הבלוג באבל עקב מותו של הגדול מכולם.
כל דבר שאכתוב עליו יהיה דביק, נורא ומגעיל (ממש כמו כל סטטוסי הפח שרצו השבוע בפייסבוק. אפילו כותרת לפוסט לא הצלחתי למצוא מרוב חשש להגעיל), אז נראה לי שהדבר הנכון הוא להדביק כאן לינק לכל הפוסטים על דיוויד בואי.
אולי בעוד כמה שבועות אשתף קצת ברגעי הבואי שלי.
ובכל זאת אני חייבת לומר שנורא נורא אהבתי אותו ובכל פעם שאני חושבת על זה שהוא באמת באמת מת, יש לי מחנק בגרון ודמעות-אליגטור בעיניים.
עד כאן מאגף הפאתט.
חזרתי לכתוב הצהרות כוונות\הצעות מחקר\את דם ליבי ומוסר כליותיי לכבוד המועמדות לתואר השני בפסיכולוגיה.
5 תגובות:
אני שמחה שחזרת לכתוב. איכשהו חיכיתי שתכתבי את הפוסט הזה (מנבירה מעמיקה בבלוג שלך ניכר כמה שאת אוהבת את בואי. זו גם אחת הסיבות שאני כל כך מחבבת את הבלוג הזה). אני רוצה להוסיף כאן אמירה של ממש לאות הזדהות אבל האינטרנט רווה מזה בשבוע האחרון, נראה לי. אבל בכל זאת, נחמד לדעת שיש לי חברים באגף הפאתט.
תודה.
אולי נאמר דברים ונזדהה זו עם זו בעוד כמה שבועות.
אני עדיין קצת נאחזת בתקווה המופרכת והטראשית שמדובר בתעלול תקשורתי אדיר ממדים בסגנון ולווט גולדמיין.
אם את רוצה לראות פאתט מהו, אני יכולה לשלוח לך את התכתובות שלי בוואטסאפ החל מהרגע שבו ראיתי בפייסבוק את ההודעה בעמוד שלו. בערך חמש דקות אחרי שזה פורסם לא היו עדיין דיווחים בשום אתר חדשות ואני שלחתי כחמישים הודעות עלובות לכל אדם קרוב אלי מספיק, באינטרוולים של שלוש שניות, מלווים באמוטיקונים בכיניים שמעולם לא עשיתי בהם שימוש, בסגנון "כתוב שדיוויד בואי מת אבל זה לא יכול להיות" ו"מישהו מוכן לגגל יחד איתי כי לא כתוב על זה שום דבר בשום אתר חדשות" ועוד הרבה יללות.
פאתט.
:(
בעיניי פאתט זה לשתף בפייסבוק את ספייס אודיטי ולכתוב בפעם המי יודע כמה "אולי הוא עזב לכוכב אחר". בשלב מסוים התחלתי לצחוק בהיסטריה.
ליבי איתך
הוסף רשומת תגובה