים באופן קבוע. 

כדי שאוכל לענוד תכשיטים בקביעות הם צריכים להיות באמת קבועים. כלומר, לא לרדת ממני גם במקלחת. לכן החיפוש התמקד בעגילים קטנים (שלא יסתבכו בשיער בזמן החפיפה) מזהב אמיתי (שלא ישחירו, יתקלפו, או גרוע מכך יעשו לי אינפקציה). 

היות שלפני כמה חודשים עוד לא הייתי בתפקידי החדש, היה לי זמן להגיע לחנות תכשיטים במרכז תל אביב ולהתלבט שם בין המון זוגות קטנים זהובים ואמיתיים. שני המועמדים הסופיים היו זוג עגילי לבבות (שזו הייתה נטיית הלב והעין הראשונית שלי) וזוג עגילי V. ידעתי שהבת שלי ממש תתלהב מעגילי הלבבות, אבל חששתי שיש בהם משהו בנאלי. שהם בעצם הטעם שלי משנת 2007. 

 ❤❤❤

הצורפת הייתה בעד עגילי ה-V והסבירה שיש בהם משהו אדג'י. אני תמיד רוצה להיות אדג'ית ולכן קניתי אותם. ואז גיליתי שהם אמנם לא מפריעים לי במקלחת, אבל מאוד מאוד מפריעים לי בשינה. המקלון האחורי שלהם, זה שנכנס לסוגר, שרט אותי באחוריי התנוך. אחרי כמה לילות של שינה גרועה במיוחד הם נכנסו לקופסה ולא יצאו משם. הבת שלי בכלל לא ראתה אותם. העבודה החדשה כבר הייתה בעיצומה ולא אפשרה לי להגיח לחנות ולקצר את המקלונים הסוררים. אפילו לא היה לי יותר מדי זמן להצטער או להלקות את עצמי על הבזבזנות ועל החריגה מאידיאל האישה שאני רוצה להיות.

 איכשהו דווקא לפני שבוע, בעיצומה של המלחמה וכשאני עובדת נדרשת מאוד, הצלחתי להגיע לחנות. נכנסתי לשם כל כך שחוקה שאפילו לא הרגשתי אשמה על הנהנתנות. העגילים קוצרו ומאז הם באמת לא נפרדים מאוזניי. אני האישה שאני רוצה להיות.  

בלי שאמרתי מילה הבת שלי באמת שמה לב. "אמא, למה יש לך בעגילים כאלה פינות פתוחות?".