בין ג'וי לטלילה - פוסט ארוך ולא ערוך של מחשבות בנסיעת רכבת

קודם כל – הקטע הבא יכיל ככל הנראה ספוילרים ל"אנשים שהם לא אני" ואולי גם ל"לא פה לא שם". ומסתבר שגם ל"נהג מונית" ול"שירת הסירנה". הוא ארוך מאוד ואין בו אף לא תמונה אחת. ואחרי כל ההקדמה הזאת, אני לא בטוחה שאפילו אני הייתי רוצה לקרוא אותו. 

*************************************************

אתמול הלכתי ל"אנשים שהם לא אני" עם חברה. החברה הגיעה באיחור (בנסיבות משמחות באמת, שאינן תלויות בה), כך שיצא לי לצפות בעשרים הדקות הראשונות של הסרט לבדי. הייתי כמעט לגמרי בחברת עצמי, כי האולם היה ריק מאוד. חוץ ממני ישבו שם עוד ארבעה אנשים. הרגשתי שהלכתי לראות סרט לבד.

הפעם האחרונה והיחידה שהלכתי לראות סרט לבד הייתה לפני כמעט עשר שנים (גאש אני מזדקנת). בן זוגי היה בטיול ארוך בחו"ל ואני הייתי בתחילת דרכי בתל אביב, מה שגרם לי לרצות ליישם כל מיני עצות שקראתי במדריכים לנערות, כמו ללכת לסרט לבד או ללכת למסעדה לבד. עצות שלא יכולתי ליישם כשהייתי באמת נערה, כי גרתי אז במקום נטול קולנוע ומסעדות. בקיצור, הלכתי לקומדיה רומנטית עלק-תקופתית באיזו שבת ויצאתי ממנה בתחושת בדידות תהומית. מאז לא חזרתי על החוויה. 

אתמול הרגשתי לבד באולם, אבל זו הייתה תחושה שונה. "אנשים שהם לא אני" הוא סרט רווי סצינות עירום וסקס ובעשרים הדקות הראשונות שלו יש את סצינת 

(הפוגה מצחיקה – אני כותבת את הפוסט הזה ברכבת בוקר מוקדמת שהיא עמוסה בצורה מפתיעה. בדיוק כשעמדתי לכתוב על סצינות סקס קולנועיות עצר אותי איזה דוד קשיש שהתיישב מולי וייעץ לי ארוכות בענייני דיומא. קצת מזל וקצת חבל שהוא לא ראה את תוכן הטקסט שלי). 

אז בחזרה לסרט. בעשרים הדקות הראשונות שלו, יש את סצינת המין האוראלי המפורטת ביותר שיצא לי לראות בקולנוע הישראלי ולמעשה בקולנוע בכלל. אני בטוחה שיש בוטות ממנה – לא ראיתי שום סרט של קוסאשווילי וגם לא את "כחול הוא הצבע החם ביותר" – אבל עבורי היא הייתה משהו חדש. מאוד מאוד מציאותית. לא נראה לי שראיתי סצנה כזאת שצולמה בלי שמיכה שמכסה את מה שלא נוח לעשות ולהראות. מצאתי את עצמי תוהה איך צילמו אותה – איך אפשר בכלל לשחק דבר כזה והאם זה לא הופך את הסרט לחצי פורנוגרפי (רק חצי, כי בכל זאת לא ראו איברי מין. אבל חוץ מזה הכל היה מדויק להפליא והרגיש כאילו התרחש שם לחלוטין הדבר האמיתי). השילוב של הקולנוע הריק וההתרחשויות על המסך, גרמו לי להרגיש כאילו אני אשמאי זקן שהלך לאחד הקולנועים משנות השבעים שבהם הוקרנו רק סרטים כחולים. כמו בסצינה מ"נהג מונית" שבה טראוויס לוקח את הבחורה שאיתו שלו לדייט מהגיהנום בקולנוע כזה, רק שאני גם טראוויס וגם הבחורה. 

אני בטוחה שגם שותפיי לצפיה הרגישו נבוכים. הם לא הפסיקו להביע את מבוכתם ברבים. העירו הערות יכנעיות בקול צורמני ובווליום ניכר. נורא רציתי להשתיק אותם, אבל לא עשיתי את זה. אולי כי חששתי לצאת הלוחמת למען סצינות העירום באשר הן, אולי כי באיזשהו מקום הבנתי אותם (אבל זלזלתי בהם מאוד), אבל בעיקר כי להשתיק ולנזוף באחרים נראה לי כמו הדבר היכנעי ביותר לעשות ואני לא רוצה להיות במקום הזה. הם איישו את פוזיציית היכנע לאותו ערב.

ג'וי, הגיבורה של הסרט, הפתיעה אותי. מסצינת הפתיחה (שאינה סצינת סקס, אבל כן כוללת ציצים חשופים) ומהטריילרים שראיתי לסרט, חשבתי שהיא הרבה יותר קשוחה, מחוספסת ומתוחכמת. משהו בסגנון לילא וסלמא מ"לא פה לא שם". בפועל, אשליית הקשיחות, החספסוס והתחכום התנפצה אחרי הסצינה הראשונה. קצת קשה לי לאפיין את הדמות שלה. סוג של בחורה מאוד תל אביבית, מאוד מרוכזת בעצמה, מאוד דקיקה, צרת אופקים באופן שנראה לי תמיד מכוון ומתריס (כמו אלו שכותבות "ממי" באופן מודע לעצמו, מנכסות את הכתיבה הדלה כאיזה סמל סטטוס לא מתאמץ. אני מכירה חצי מיליון כאלו). 

כשאני נתקלת בבחורות כאלו, בין אם בפייסבוק ובין אם בחיים עצמם, אני נוטה להרגיש כבדה מדי – גם משקלית (אם כי בשנים האחרונות זה פחות ופחות מפריע לי), אבל בעיקר מחשבתית. אני מייחלת לכך שגם אני אוכל להתנסח בצורה כזאת מינימליסטית ורזה ומרגישה שעודף המחשבות האובר-ורבליות שרצות לי בראש הן סנטימנטליות ומוגזמות כמו בלוג של מתבגרת בישרא-בלוג. בסרט הרגשתי שנפתח לי חלון הצצה אחר אל נפשה של בחורה כזאת. ראיתי את הבדידות, הדלות הוורבלית ואת הפחד שמתלווה אליהן. באיזשהו מקום, זה מפחיד לא להצליח לנסח את המחשבות שרצות לך בראש. 

קראתי איזושהי ביקורת שהשוותה את הסרט ל"שורו" ול"שירת הסירנה" והכריזה שחזרנו לעידן הסרטים התל אביביים המתעסקים בעצמם. את "שורו" לא ראיתי, אבל את הסירנה כמובן שכן, פעמים רבות מספור. יש באמת הרבה נקודות דמיון צורניות בין הסרטים האלו. שניהם מתרחשים ברדיוס תל אביבי מאוד מובחן ("שירת הסירנה" מצולם בעיקר במגדל האופרה ובשדרות בן ציון, "אנשים שהם לא אני" מצולם בקינג ג'ורג', במועדון ה"תחת" ובשדרות בן ציון); בשניהם יש גיבורה שנראית בהתחלה מאוד קשוחה אבל בשלב מסוים נסדקת; בשניהם הבחורה מתלבטת בין שני גברים – אחד אבטיפוס תל אביבי אופייני לתקופה (בסירנה זה יאיר לפיד הפרסומאי החלקלק עם הג'ל בשיער ומכונת האספרסו, באנשים זה ניר הדוקטורנט ההיפסטר שחזר מברלין ויושב לכתוב בבאצ'ו), השני אאוטסיידר עם מקצוע אמיתי (מהנדס מזון או שיפוצניק) שמגיע מחוץ לתל אביב (מזכרת בתיה VS עין חרוד) ובניגוד לגיבורה שהתקלקלה על ידי הניכור של העיר הגדולה, לא מסוגל לקיים מערכת יחסים נטולת אינטימיות. 

אבל יש גם המון הבדלים, שלדעתי משקפים את כברת הדרך שעברנו מאז 1994. ב"שירת הסירנה" הגאולה של הגיבורה מגיעה דרך החיבור לבחור החוץ-תל אביבי, ההתמסדות עם "גבר אמיתי" שלא מתעסק בלופט גשפטען והיציאה מתל אביב. חלק מהסצינות הכי זכורות מהסרט מתרחשות במזכרת בתיה. אפשר לומר שהסוף הטוב של הגיבורה, על פי העלילה הזאת, היא היציאה מתוך התל אביביות אל עבר הישראליות (בהתחשב באג'נדה של עירית לינור כיום, זה מתחבר לי ממש טוב). 

ב"אנשים שהם לא אני", לגיבורה אין שום גאולה. כשאורן הקיבוצניק השיפוצניק נכנס לעלילה, הייתי בטוחה שהוא יהווה את נקודת המפנה של הסרט. שדרכו ג'וי תבין מה היא צריכה באמת. אבל זה לא קרה, ואולי עדיף ככה. כבר אין היאחזות בדמות הגבר היציב והאמיתי שרק הוא יכול לחולל שינוי. בכלל "אנשים", דרך דמותו של אורן, די מפקפק באידיאל ה"גבר היציב והאמיתי". 

"שירת הסירנה" הוא סרט מאוד מנחם שסוגר היטב את כל קצוות העלילה. אני לא חושבת (ואני אומרת את זה בצער רב) שסרט כזה היה יכול לעבוד היום. בטח שלא לקבל את שבחי הביקורות. זה סרט שהוא קומפורט פוד, שלא לומר קצת ג'אנק פוד, וכמו שאנחנו מודעים היום למה שאנחנו אוכלים אנחנו גם מודעים יותר לאמיתות הקולנועיות שמוגשות לנו. "אנשים שהם לא אני" משאיר הכל פתוח ולא עונה על אף שאלה שהתעוררה בו, אבל גם הרבה יותר מעורר הזדהות. לעומת הסירנה, שהיא מנת פסטה אלפרדו, כזאת שמנחמת אבל גם סוגרת אותך לחלוטין, אנשים הוא שוט של ערק ששורף אותך מבפנים ופותח מקום לעוד.